שושה גרינפלד

ילידת שנת 1949.

ילדות ברמת גן.

נשואה לעמוס, מהנדס מנהל בתעשייה האווירית.

אמא לשלושה ילדים.

סבתא ל-19 נכדים.

לימודים: תואר ראשון בספרות ולשון עברית ואמנות, ותואר שני בפיתוח תכניות לימודים.

עיסוקים בעבר: פיתוח תכניות לימודים במשרד החינוך, הקמת בית הספר בנווה צוף, חברת הצוות הפדגוגי של הטלוויזיה הלימודית ותסריטאית במחלקת ילדים ונוער בטלוויזיה הכללית.

עיסוק בהווה: גמלאית. סופרת ילדים ונוער.

תחביבים: ציור, קריאה, תיאטרון ומכון כושר.

מוטו בחיים: "לראות את חצי הכוס המלאה ולהודות על כך כל יום".

 

מה היה הרגע –

 

שזכור לך מהילדות?

בילדותי ברמת גן היה מחסור פיזי בכיתות לימוד. הכיתה הייתה קטנה מכדי להכיל את כל הילדים ולכן למדנו בתורנות - חלק מהילדים למדו בבקרים, ואנחנו חיכינו לצהריים, ל״משמרת שנייה״.

בשבילי זה היה כיף לא רגיל כי זה השאיר לי את הבקרים פנויים להתרוצץ, לשחק, לצייר ולקרוא - לעשות את הדברים שאהבתי באמת. אני זוכרת במיוחד את ימי החורף, כשהשמש מבצבצת מבעד לעננים והכל רענן, וחברותיי ואני במקום לשבת בכיתה אפורה, משחקות בחוץ.

אני בת לצברים, דור שביעי בארץ. רוב חבריי לכיתה היו ילדים לניצולי שואה. אווירת החופש והשחרור שחשנו בבית שלנו, הישראלי, הייתה אז מאד יוצאת דופן.

היה לנו ג׳יפ מצ׳וקמק כזה שהיינו חורשים אתו את הארץ ומטיילים, ואבא היה מרצה לנו על ידיעת הארץ. הוא הוריש לי אהבת אמת לאדמה, לימד אותי לא לפחד משינויים ולקחת את החיים לא ברצינות רבה מדי.

 

של עשייה מיוחדת?

כשפרצה מלחמת ששת הימים הייתי לפני הבגרויות אבל עזבתי הכל והלכתי להתנדב במחלקה הכירורגית בבית החולים תל השומר. במחלקה אושפז עיתונאי שאיבד רגל ועין, שסיפר לי על קצין ששוכב פצוע במצב נפשי קשה וזקוק לעזרה. נרתמתי למשימה והתנדבתי עם אותו פצוע במשך כמה חודשים.

כעבור זמן גיליתי שהעיתונאי ההוא 'הלשין' עלי למגזין "מעריב לנוער" – שהייתי כתבת בו – וועדה של אנשי ציבור ותקשורת בחרה אותי בתואר ״נערת השנה״ על העזרה לאותו קצין. זה חימם לי את הלב אבל גם הביך אותי. לא התכוונתי להתפרסם. התגמול האמיתי היה כשאותו קצין התאושש, בנה את חייו, ובהמשך גם נישא ונולדו לו ילדים ונכדים. שמרנו על קשר במשך שנים ארוכות.

 

 

של אהבה?

את עמוס הכרתי כשהיינו שנינו חיילים. אין לנו איזה סיפור אהבה מהסרטים או רומן דרמטי. הכרנו דרך בן דוד שלי, נוצר קשר וזהו. סיפור פשוט.

מה שלא היה שגרתי לפגישות רומנטיות הוא מקום המפגש הראשון שלנו. אחרי מלחמת ששת הימים היו חללים שנקברו בקבורה ארעית, כי לא היה זמן לקבור אותם באמצע הלחימה. אחר כך העבירו אותם להר הרצל. ה"בילוי" הראשון שלנו היה כשעמוס הרכיב אותי על הווספה שלו להר הרצל להשתתף בטקס העברת החללים. מתברר שכאלה הם החיים - המוות והאהבה מעורבבים.

 

שבו החלטתם לעבור לבנימין?

הייתי בת 21 כשהתחתנו. בהתחלה גרנו במעונות של הטכניון בחיפה, וחיכינו בכיליון עיניים שהבית שבנינו ברמת גן יהיה מוכן. כשהוא סוף סוף היה מוכן נכנסנו אליו עם שלושה ילדים, ריהטנו והתמקמנו, אלא שאז שמענו שמתארגן גרעין להקמת נווה צוף. נקראנו אל הדגל והתייצבנו.  

באותם ימים לא היה אף יישוב בסביבה: לא עטרת, לא בית אריה ולא גוש טלמונים. עשינו סיור מקדים באזור ומצאנו רק מצודת "טיגרט" בריטית עם חלונות שבורים וטינופת על הרצפה.

עלינו לנווה צוף 18 משפחות חילוניות ו-18 דתיות, שיפצנו את המצודה והתיישבנו בה. הגרעין החילוני התפרק די מהר, ונשאר רק הגרעין הדתי.

 

 

של קושי?

הקמת נווה צוף הייתה בשבילי מאד קשה. באנו מבית מסודר לתנאים של חיים במצוקה. במצודה גרנו שתי משפחות בחדר אחד; היה לנו חדר שירותים אחד לחמש-שש משפחות; היינו רוחצים את הילדים בברזיות בחוץ בקור כלבים; חשמל קיבלנו מרמאללה לפעמים כן ולפעמים לא.

גידלתי ילדים קטנים בלי שהיו לנו שירותי בריאות או תחבורה. כשכבר היה אוטובוס, הוא הגיע פעם ביום. לא היתה מכולת. ניסינו להקים מכולת בהתנדבות, שכל אחד יעבוד קצת, אבל לא היו לנו מוצרים.

אני לקחתי על עצמי לנהל את בית הספר, כי ידענו שאם לא יהיה בית ספר לא יהיה יישוב.

 

 

של תסכול?

לצד כל הקשיים בהתיישבות החדשה 'התלבשו' עלינו והגישו נגדנו בג"ץ בטענה שקרית שמדובר באדמות פרטיות של ערבים. העלילות הללו התחילו כבר אז, אבל בג"ץ הכריע בעדנו, בטענה שאין שום ראיות שהיה במקום עיבוד אדמות או שזה שטח פרטי.

 

 

של תובנה חשובה?

מכל משפחות המייסדים נשארנו עד היום רק שלוש משפחות - בן בסט שגרו אתנו בחדר, גדעון אברמוביץ ואנחנו. אלו המשפחות היחידות ששרדו את כל הקשיים.

ידענו שזה מגדל קלפים, שאם משפחה אחת מתייאשת ועוזבת, רבות ילכו בעקבותיה, אז נשכנו שיניים והמשכנו למרות הכל. היו לנו הרבה רגעי ייאוש אבל ידענו שנרים את הראש ועם הרבה רצון ועבודה, נתגבר. הרגשנו שאנחנו בשליחות ויש לנו אחריות.

למדתי מכך שאם אתה מאמין במשהו, חותר למטרה ולא מרפה, הוא יקרה.

 

של גאווה?

היום כשאני מסתובבת ביישוב יש לי הרגשה של סיפוק גדול וליבי רחב. עשינו את זה.

זו הרגשה של חלום שקרם עור וגידים. יש ביישוב המון ילדים והמון נוער מקסים.

כל היישובים מסביבנו קמו בעקבות נווה צוף. במבט לאחור הקושי היה שווה את זה.

 

של שמחה?

חתונות הילדים, כל לידה והצלחה של הילדים והנכדים. כל דבר טוב שקורה במשפחה הוא בשבילי שמחה גדולה.

 

של מסר לדור הבא?

דרך הכתיבה אני מנסה להעביר רעיונות שחשובים לי. כתבתי לסדרת המקראות "פתחו את השער" וספרי לימוד נוספים, וגם תסריטים ל"ריץ'-רץ'" המיתולוגית ותכניות טלוויזיה אחרות מוכרות ואהובות. אבל יותר מכל, אני עושה זאת דרך הספרים שלי. עד כה פרסמתי ששה ספרים. כך למשל ״גיבור על חזקים״ שזכה בתחרות ׳מצעד הספרים׳ של משרד החינוך, הוא סיפור על התמודדותו של ילד, קרבן לאלימות. ״לא רואים עליה״ – גם הוא מוביל במצעד - מספר על חבורת ילדים שמנסים לפענח מי פורץ לבתי המושב אבל לא גונב דבר. הם מצרפים לקבוצה ילדה חדשה בכיתה, עיוורת, והקורא מתוודע לעולמה. הסיפור תורגם גם לכתב ברייל. "מעשה שקרה בארץ לחם" הופץ בכיתות ב' במסגרת מפעל "הספר הטוב במחיר המוזל". את הספר ״מה זה יכול להיות״ מקריא טוביה צפיר לילדים בערוץ "הופ", והוא עוסק בפחדים ממשהו שלא יודעים מהו.

 

של חלום לעתיד?

שיהיה טוב כמו עכשיו במשפחה וביישוב.