שני ילדי משפחת גרינפלד, נבו בן ה-5 ואחינועם בת ה-10 מהישוב מכמש, שנהרגו בתאונת הדרכים הקטלנית בגיאורגיה ביום שלישי האחרון, הובאו למנוחות (שישי) בבית העלמין במצפה נטופה.

 

אם המשפחה, נעה, מאושפזת במצב קשה אך יציב בבית החולים הדסה עין כרם. אתמול שוחררו האב חנוך ואח נוסף, עברי, שנפצעו באורח קל בתאונה. בתאונה נפצע גם האח יפתח באורח בינוני והוא מאושפז בהדסה עין כרם.

 

מאות קרובי משפחה וחברים הגיעו למצפה נטופה כדי לחלוק כבוד אחרון לילדים ולנחם את אב המשפחה, חנוך. האם נעה צפתה בהלוויה בשידור ישיר שהועבר לבית החולים.

 

סבם של אחינועם ונבו, אלי פורת, ספד, "למה אתם לא עונים?", הוא פנה לנכדיו, "אני מנסה לומר משהו, אבל זה לא שמץ ממה שכולנו מרגישים. כמה פעמים צריך לקרוא לכם. הלוואי שאתם לא עונים כי אתם שקועים במשחק או בסרט מרתק".

 

"אני מתחנן שתמשיכו לשחק ולהשתעשע בשולי גלימתו של בורא עולם", הוסיף הסב. ''הוא אוהב להשתעשע. אחינועם, תכיני שם חנות כמו שאהבת לעשות, עם עטים וניירות. תציעי את מרכולתך הנפלאה לבורא עולם".

 

לנכדו נבו ספד פורת, "אתה תבחר את הפאזל הכי יפה. אתה תרכיב את המסגרת, ובורא עולם יעזור לך עם השאר. הוא יבחר את החלקים, אבל אתה תניח אותם, כמו שאהבת".

 

חנוך גרינפלד, אביהם של אחינועם ונבו, אמר בהלוויה "איך מסבירים לשני ילדים שמסתכלים עליי בעיניים הגדולות שלהם ושואלים מתי אחינועם ונבו יבואו?''.

הוא ספד לאחינועם, ''כל כך חכמה ורגישה. אי אפשר להסביר לה בלי נימוק. בלי הסבר מנומק זה לא יתקבל. מאיפה המרץ הזה של אימא לרוץ מפה לשם לכדורגל, להתעמלות קרקע, לאמנות, לציור ועוד אחר כך לתפוס אותי ולספר לי את כל החוויות שעברת?

''מי יגרום לאימא לפתוח עיניים מתפלאות ולשאול איך אבא משחק קלפים. אבל את ביקשת פעם אחת ולא יכולתי להגיד לא".

 

חנוך ספד לבנו נבו, "מי ידפוק לי על המצח בשש בבוקר ויגיד לי 'אבא תתעורר'. 'אבא אני רוצה לאכול'. מי יעזור לי לפתור את בעיית 'המי יתקלח ראשון', ופתאום אתה מופיע עם החיוך הזה ואומר 'בסדר, אני אוותר, אני אהיה הראשון', עם החיוך המתוק הזה ואז נעלם לי ומתחבא מאחורי הווילון של המקלחת".

 

חנוך סיפר על הנסיעה האחרונה, "הגענו לחלק האחרון של הנסיעה. הכביש נגמר, עזבנו מאחורינו את כל הכפרים, הבית האחרון נעלם באופק ואת האספלט החליף שביל עפר לבן. הקירות של הקניון התחילו לסגור עלינו, ומצד שמאל שמענו את הנחל זורם".

 

"מצד ימין היה יער, השביל עדיין רחב ודי נוח, לאט לאט, אנחנו מתקדמים והקירות סוגרים עוד ועוד. את השביל הלבן מחליף שביל כהה עם אבנים המשובצות בו. הג'יפ מתחיל לקפוץ ואני מוריד מהירות. האור מתחיל להיעלם לאט-לאט ואנחנו מתלבטים מה לעשות: האם מתקדמים או חוזרים? השביל הולך וצר והקירות סוגרים וסוגרים. באיזשהו שלב החלק האחורי של האוטו התחיל להביע את דעתו. אחינועם, בקול רועד, אמרה: 'אימא ואבא בואו נחזור'.

 

''שלושת הבנים מסביבך אמרו בצחוק גדול: 'ממשיכים, ממשיכים'. אנחנו עדיין מתקדמים, הדרך הולכת ונעשית תלולה עם סיבובים, החושך נעשה יותר ויותר שחור. אל הקול הרועד שלך מצטרף גם נבו ואולי גם כל השאר. כשהחלטנו כבר להסתובב, לא הגענו לנקודה שבה אפשר. סליחה שלא ידעתי לשמור עליכם. סליחה", אמר האב ופרץ בבכי.

 

שושה גרינפלד, אחותו של האב חנוך ודודתם של הילדים, אמרה בהלוויה "נבו אהוב שלנו, קראנו לך פויקה כשם חיבה. כמה נחמה היית לנו. אחינועם, ילדה יפה ואהובה שלנו. כמה שמחנו שנולדת חודשיים אחרי שיהודה נפל (יהודה גרינפלד - נפל במלחמת לבנון השנייה). כמה אמא נועה אהבה אתכם. נשאה אתכם על כפיים. הייתם הגאווה שלה".

 

אלה שטיינר, אחותה של נועה, ספדה לאחיניותיה. "אחינועם, היית מודל לחיקוי לבנות הדודות שלך. התרגלנו לעזרה שלך ואולי יותר מדי, ואנחנו מבקשים על כך סליחה. כל כך התרגשת ותכננת את יום ההולדת שלך שהיה אמור להיות בעוד שבועיים. יש לך תפקיד לשמור על נבו הקטן. אל תעזבי אותו. תהיי שליחה של אבא ואמא".

 

משפחת גרינפלד - ההורים חנוך ונעה, והילדים יפתח בן ה־11, אחינעם בת ה־10, עברי בן ה־7 ונבו בן ה־5, יצאה לטביליסי ביום ראשון והייתה אמורה לחזור ארצה אחרי סוכות. ביום שני בערב הם היו בחבל טושטי (Tusheti) ושם אירע האסון. ככל הנראה בגלל מזג האוויר הסוער והערפל, הג'יפ שבו נסעו סטה מהכביש והידרדר עשרות מטרים.

 

חברי המשפחה יזמו פרויקט לגיוס המונים במטרה לסייע לה בהוצאות הרבות. "אנו פונים אליכם לסייע בנטל התשלומים הנופל על כתפי המשפחה", נכתב בעמוד הפרויקט באתר גיוס ההמונים 'פרוג'קטור'. עד כה נאספו יותר מ-600 אלף שקלים שיועברו למימון צוות החילוץ, ההטסות הרפואיות והטיפולים בבתי החולים בגיאורגיה ובארץ.

 

אתר לסיוע כספי למשפחה - לחצו כאן

 

חנוך ונעה גרינפלד וילדיהם יפתח ועברי, הובאו במהלך יום הכיפורים בטיסת חירום רפואית לטיפול בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים.

 

ד"ר ג'וש שרודר, אורטופד בכיר מבית החולים, יצא לגיאורגיה על הטיסה, שקיבלה אישור מיוחד ממשרד התחבורה, והביא את בני המשפחה לטיפול בארץ.

 

ראש מועצת בנימין, אבי רואה, הביע צער כבד על האסון, "אנו אבלים יחד עם בית מעלה מכמש על מותם של שני ילדי משפחת גרינפלד, אחינעם בכיתה ה' ונבו בגן חובה, שנהרגו בתאונת דרכים בגיאורגיה. אנא התפללו לרפואת שאר בני המשפחה שנפצעו בתאונה: חנוך היינך בן בלהה חיה, נועה בת מרתה, יפתח מרדכי בן נעה ועברי יהודה בן נעה".

 

חנוך האב שכל את אחיו יהודה גרינפלד הי"ד במלחמת לבנון השנייה בקרב בגבול הצפון ביום י"ב באב תשס"ו והוא בן עשרים ושבע. קטיושה שנורתה משטח לבנון אל עבר קיבוץ כפר גלעדי הרגה אותו ואת חבריו ליחידה.

 

נבו גרינפלד (צילום: מתוך הפייסבוק)

 

 

אחינועם גרינפלד (צילום: מתוך הפייסבוק)

 

 

חנוך ונעה גרינפלד (צילום: מתוך הפייסבוק)

 

 

 

שושה גרינפלד פרסמה בדף הפייסבוק שלה דברים שסיפר האב, חנוך:

הלילה היה ערפילי נסענו על עשר קמש. ברגע אחד, אני לא יודע מה קרה, ולמה, הרכב איבד שליטה והתהפכנו למורדות הצוק 
זה עניין של שניות. אני לא זוכר מה קרה, כשפתחתי עיניים הייתה דממת מוות. וחושך. ברגע הראשון חשבתי שאני מת ושככה זה נראה אחרי המוות. אבל אז ראיתי את אחינועם וכשהבנתי שהיא לא איתנו רציתי באמת לא להיות. הרמתי אותה. חשבתי שרק אני נשארתי. הסתכלתי לקצה הצוק
אבל אז שמעתי קול קטן קורא לי: ׳אבא
זה היה עברי שהציל את חיי
התחבקנו השארתי אותו בנקודה מסויימת ביקשתי ממנו לחכות לי אבל ראיתי שהוא הולך אחרי לכל מקום ופחדתי עליו 
מצאתי את נעה למטה 


היא שאלה איפה הילדים ואמרה שהיא לא מרגישה את הרגליים. לא סיפרתי לה על אחינועם. עברי המשיך ללכת אחרי לכל מקום. 
מצאתי את חבל הסנפלינג שהבאתי איתי ועוד כמה חפצים שהג׳יפ המתגלגל השאיר אחריו. עליתי למעלה עם עברי עד למקום שבו כבר לא יכולתי לטפס כשאני סוחב אותו
קשרתי אותו שלא ייפול והבטחתי לו שאחזור לקחת אותו


מולי היה קיר תלול גבוה מאוד. שלוש פעמים ניסיתי לטפס נאחז בכל מה שיכולתי והחלקתי למטה כשאני עוצר את עצמי על אחד הסלעים 
ראיתי אורות של ג'יפ מתקרב וידעתי שזה הצ'אנס האחרון שלנו
אני לא יודע איך אבל אז פשוט טיפסתי למעלה 
עצרתי את הגיפ 
ירדו שלושה גיאורגים גברתנים 
קשרתי את החבל לוו הגרירה שלהם וניסיתי להסביר להם שאני רוצה שיעזרו לי לרדת כי הבן שלי שם 
הם ואני מדברים בשתי שפות 
כשהם הבינו שאני רוצה לרדת הם נבהלו ואמרו לי: לא לא לא
ותפסו אותי בכוח כדי שגם אני לא ארד
אבל אני הבטחתי לעברי שאחזור לקחת אותו 


עשיתי את עצמי כאילו שאני מסכים לא לרדת, ואז כשהם עזבו אותי ברחתי
וגלשתי למטה עם החבל. קשרתי את עברי וצעקתי להם שימשכו אותי
הם העלו אותנו למעלה במהירות 
למרות שהיה קור כלבים אחד מהם הוריד את החולצה והמעיל, וכיסה אותי ואת עברי 
הם הזמינו צוותי חילוץ שעבדו במיומנות וחילצו את כל היתר.