הסופרת רונית לוינשטיין מלץ הלכה לעולמה לאחר התמודדות עם מחלה קשה והיא בת 55. 

 

לוינשטיין מלץ הייתה רעייתו של הרב יגאל לוינשטיין, מראשי המכינה הקדם-צבאית בני דוד שבישוב עלי ובתו של השופט בדימוס יעקב מלץ שהיה שופט בית המשפט העליון ומבקר המדינה.

 

מלץ כתבה בעיקר ספרים לילדים ולנוער, ובתוכם סדרת הסיפורים לילדים "מסע בעקבות שמי", בהם גיבור הסיפור מתעמק בשמו ומגלה סיפורים על הוריו, משפחתו ועמו לאורך ההיסטוריה ועד היום.

 

אחד מספרי הסדרה, "נס של אהבה", זכה בפרס יד ושם לספרות ילדים ונוער.

 

בשנת 2010 פרסמה את הספר "וקראתם דרור", אשר מתאר את דמותו של אל"מ דרור וינברג שנהרג בקרב בסמטת המתפללים בהיותו מח"ט חברון בשנת תשס"ג (2002).

 

ההלוויה התקיימה בהר המנוחות בירושלים. יושבים שבעה בבית המשפחה ברחוב האורן 2 עלי

 

בשנת 2006 פורסם במדור "רק רגע" בעיתון ארץ בנימין ראיון מיוחד עם רונית:

רק רגע 

עם רונית לוינשטיין-מלץ

ילידת שנת תש"ן 1960

ילדות ונעורים בתל אביב.

נשואה לרב יגאל לוינשטיין,

אמא לחמש בנות, וסבתא לנכד.

מתגוררים בעלי.

לימודים: תואר שני בחינוך ותנ"ך.

עיסוק בעבר: מורה באולפנת צביה, מזכירת המכינה בעלי, מורה ומחנכת באולפנא בעפרה.

עיסוק בהווה: כותבת

הוציאה לאחרונה את הספר "תריסים ירוקים פתוחים" בהוצאת ידיעות אחרונות.

בעוד שבועיים ייצא הספר השני בסדרה: "יום של אהבה".

מה היה הרגע -

שהיה עבורך נקודת מפנה?

כשהתחלתי לכתוב, נפתח לי עולם חדש ומלא שלא הכרתי קודם. כתבתי ספר נוסף שהוא סיפורה של סבתי מצד אמי בשואה. כל המשפחה ניצלה: שני הורים וארבע בנות. הם ניצלו בעזרת תעודות מזויפות בהונגריה. הם עברו כל כך הרבה הרפתקאות, שלו לא התרחשו במציאות והייתי ממציאה אותן, קרוב לודאי שהעורכת הייתה אומרת לי, זה נחמד מאוד אבל קצת הפרזת.

אחת מבנות המשפחה, למשל, התגוררה בבית משפחה בהונגריה עם תעודה מזויפת, והתפקיד שלה היה לשמור על ארבעת הכלבים של המשפחה. יום אחד היה נשף בבית המשפחה. היא עזרה בהכנת האוכל, והתרשלה קצת במשימה לשמור על הכלבים. לעת ערב התגלה שהכלבים אכלו את האוכל שיועד למסיבה, והיא פוטרה משם. בדיעבד הסתבר שזה הציל אותה, כי באותו ערב התאבדה בעלת הבית, והבית התמלא שוטרים שביקשו מכל הנוכחים את תעודות הזהות שלהם. לו נשארה שם קרוב לודאי שהייתה נתפסת.

שבו החלטת שאת עוברת לבנימין?

נולדתי וגדלתי בתל אביב, הייתי צפונית תל אביבית מצויה. הוריי גדלו בבתים דתיים, אבל התפקרו. למרות זאת התעקש סבי שאני ואחותי נלמד בבית ספר יסודי דתי. הוריי הסכימו, אבל כשהגענו לגיל התיכון והיינו בבני עקיבא, לא הסכמתי ללמוד בבית ספר חילוני, וכך בלית ברירה רשמו אותי הורי לתיכון צייטלין הדתי. הבית שלנו היה מסורתי, עשו קידוש אבל גם ראו טלוויזיה. כך נהגתי גם אני, עד שיום אחד הבנתי שעליי להכריע בין העולמות. הכרעתי, והלכתי לעשות שירות לאומי באילת.

אבי הוא שופט בית המשפט העליון בדימוס, יעקב מלץ. כשעזב אמרו שהיהודי האחרון עזב. הוא פרש לפני כעשר שנים, ולפני עזיבתו אמר: 'בית המשפט לוקח לו הכרעות בתחומים לא לו, אם זה יימשך כך, זה לא ייגמר טוב'. באותם ימים המשפט הזה שלו נראה ביזארי ולא הבינו כלל על מה הוא מדבר.

אבי היה אדם ישר כמו פלס. הוא היה בעד ארץ ישראל, אבל אמר שאני ואחותי לקחנו את זה יותר מידי ברצינות. אחותי נישאה ועברה לגור בגוש קטיף, ואני אחרי נישואיי עברתי לישיבה בבית אל.

את יגאל לוינשטיין הכיר לי בן דודי הרב אלי סדן. הוא לימד אז במכון מאיר, ויגאל היה תלמיד שלו. מאוחר יותר עבר יגאל ללמוד בבית אל, ועברנו למגורי האברכים בישיבה בבית אל. כך הגעתי לבנימין.

שהותיר בך רושם לכל חייך?

כשהייתי בחורה צעירה, חברה סחבה אותי איתה לשיעורים של הרב צבי יהודה. הוא היה כבר ישיש, דיבר בשקט, ואת רוב השיעור לא הבנתי, אבל משהו באווירה ובחוויה ריגש אותי והותיר בי רושם עמוק. לאו דווקא מצד התוכן, אבל מצד הנשמה.

רגע שהרגשת שהגשמת חלום?

למרות שגדלתי בתוך חברה תל אביבית שמאלנית, אני משום מה חלמתי כל חיי להיות מתנחלת. כשגרנו במגורי הישיבה הגבוהה בבית אל, זה היה לגור בבית אבן, לא בקרוון, ואני הרגשתי שכדי להיות מתנחלת אמיתית, אני רוצה לגור בקרוון.

כשיגאל היה תלמיד בישיבה היו שולחים אליו כל מיני בחורים שנפלטו מהמסגרת הישיבתית. אלה היו חבר'ה טובים, שהיו יותר אנשי עשייה, ולא התאימה להם המסגרת של ישיבת ההסדר. שלחו אותם ליגאל כי הוא היה חוזר בתשובה, וחשבו שככזה יבין לליבם. וכך עלה הרעיון להקים את המכינה הקדם צבאית בעלי. כשקמה המכינה, עברנו לעלי, ומאוחר יותר עברנו לגבעה ט' בעלי, לקרוואן. זו הייתה התקופה הכי יפה שהייתה לי, לגור בקרבת הטבע. רק אז הרגשתי שממש אפשר לקרוא לי מתנחלת. היה מפתיע לגלות שככל שהיה קשה יותר, הייתה לי דווקא יותר מוטיבציה. יכולתי לחזור לבית האבן ביישוב, אבל הרגשתי ששם אני משילה מעליי את כל שאריות התל-אביביות שהייתה בי. היום גרות בגבעה שתי בנותיי הנשואות.

שבו חשת אכזבה?

בעבר בכלל לא חשבתי בכיוון של כתיבה. פעם, בחתונה של מכר, ניגשה אלי חברה ספרנית, שהכירה אותי מהילדות, ואמרה: רונית, את חייבת לכתוב, חסרים על המדף ספרים. אמרתי לה שאני בכלל לא כותבת, והיא הזכירה משהו שכתבתי לפני 20 שנה, שהיה לטעמי הזוי ומטופש. היא דיברה אתי על כתיבה כל החתונה, ובאותו שבוע התחלתי לכתוב. הכתיבה זרמה, והספר יצא.

שלחתי אותו להוצאה, והם הסכימו להדפיס אותו. הספר יצא לאור שבוע לפני גירוש יהודי גוש קטיף, וזו הייתה מבחינתי אכזבה גדולה. זה היה עיתוי לא מתאים. את הספר אייר אבינדב ויתקון שגר בשירת הים, אבל הראש של שנינו היה בענייני הגירוש. אפילו לא סיפרתי לאנשים שהספר יצא באותם ימים, התביישתי, כי הרגשתי שכשקורים כאלה מאורעות קשים, זה לא שייך. נורא חיכיתי שהספר ייצא, אבל בעיתוי שהוא יצא, בגירוש, לא יכולתי לשמוח וגם לא להתרגש.

שלא תשכחי לעולם?

יום הגירוש מגוש קטיף. היינו עם אחותי במורג. כשבאו החיילים לקחת את גיסי הוא אמר: אני לא יודע מה לעשות, אם אני אתנגד, אני מחטיא את החיילים כי אז הם עושים חטא ומגרשים אדם מביתו, ואם אני אתפנה מרצון, אני חוטא כי הלכתי מרצוני. בסוף הוא עשה משהו באמצע: קצת התנגד וקצת הלך בכוחות עצמו.

הכי מאושר ?

כל פעם יש שיא חדש. האחרון היה כשהפכתי לסבתא.

שהרגשת שהשגת הישג משמעותי?

תמיד חינכתי כיתות יא' יב'. בסוף השמינית, כשנגמרת שנה, תמיד יש הרגשה של התרוממות רוח. הלכתי עם הבנות כברת דרך, בתוך ההתלבטויות ולחצים של מה לעשות בהמשך, וכשמגיעים לקו הגמר זה תמיד נתן לי הרגשה טובה וסיפוק.

שריגש אותך עד דמעות?

חתונות של אנשים שזה לא בא להם בקלות, אם בגלל נכויות, או בגלל קשיים אחרים. כשהם מצליחים למרות הכול להינשא, אני מתרגשת מאוד.

 

מאת שושי גרינפלד