אצל ההרבליסט (מרפא טבעי בצמחים) דוד קאפח (70), יש גם קוקה קולה במקרר.

"אנחנו לא משפחה טבעית ולא טבעונית", מגלים בני ביתו, "הארון הכי עמוס אצלנו בבית הוא ארון הממתקים. הנכדים קוראים לו "סבא דביק", כי בבית הכנסת הוא זה שמחלק לילדים סוכריות. לא מזמן הוא כתב על מוצרי החלב כמה הם בעייתיים, אבל גם הוא קונה גבינות, אמנם לא את השומניות, אבל גבינות עיזים משובחות הוא כן יקנה. ויש לנו גם קוקה קולה בבית".

 אז הסנדלר הולך יחף?

"לא ממש", אומרת בתו. "נראה לי שעיקר הסוד של אבא שלי זו האופטימיות שלו, השמחה. יש לו אומץ לכל מיני הרפתקאות. האומץ הוא היתרון הגדול שלו בחיים, וגם החיסרון. בעבר הוא היה מאוד אנרגטי, אהב להתרוצץ. בשנים האחרונות הוא מעדיף להישאר בבית".

אמנם נשאר בבית, אבל הטלפון שלו לא מפסיק לצלצל, ולכל השואלים והמתקשים והסובלים הוא עונה בסבלנות ובחיוך. בשנים האחרונות הוא מתמקד בצמחי מרפא ארץ ישראלים, מרצה ברחבי הארץ בנושא השימוש הביתי בצמחים, ומטפל בצמחי מרפא בקליניקה שלו בירושלים. מזה כשש שנים הוא בעל מדור קבוע בעיתון "מקור ראשון" אשר נושא את השם "טבעי", ובו מושם דגש על שימוש נכון בצמחים הנמצאים בהישג יד להקלה ולריפוי מחלות. הוא כבר הוציא לאור שני ספרים. השני יצא לאור זה עתה.

כמו בתו, גם קאפח עצמו סובר שהכל מתחיל בראש. "היתה לי מטופלת שסבלה מדיכאון עמוק אחרי שהייתה מעורבת בתאונת דרכים, וזה גרם לה לטראומה. לא הועילו הפסיכולוגים והפסיכיאטרים, היא לא הסכימה לצאת מהמיטה. נכנסתי אל האישה, שוחחתי איתה שעתיים, וביקשתי מבן זוגה שיראה לה בכל יום שניים או שלושה סרטים קומיים. צ'רלי צ'פלין, השמן והרזה. אחרי שבוע הוא התקשר ואמר שאשתו כבר יורדת מהמיטה. אחרי זמן קצר התחילה לתפקד וחזרה לחיים. הצחוק והשמחה מעלים ומשפרים את רמת האנרגיה והחיים".

וכן, הסנדלר באמת לא לגמרי יחף. דוד קאפח עצמו מקפיד לשתות בכל יום כוס מיץ רימונים, והוא עצמו לא הולך לרופאים קונבנציונאליים. אשתו וששת ילדיו כן.

"כשמישהו במשפחה חולה, מיד מתקשרים אליו", אומרים ילדיו, "והוא מכין לנו כל מיני תמציות. אנחנו מעריכים את מה שהוא עושה, אבל רובנו משתמשים גם ברפואה הקונבנציונאלית, וגם קצת סקפטיים לגבי כל סוגי הרפואות: גם הטבעית וגם הקונבנציונאלית. אנשים רוצים פתרונות קסם, וזה לא עובד. כשאני משופעת אבל צריכה לעבוד, אקח שני כדורי אקמול ולא אסתפק בתמציות צמחים".

ארצה על חמור

"כשהתחלתי ללמוד רפואה אלטרנטיבית, המודעות לעניין בארץ הייתה כמעט אפסית", מספר קאפח. מדברים רבים היתה רתיעה, ובצדק. למשל, בעבר כדי לרפא דיכאון היו עושים מכוות אש - לוקחים ברזל מלובן וצורבים בעזרתו את הבטן. הבדואים והאתיופים עושים זאת עד היום. זה גורם לטראומה, והם מאמינים שהטראומה הגופנית מרפאת פחד ודיכאון. אלה שיטות שמרפאים אלטרנטיביים לא משתמשים בהן כיום. המודעות לרפואה הטבעית גדלה עם השנים, וכיום רופאים קונבנציונאליים רבים לומדים גם רפואה אלטרנטיבית".

הוא התחיל כרפלקסולוג בגיל חמישים. עד אז עסק בחינוך, וניהל מפעל.

"הדרכתי בעזרא ושם הכרתי את איילה אשתי, ייקית משערי חסד. למדתי בבית ספר חורב ובישיבת הדרום ברחובות. צבא - בנח"ל. עבדתי בקטמון ט'. היינו מסתובבים ברחובות ומנסים לחלץ נוער מסמים וזנות. עם רבים הצלחנו והם הפכו עורכי דין או בעלי עסקים ומשפחות. והיו גם כשלונות. השתדלתי כל כמה שנים לשנות מקצוע כדי לא להתאבן ולגוון.

בתחילת נישואיי התגוררתי בנחלאות. זמן מה לאחר מכן נרשמנו לגרעין ההתיישבות בעפרה. נושא ההתיישבות בער בעצמותינו. אבא שלי אמר, "משוגעים", למרות שגם הוא חשב שצריך ליישב את הארץ, הוא אמר: "שאחרים ילכו להתנחל, אבל לא אתה".

"בימי הקמת עפרה גרנו בבית אחד עם עוד משפחה, ללא דלתות וחלונות. את הפתחים כיסינו בעזרת ניילונים. חדר האוכל היה משותף. היה חוק בעפרה שאחד מבני הזוג חייב לעבוד ביישוב. חיפשנו מקורות תעסוקה לאנשים. יום אחד שלחו אותי לתל אביב להדפיס חולצות לילדי היישוב. ראיתי איך הם מדפיסים וחשבתי: את זה גם אני יכול לעשות. נסעתי יום יום לתל אביב, למדתי מהניסיון במפעל, תרגלתי, קניתי ציוד, ולאט לאט נכנסתי למקצוע. בתקופה הטובה העסקתי במפעל כ-20עובדים. הדפסנו ביגוד, תמונות של אמנים. ואז הייתה בארץ תקופה של נפילת מניות, נכנסתי לסחרור ונאלצתי לסגור את המפעל. חיפשתי תעסוקה, הייתי בן חמישים, ויום אחד ליד בית החולים משגב לדך נתקלתי במודעה על קורס רפלקסולוגיה. נרשמתי.

"קורס רדף קורס, ותחומים רבים שעניינו אותי השלמתי בקריאה עצמאית של ספרות בנושא. למדתי דימיון מודרך, שיאצו, עיסוי, ביו אנרגיה, רפואה סינית. הרפואה ריתקה אותי, נכנסתי ונסחפתי לתחום".

"סבא רבה שלי היה מרפא ידוע בתימן. כשהתחלתי לעסוק בריפוי שבתחומי הרפואה המשלימה, סיפר לי אבי כי העיסוק בריפוי שייך למסורת המשפחתית. דורות רבים שימשו אבות המשפחה ברבנות (מורי) והיו גם מרפאים. המרפא האחרון היה סבו של אבי, הרב הגאון יחיא קאפח זצ"ל (שנפטר בתרצ"ח), אשר שימש מספר שנים כרבה הראשי של תימן. הוא הוריש לאבי מספר כתבי יד רפואיים בני מאות שנים. כתבים אלה עלו איתנו מתימן ומצויים בידינו עד היום. בתימן הרופאים היו אנגלים או טורקים, אבל היהודים היו הולכים למורי. הקהל פנה אל רב העדה וביקש רפואה. כשהגיעו לארץ זה כבר היה עולם אחר, ולא פנו יותר למורי אלא לרופא. כך נהגו גם אצלנו בבית.

"אבי לא עסק ברפואה, הוא העדיף להתעסק במחשבת ישראל והוציא בימיי חייו למעלה משמונים ספרים. כשהתחלתי להתעסק ברפואה הוא העביר את הספרים אלי, אלא שאת חלקם לא יכולתי לקרוא כי היו בערבית, ואני נסמך יותר על הדברים שלמדתי ברפואה המשלימה".

דוד קאפח, יליד תימן ונצר למשפחת רבנים ידועה, עלה לארץ בגיל ארבע, רכוב על חמור. הוא בנו הבכור של הרב יוסף קאפח, ונכדו של הרב מארי יחיא קאפח, שכונה בפי תלמידיו "הרב הישיש".

קרבות ברחובות צנעה

 כיורש העצר, לא לחצו עליך להיות רב?

"אבא רצה, אבל זה לא התאים לי. החינוך והעבודה עם הנוער התאימו לי יותר. סבו, הרב מארי יחיא קאפח, נחשב לגדול חכמי תימן בדורו, וללוחם הגדול למען חזרתה של יהדות תימןלמקורותיה העתיקים, קרי פסיקת ההלכהלפי הרמב"םוהרס"ג. הואדחה אמונותרבות שהיו בקרב יהדות תימן, כמו שדים, לחשיםוקמיעות. ידועה מלחמתו הכמעט יחידה בעולם היהודי באותה תקופה כנגד ספר הזוהרוהקבלהבכלל. בד בבד עם התנגדותו לקבלה, הקים תנועה הנקראת "דור דעה", הידועה כדרדעים, ומטרתה הייתה הפצת תורתו של הרמב"ם וחזרה למנהגים ראשונים לפני חדירתם של השולחן ערוךוספר הזוהר לתימן. תלמידיו כינוהו "מארי יחיא לעולם", ובעיקר "הרב הישיש", הישיש על שום שזכה לאריכות שנים. "יחיא לעולם" נגזר משמו הפרטי יחיא, ומכוון לומר שיזכה לאריכות ימים ושנים. מחלוקת מרה ניצתה ברחובות תימן בית הדרדעים לעיקשים - אותם שדבקו במסורת הזוהר, וקרבות רחוב התלקחו לא פעם בחוצות צנעה. גם שושלת הרבנים הענפה לבית קאפח סבלה ממכות וחבטות שהונחתו בידי המתנגדים ה"עיקשים". למותר לציין שקהילת הדרדעים לא טמנה ידה בצלחת והשתתפה גם היא באופו פעיל בקטטות, אם כי שושלת הרבנים דווקא נודעה בעדינותה ובנועם הליכותיה. הרב יחיא קאפח היה ידוע כמאיר פנים לכל אדם, ובסבלנותו להסביר את השקפותיו ודעותיו. לאחר העלייה הגדולה ארצה, שככה המחלוקת בקהילת תימן, ונעשה שלום בין החלוקים.

אביו של דוד, רבי יוסף קאפח, התייתם בגיל צעיר מהוריו. הוא נולד בשנת ה'תרע"ח (1917) בצנעאלאביו רבי דאוד. בילדותו נתייתם מאביו ומאימו ולמד תורה אצל סבו, הרב יחיא קאפח. כשהיה בן 14נפטר סבו, והוא ירש את מקומו כפוסק ומחנך בקהילת צנעא. בגיל 14כבר השיאו לו אישה, כדי להצילו מהתאסלמות כפויה שהייתה נהוגה אז בתימן. בצעירותו עסק בצורפות.

"יום אחד, כשסבתא שלי חזרה הביתה, אמרו לה: מזל טוב, את מתארסת", מספרת בתו של דוד, עינת קאפח. "היא לא הביעה התנגדות. הם היו בני דודים, והכירו מגיל צעיר. תמיד שיחקו יחד. היא הייתה פלפלית ושובבה, וסבי מופנם ורציני. שאלו את יוסף את מי מבנות דודותיו הוא מעדיף, והוא בחר את סבתא ברכה". ברכה, אימו של דוד קאפח, גדולה ממנו ב-14שנים בלבד. הם נפגשים מידי יום בביתה בשכונת נחלאות הירושלמית, מפטפטים ואוכלים סלט ירקות עשיר, ועוד מאכלים על פי מיטב המסורת התימנית.

ב-1942מחליט הרב יוסף קאפח להגשים את כיסופיו לארץ הקודש. הוא מעמיס את בני משפחתו ואת ספרי הקודש שלו על חמורים, ובמסע מפרך הם יוצאים לכיוון ארץ ישראל.

"בגלל החום הגדול והפחד משודדים הלכנו בלילות ונחנו בימים", מספר דוד קאפח. "על גבו של חמור קשרו שני ארגזים. באחד הארגזים שמו אותי, ובשני ספרים. באחד הנחלים החמור שלי מעד ואני והספרים נפלנו למים". הם יוצאים לדרך כמשפחה בת שלושה ילדים, אך כשהם מגיעים לעדן אסון פוקד את המשפחה והבן האמצעי נפטר. אבל האסון לא מחליש את רוחו של הרב קאפח, והוא ממשיך בדבקות במסע אל ארץ הקודש.

"הכמיהה לציון הייתה בנפשם ובנשמתם של יהודי תימן", מספרת עינת קאפח. "לכן גם האכזבה ממה שהם מצאו בארץ הכאיבה להם כל כך. סבא מאוד התגעגע לתימן. תמיד צחקנו ואמרנו: למה אתה מתגעגע? לעיזים? לחמורים? סבא אמר שבתימן החיים היו מסודרים יותר. אורח החיים, מעמד האישה. הוא כתב ספרים רבים על תימן, בתוכם הספר "הליכות תימן", ועשרות מאמרים שעוסקים בתימן.

"למרות הגעגועים ומאוויי הנפש, מעולם לא נסע לבקר בתימן, כי חשב שאסור לעזוב את ארץ הקודש. בארץ הוא נעצב אל ליבו מהרבה דברים, אבל לא חשב שיש אופציה אחרת או מקום אחר שבו היהודים צריכים לגור בו. סבא הצטער על מה שקורה בארץ, שהתרבות התימנית הולכת ונעלמת. בגלל שהתימנים עקשנים ושמרנים נשתמרו אצלם מסורות עתיקות. הרמב"ם טען למשל שצורת קריאת ההלל של יהודי תימן היא הצורה שבה קראו את ההלל בבית המקדש. סבא יוסף היה פנומן. הוא הביא כתבי יד עתיקים מתימן, והספרים שכתב ניצבים בספריות מכובדות ברחבי העולם. התורה שלו הייתה תורה עם השכלה. שאלתי אותו פעם: מה יהיה אחריך? מי ימשיך אותך? והוא ענה בצער שאין מי שימשיך אותו, ושבארץ אין התמסרות חד משמעית לחיי תורה. בתימן לא התפרנסו מלימוד תורה, גם הרבנים בתימן עבדו. הם היו שוחטים, צורפים, סנדלרים, מורים. ובכל זאת אמר ששם הייתה התמסרות לתורה שהוא לא מוצא פה.

כאב לו מה שעשו לילדי תימן, הוא טען שיש הרבה פושעים, אבל לא רצה להתייחס לחטיפת ילדי תימן כי חשב שהאנשים שביצעו את הפשעים כבר מתו".

מלמד אשכנזים לקרוא בתימנית

אבל כיום, עם תנועת ה"עידן החדש" והשיבה לטבע ולמקורות, גם לתרבות התימנית יש מעט עדנה.

"אמנם כשאני הגעתי ארצה גזרו לי את הפאות", אומר דוד קאפח, "אבל כיום בעפרה יש לנו מניין תימני. אני מלמד את הילדים הקטנים לקרוא בתימנית, ויש גם שני ילדים אשכנזים שלומדים לקרוא בתימנית", הוא מציין בסיפוק.

"כיום יש יותר ויותר הערכה ומודעות לריפוי הטבעי, אם כי אני תמיד מזהיר את המטופלים שלי שעליהם להיזהר ולהישמע במדויק להוראות המטפל. לפני שנתיים קיבלתי טלפון מאחד מבתי החולים בירושלים. אל המחלקה הגיע תינוק בן שמונה ימיםֿ, כחול כולו. הרופאים חשבו שהוא עומד למות. אביו סיפר שנתן לילד לשתות משהו ואינו יודע מה המשקה. לילד הייתה צהבת, ואת המשקה הוא קיבל מאישה זקנה תימניה שעסקה בריפוי בתימן וממשיכה לעסוק בזה בירושלים. הקשישה לא הייתה בבית, ולכן הרופאים התקשרו אלי. לאחר בדיקה הגענו למסקנה שהתינוק שתה את רותם המדבר, צמח רעיל. פעמים רבות משתמשים בצמחים רעילים במינון נמוך כדי לרפא. מיד עשו לילד שטיפת קיבה והוציאו אותו מכלל סכנה. האב סיפר כי הקשישה אמרה לו לשים לילד טיפה אחת על הלשון, והוא על דעת עצמו שם לילד עשר טיפות, כי רצה שהילד יבריא במהירות ויוכלו לערוך לו את ברית המילה במועד. לכל מטופליי אני תמיד מדגיש כי יש להישמע להוראות המטפל. אני גם מוסיף כי יש בורא עולם והוא רופא חולים. אני אעשה את המאמץ האפשרי מבחינתי. כשאני לא יודע אני לא מתבייש להגיד שאני לא יודע.

ישנו פתגם הודי שאומר שכשהג'יטי, אחת הכתות הנמוכות ביותר בהודו, רוצה להיראות גדול, הוא עומד על ערימת הדומן שלו ואומר: כמה אני גבוה.

"כשאני רואה מטופלים שלי שלוקחים את כל העולם על הכתפיים, אני אומר להם: למה לא לחפש את השמחה? את הטוב? הרי אנחנו כל כך קטנים בתוך הקוסמוס. כמו הג'יטי.

"בתנ"ך מופיעה המילה שמחה בוריאציות שונות 640פעמים. מחקרים חדשים מוכיחים כי אנשים אופטימיים חולים פחות, ואם הם חולים הם מבריאים מהר יותר. חוץ מזה הם מאריכים ימים, אז מומלץ להידבק בחדוותם".

בספרו החדש "טבעי" השני, שיצא לאור לאחרונה, כותב קאפח:

"ד"ר ברני סיגל כתב ספר נפלא בשם "אהבה רפואה וניסים", אשר מתאר את סיפור החלמתם של חולים סופניים על ידי התמודדות בשיטת ההבראה העצמית. מלבד ספר זה נכתבו ספרים רבים המדגישים את היכולת שלנו על ידי שימוש בראש להירפא ממחלות. יום אחר המתנתי לפגישה בביתו של חבר, ובינתיים צפיתי בטלוויזיה. אינני זוכר איזה ערוץ זה היה, אולי ערוץ הספורט, הוקרן שם סרט שצולם במצלמת וידאו ביתית על אירוע אמיתי שאירע באחת ממדינות ארצות הברית. אשה זקנה חולת סרטן הריאות שכבה בבית חולים. הרופאים הודיעו לביתה שנותרו לה עשרה חודשים לחיות, והיא מבקשת לסיים אותם בבית המשפחה. הבת שכרה מצלמת וידאו כדי לתעד את ימיה האחרונים של האם. הבת תיעדה כל דקה מרגע שהאם יוצאת מבית החולים על גבי כסא גלגלים ומחוברת למכשירים שונים. הובהר לבת כי האם אינה מסוגלת לתפקד, ועל המשפחה לשמור עליה כל הזמן. בבית הקצו לה חדר ודאגו להשגחה מתמדת.

למחרת בבוקר היא הוצאה למרפסת על כסא גלגלים כדי לצפות בנוף. במרפסת ישב הנכד בן העשר ושיחק במשחק מחשב בשם פוקימון, בו ייצור מוזר אוכל ובולע את הרעים. הסבתא גילתה עניין במשחק וביקשה מנכדה שיראה לה כיצד מפעילים את המחשב וכיצד משחקים בו. היא שחקה בו כעשר דקות. למחרת ביקשה להושיב אותה על יד המחשב ושיחקה בו קרוב לשעה. לאחר יומיים ישבה ליד המחשב מספר שעות. התנהגותה השתנתה ולעיניה חזר הברק. בהמשך ישבה כל היום ליד המחשב וסירבה להיפרד ממנו. המשפחה רכשה עבורה מחשב והיא ביקשה שיסירו ממנה את המכשירים וכן התחילה לאכול אוכל מוצק. האשה החולה ישבה ליד המחשב ושחקה באותו משחק שעות רבות. כל יום שעבר הגוף שלה הזדקף יותר. היא ירדה מכסא הגלגלים, והתחילה ללכת ולתפקד היטב. לאחר כחודשיים הוכיחו הבדיקות כי היא נקייה לחלוטין. אחד הרופאים שאל אותה כיצד אירע הנס הזה, והיא אמרה שכאשר שיחקה בפוקימון, דמיינה שהייצור אוכל את גרורות הסרטן אשר בגופה. היא התחילה מהראש ולאט לאט ירדה והתמקדה באיברים השונים איבר אחר איבר, והרגישה כיצד הגוף שלה מתגבר על הסרטן וגרורותיו".

"שתי הרפואות משלימות זו את זו", מסכם קאפח בחיוך. "יש הצלחות רבות והרבה סיפוק, אם כי לצערי לא תמיד אני יכול לעזור, אבל לעיתים אני יכול לשפר את החיים".