אחרי האסון של שוקר, חשבו כולם שגם מפעל חייו ירד לטמיון. שוקר נטע אלפי עצי זית באדמת בנימין, והקים בית בד קטן בגבעת אחיה. כיום, ?שנים אחרי האסון, משווק שמן הזית מהעצים שנטע, מדן ועד באר שבע. שמן "משק אחיה" הוא שם דבר, ובית הבד של אחיה מייצר כבר שבעה אחוזים מכמות שמן הזית בישראל.

על המלאכה מנצח יגאל נוה (32). הוא מתגורר בגבעה ה' בעלי, אב לשישה. נווה נולד בארצות הברית, גדל בקיבוץ עלומים וברמות, ובוגר המכינה בעלי. הוא גם למד מנהל עסקים ובמשך חמש שנים ניהל את מרכז המבקרים בעיר דוד, למד בכוילל בעלי ועבד במשרד השיכון. "כשהתחילו להגיע תכניות הגירוש מגוש קטיף", אומר נוה, "כל התקציבים הופנו לגירוש, ועזבתי את המשרד. רציתי לעסוק בחקלאות, יזמות, תעשיה ויצירת מקורות הכנסה לתושבי יו"ש. אי אפשר לבנות התיישבות יהודית רק עם קרוואנים, ולא ייתכן שברוב היישובים יש עבודה רק בחינוך. חיפשתי מקום לעסוק בו בחקלאות, יחד עם שני חברים מהיישוב עלי - אמיר בירנבאום ופנחס עציון. התייעצנו איפה לעשות חקלאות, אבל התייחסו אלינו בזלזול, ושאלו "תטעו עוד מטע שלא יגדל?". ואז סיפרו להם על הזיתים של יוסי שוקר.

רונית ויוסי שוקר הקימו בית בודד על גבעת אחיה. היא טבריינית חמה ומלאת מרץ, הוא ביני"ש עם חזון. קראו להם משוגעים, אמרו שיגרשו אותם תוך יומיים שלושה, אבל הם התעקשו, נאחזו, וכיום מתגוררות בגבעת אחיה עשרים משפחות.

יוסי שוקר ראה בזית סמל להשתרשות. הוא נטע אלפי עצי זית באדמות שליד הגבעה באחיה, וליד הבית הקים בית בד קטן.הוא לימד במכינה הקדם צבאית בצופית, ואת היום החופשי שלו נהג להקדיש לעבודה ביישוב ובבית הבד. נראה היה שהכול מתנהל על מי מנוחות, אלא שאז קרה האסון. "באותו יום ראשון ארור", מספרת רונית שוקר, "בסוף יום העבודה, כשהמכונות נשטפו, הייתי ליד יוסי ודיברנו. נכנסתי הביתה ומיד קראו לי. יוסי נשאב לתוך אחת המכונות של ייצור השמן. נכנסתי בבהלה, הייתי בטוחה שהוא מת. ניסרנו את המכונה. כשהוצאנו אותו שאלתי: "אתה יכול לדבר?", ויוסי אמר: "עם ישראל חי, וקיים, וינצח". כשאמר את המשפט הזה, בשניה אחת נכנסו בי כוחות של אמונה. חשבתי: אם עם ישראל זה מה שמעסיק אותו כשהוא פצוע, הוא ייצא מזה. יוסי נפגע בגזע המוח, וביד".

לא עסק פרטי

שוקר אמנם נותר בחיים, אבל לא ממש התאושש. כל גופו משותק והוא יכול להזיז רק את העיניים. הוא עונה בכן ולא, וכותב במחשב בעזרת תוכנה מיוחדת שפותחה עבורו.

"אחרי הפציעה היה לי ברור שאני נשארת וממשיכה כרגיל", מספרת רונית שוקר. "יוסי לא בנה את הגבעה והמטעים לבית הפרטי שלנו. וכשמדובר במשהו ששייך לעם ישראל, זה נותן כוחות. לא חשבתי שהתחתנתי עם חקלאי. התחתנתי עם בן תורה שלמד רבנות. יוסי הבהיר מהרגע הראשון שהחיבור שלו לארץ הוא לא פחות מהחיבור שלו לתורה. הוא גדל ברמת גן, ילד של העיר, שהתאהב במרחבים.

יוסי היה הולך לבדו למטע שומם. לפעמים דאגתי לו. כשנפצע ליד הבית, הבנתי שאם צריך לקרות לאדם משהו זה יקרה לו גם בתוך הבית.

"כשהודיעו לי שהוא צמח - חשך עולמי. חודשיים אחרי הפציעה יוסי גסס. הרופא קרא לי ושאל: גברת שוקר, את מבינה מה קורה? לא רציתי להישאר שם, אז נפרדתי מיוסי. אמרתי אתו שמע ישראל, נישקתי אותו והלכתי. הייתי בטוחה שזה הסוף. בבוקר הודיעו לי שהתאושש. ואז אמרתי לעצמי: או שאת יורדת למטה עד הסוף, או שמתוך זה את מתרוממת. בחרתי לקום. אם אין היום שמחה בלקבל מיוסי, אני שמחה בנתינה שאני יכולה לתת לו".

רונית שוקר נשארה עם חמשת ילדיה בגבעה. היא שכרה פועל אחד שטיפל באלפי עצי הזית, והקימה מרכז מבקרים באחיה. ואז הופיעו שם שלושת הבחורים מעלי, בחולצות מכופתרות, שונים מהנוף הגבעוני המוכר.

 סרנדות לעצים

"באו שלושה חבר'ה צעירים ואמרו שהם רוצים לשכור את המטעים. היה ברור שהם לא מבינים כלום בגידולים או בחקלאות", מספרת רונית שוקר, "אבל משום מה, בכל זאת החלטתי לתת להם צ'אנס".

"ישבנו שלושה חבר'ה בסלון של רונית שוקר", משחזר יגאל נוה, "וחתמנו חוזה שכירות. עם החוזה הלכנו למשה נמדר, היהלומן מספר שתיים בארץ, והצגנו לו תכנית. אמרנו: "נשקם את המטעים ונייצר שמן". מנדר נשבה בקסמו של הרעיון, משך איתו לעסק גם את מוני ליימן, משקיע מחברת ממתקים גדולה, והעסק התחיל להתגלגל.

"נמדר וליימן תרמו רבות להתיישבות עוד לפני כן", אומר נוה, "אבל עכשיו זו פעם ראשונה שהם כתורמים יצרו מקורות תעסוקה, וכך סיפקו לתושבי יו"ש חכות ולא רק דגים.

"לא ידענו כלום על זיתים וגם לא על שמן. התחלנו ללמוד בעזרתשיבי דרורי, דוקטורנט לחקלאות מגבעת הראל. קיבלנו מרונית 500דונם ועליהם 5000עצי זית. עד אז טיפל ודאג לעצים פועל אחד, שגידל אותם בשיטה אורגנית".

השלושה הפסיקו את הגידול האורגני, הסתובבו עם מרססי גב, עקרו עשבים שוטים, שרו לעצים סרנדות, והתפללו ליבול. "הפסקנו את הגידול האורגני כי זה לא כלכלי", אומר נוה. "אנחנו מרססים ומדשנים, אבל במידה. משתמשים בחומרי הדברה רק בכמות הנדרשת. לחקלאות האורגנית אין עדיין פתרונות למטעים גדולים. אין שיטה להדברת העשבייה או זבוב הזית. המזיקים אוכלים את העץ, ואין תנובה. גם לנו חשוב לשמור על האקולוגיה, ואנחנו מרססים רק במידת הצורך. חומר הריסוס מתנדף אחרי שמונה ימים, ואנחנו לא מרססים סמוך למסיק. אני רוצה בעתיד להתחבר יותר לתחום האורגני וללמוד עליו יותר ממשק שדה אליהו, שם יש חקלאות אורגנית מפותחת".

רגליים על הקרקע

"תמיד היה לי חלום שיהיה לי שטח חקלאי", אומר ידידה שפיץ (29), תושב עמונה, בעל ידי הזהב במפעל, שעוסק בשיפצורים באילתורים, וגם מתחזק בעמונה כרם פרטי משלו. "להוציא תנובה מהארץ, זה להוציא מהכוח אל הפועל את הברכה. קסם לי לטעת ענבים. גם בגלל יופיים, וגם כי הרגשתי שיש עומק מיוחד בפרי הזה: נכנס יין יצא סוד. היין הוא סמל לברכה. השיקול הכלכלי היה אצלי זניח. היום כן הייתי חושב גם על הצד הכלכלי. לאחר מעשה אני יודע שגידול כרם דורש המון, ואם מפסידים - קשה לתחזק אותו רק בשביל האידיאל.

"כשהעניינים בין שוקר ונוה נסגרו, סיפרו לי שמקימים חברה לחקלאות עברית, וזה מצא חן בעיניי. כשהגעתי לחברה, אחד הדברים שהיה חשוב ליגאל להציג זה שהחברה חייבת להיות כלכלית, אחרת היא לא תחזיק מעמד. התחלתי כעובד פשוט בזיתים. בהתחלה היינו רק שלושה, הזיתים עוד לא הניבו פירות ולא היה מה לקטוף. העבודה הייתה בעיקר טיפול בעצים, בגיזום.

"כאן גיליתי את הזית - גם כשכותשים ומרסקים אותו יוצא ממנו משהו טוב ויפה. כשהגעתי לחברה עבדנו עם מרססי גב. יגאל דיבר על צוות ניעור, על בית בד ענקי, ואני חשבתי שהוא חולם בהקיץ ושאין לו רגליים על הקרקע. אבל הימים הוכיחו שהוא לא רק עם חזון אלא גם איש הגשמה".

כעשרת אלפים עצי זית נוספים נשתלו על הקרקע. "בית הבד בגבעת אחיה היה יותר עסק משפחתי", אומר נוה, "בהתחלה התווכחנו אם לשים את בקבוקי השמן בפינה כזו או אחרת של בית הבד הקטן ששכן בגבעת אחיה, עד שהבנו שהמקום קטן מידי, ובנינו בית בד גדול ומודרני".

40 טון ביממה

בית הבד החדש נחנך לפני כחודש. הוא חדשני ומודרני, ויכול לקלוט כשני טון פרי בשעה. בכוונת המפעל לקלוט כארבעים טון פרי ביממה. "בסך הכל, במהלך העונה, נקלוט בעזרת השם כ-2000טון זיתים", אומר נוה, "אשר מהם נפיק כמות של כחצי מליון בקבוקי שמן זית".

בית הבד עובד עשרים וארבע שעות ביממה. נחים רק בשבת. כיום עובדים במפעל כ30-עובדים. הזיתים מגיעים לבית הבד גם ממחוזות השמאל, חוצים קווים ירוקים ואדומים ונכתשים בפס ייצור מודרני שעליו משגיח גבעוני חמוש בזקן פאות וכיפה גדולה, שמהמהם לעצמו מנגינה חסידית. "קיבוצים כמו אשדות יעקב איחוד, משאבי שדה ורביבים שולחים אלינו את הזיתים שהם מגדלים", אומר נוה. "חלקם חבר'ה שמעולם לא חצו את הקו הירוק. הם מגיעים לפה, מתפעלים ואומרים: לא ידענו שהמתנחלים יודעים להיות רציניים ומקצועיים".

בארץ יש כיום כמאה בתי בד. כשמונים אחוז מהם ממוקמים בכפרים הערביים, והענף נשלט ברובו על ידי ערבים. "אני מעדיף להעסיק עובדים יהודים מהאזור ולספק להם תעסוקה גם אם זה אומר לשלם קצת יותר", אומר נוה, "לכן התוצרת שלנו קצת יותר יקרה, אבל זה משתלם. אנשים שכחו מה זה לעבוד. להזיע. העובדים עוברים קורס הכשרה לבית הבד והמלגזה. חתך הגילאים הוא בין 22ועד שלושים, חלקם רווקים, אחרים נשואים בעלי משפחות. כולם מתגוררים פה באזור, ומרגישים שותפים באידיאל של עבודה עברית. חתמנו חוזים עם חברות, הסברנו להם שאצלנו זו עבודה עברית ולכן המחיר קצת יותר גבוה, והם הסכימו וחתמו איתנו על החוזים".

המנערת

"החלק הכי קשה בגידול הזיתים הוא המסיק. לגדל זה קלי קלות. כל מגדלי הזיתים מחפשים פתרונות, כי זה פרי קטן. קנינו באיטליה מנערת - טרקטור מיוחד שלופת את הגזע, מנער אותו, והזיתים נופלים על מצע שאותו אנחנו פורשים על הארץ. הקמנו צוות עבודה עברי למנערת, והיא עושה עבודות כקבלן ברחבי הארץ. ניערנו שקדים בקיבוץ סעד, ותושבי הקיבוץ באו לראות בהתפעלות יהודים עובדים. הצוות שלנו הוא צוות העבודה העברי היחיד בארץ, והם עובדים מהר יותר מהתאילנדים. החודש אנחנו מנערים באליעד ברמת הגולן. בחנוכת בית הבד מישהו שאל: אתם קואופרטיב? כולכם נראים מאוגדים ושמחים. אנחנו מרגישים יוצרים. שייכים למשהו שהולך ונבנה. תנאי הקבלה הם אנשים עם ראש גדול שמוכנים לעבוד קשה".

"יש בחברה קשר מיוחד בין העובדים", אומר ידידיה שפיץ, "כולם באו לא רק בשביל העבודה. אנחנו באים גם כי אנחנו רואים בעבודה החקלאית ערך התיישבותי. כיף בעבודה. יש אווירה משפחתית. אני לא מרגיש מועקה בגרון כשאני יוצא מהבית לעבודה. להיפך, אני מגיע לעבודה בשמחה".

צוות העובדים מורכב ומגוון. "לאחרונה התחלנו גם לקלוט בני ובנות נוער שנשרו ממסגרות, דרך מתנ"ס שומרון. הם פורחים כאן. כשמתייחסים אל נער בן 18בכבוד, נותנים לו ביטחון עצמי, ושולחים אותו לקורס טרקטורים - הוא פורח. אצלנו נותנים לנערים האלה צ'אנס. אף אחד לא מתעניין מה הם עשו בעבר. הם יכולים לפתוח דף חדש לגמרי. אצלנו מחייכים אליהם, ויש אווירה והרגשה טובה".

ויש גם מתנדבים. בנות מהמדרשה המקומית מגיעות למסוק בהתנדבות, וגם קבוצות ילדים משילה ועלי.

 גם שמן גם שם טוב

שמן הזית שמיוצר באחיה זוכה לתשבחות. גדי הורוביץ, סמנכ"ל מועצת הזיתים, אומר עליו: "שמן אחיה מייוצר על ידי בחורים חרוצים בעמל כפיים. זהו שמן זית איכותי ברמה גבוהה ועונה על כל מה שמצפים משמן זית".

"בשמן הזית שלנו אין שום דבר מיוחד", אומרנוה, "וזו המיוחדות שלו. לוקחים זיתים, עושים קווטצ', ואנשים אומרים שלשמן טעם מדהים. בתחום שמן הזית יש הרבה רמאות. בתי בד רבים מוהלים בשמן הזית שמן סויה, או שמנים אחרים, ולמועצת הזיתים אין מספיק כוח אדם כדי לפקח שזה לא יקרה. אצלנו לא מוהלים. זה שמן זית טהור. בעצם אין בו שום דבר מיוחד, אבל אולי בגלל המרמה הרבה בשוק, כאשר אנשים מרגישים את הטעם המקורי - הם מתפעלים".

לאחרונה התחיל המפעל לייצא שמן לארצות הברית, וגם בתחום הייצוא הם מקווים להתפתח ולגדול.

עמק הכרמים

הרעיונות והחלומות לא תמו עם הקמת בית הבד בעלות של כ3-מליון שקלים. נוה חולם, הוגה והוזה. הוא רוצה להקים גם ייקב, מפעל לפחמים המיוצרים מהפסולת של הזיתים - המכונה "גפת", ועוד היד נטויה. בינתיים משווק המפעל את היין של האזור, ואת עלי הזית אוספים בהתנדבות עבור העדר של הרצליך בכפר זיתים.

"שתלנו לפני שנתיים מכוח האנרציה זיתים, אבל האמת היא שהאזור מתאים הרבה יותר לגידול ענבים. זיתים צריכים חום, ואילו האקלים אצלנו קר, ובגידול גפן הקור הוא ייתרון עצום. עמק שילה היה עמק הכרמים, ובט"ו באב בנות ישראל היו יוצאות לחולל בכרמים. כאחד שבא מתחום הארכיאולוגיה אני מסתכל על הטראסות ורואה שבנו אותן אבותינו ולא בני דודינו. העובדים מרגישים שאנחנו חוזרים להכות פה שורשים.

"עירא רפופרט משילה שתל בכל שנה כ-15 דונם כרמים. עם השנים הכרם הלך וגדל, וכיום יש לו 120דונם כרם. הוא ביקש שנעבוד אצלו, והקמנו צוות כרמים שמגדל עבור עירא כ-120דונם כרם יין. ראינו כי טוב, והחלטנו לשתול כרמים גם עבור עצמנו. עשינו שותפות עם שלומי כהן מדולב, יהודי עניו שמגדל ענבים, ובקרוב נשתול 350דונם כרם יין. זה פרוייקט ענק, כבר הכשרנו את השטח. הלכנו למספר יקבים להציע ענבים וחתמנו חוזים עם יקבי אפרת ותבור. היו יקבים שלא רצו לקלוט מאיתנו ענבים בגלל שאנחנו מתנחלים.

- אתם לא מפחדים להשקיע כל כך הרבה כשיש כל הזמן גירושים התכנסויות והתנתקויות ברקע?

"אני לא נאיבי ולא אומר היה לא תהיה, אני איש ריאלי. אבל בגולן מדברים על גירוש כל שנתיים, ובכל זאת יש להם חקלאות מפוארת. אני מקווה שהגירוש מגוש קטיף היה עניין חד פעמי. עבדתי במשרד ממשלתי ופגשתי הרבה את ראשי המדינה, הם רקובים וגמורים וממש מחכים שאיזה מתנחל יבוא וייקח את מושכות השלטון. הם נרקבים וזה ממש כמו בחקלאות, מהריקבון צומח משהו חדש".

"המקימים השקיעו מחשבה רבה בהקמת המפעל", אומר אחד המבקרים בבית הבד החדש, "חשבו על כל פרט, מדקדקים ושוקדים כדי שהמפעל יצליח וישגשג. אבל כדי שהמפעל יחזיק מעמד וגורלו לא יהיה כגורל החקלאות המפוארת של גוש קטיף, שנבנתה בשלושים שנה וחרבה בשבוע ימים, יש להשקיע לא פחות מחשבה ודקדוק באיך מונעים את הגירוש והחורבן הבאים. בהתיישבות יש נטיה לסמוך על ניסים בעניינים האלו, אבל בדיוק כמו שבהקמת המפעל לא סמכו רק על ניסים אלא עושים מעשים מפורטים כדי להצליח, כך יש להשקיע לא פחות אנרגיות ומחשבות וללמוד ממהפכנים איך התחוללו מהפכות, ואיך ניתן להציל את ההתיישבות. יש לאנושות היסטוריה מפוארת של מהפכות אזרחיות למען המוסר והצדק, וראוי ללמוד אותן ולהפיק לקחים. צריך להיעזר בפסיכולוגים ובאנשי מקצוע, כדי למנוע את החורבן הבא. זכור לי למשל הסיפור על הקיסר קליגולה שביקש להציב את צלמו בהיכל. היהודים התכנסו מארבע כנפות הארץ וישבו חודש ימים על האדמה, הם אמרו שאם רוצים להציב את הצלם בהיכל, צריך יהיה קודם לשחוט אותם. ואכן הצלם לא הוצב בהיכל. אם המתנחלים ימשכיו רק לשתול בוגנווליות ולא ישכילו להתכונן אל הגירוש הבא שעומד על הסף, גרוש יו"ש יהיה לצערי כגורל גוש קטיף".

מסתכלים בענווה

 - המפעל ריווחי?

"ייקח לנו כמה שנים טובות להחזיר את ההשקעות" אומר נוה. "אבל אני לא מודאג. ארץ ישראל השתבחה בפרותיה וגם בבניה, צריך שילוב. אני לוקח מצלמה, מסתובב באיטליה בירת שמן הזית, מצלם, לומד ומשתדל לעשות את הדברים יותר טוב מהם. אנחנו אידיאליסטים, אבל גם אידיאולוגיה צריך ללמוד להגשים בדרך כלכלית. זה לא סותר.

"החלומות לשנה הבאה הם לגדול עוד. בשבוע הבא אני נוסע לאיטליה כדי לבדוק שיטות ודרכים להגדלת המפעל. אני מרגיש שיש לי הזכות לבסס את ההתיישבות. אני לא יודע לבנות קרוואנים, אני יודע לפתח מקומות ומקורות תעסוקה, ואת זה אני עושה. צריך לעבוד קשה ולהעיז, ואז אפשר להצליח. אנחנו חולמים גם להקים יקב אזורי. אם נגדל ענבים אז למה לא למכור גם יין?

"את התוצרת הנוכחית של "משק אחיה" אנחנו מוכרים ברשת קו אופ. אנחנו לא עומדים בקצב ההזמנות. יוסי שוקר התחיל כשלא היה כאן כלום. אנחנו הלפלפים מעלי באנו להמשיך. אנחנו מסתכלים עליו בענווה. דור ההמייסדים של ההתיישבות מתרגשים כשהם רואים אותנו הבנים משתקעים וממשיכים, כי כשהבנים מחליטים להשקיע ולפתוח מפעלים, זה משמעותי. המפעל ייתן תנופה להתיישבות. כיום רוב היישובים הם יישובי יוממות: אנשים נוסעים לעבוד מחוץ ליישוב, ורוב היישובים מתרוקנים במשך היום. אם נצליח לסדר כאן עוד מקורות הכנסה ופרנסה - כולם ירוויחו, ועוד אנשים ירצו לגור כאן”.