לנגן החתונות אליעזר רוזנפלד הכי חשוב לעשות "שמח", אבל לפעמים באמצע השמחה, הוא מסתובב, וכשאיש לא מבחין, מוחה דמעה. זכר אחיו יצחק ז"ל, וזכר בנו האהוב שקרא לו על שם אחיו, עולה לפניו. בעיני רוחו הוא רואה אותם שרים יחד אתו, ורוקדים; הוא מחפש אחריהם בתוך המעגלים המסתחררים, למרות שהוא יודע שזו ציפיית שוא.

"את "א-לוקי נשמה", אומר רוזנפלד (48), "שרנו בלוויית בני. על קברו הפתוח שרנו "טוב להודות להשם". כלות רבות מבקשות ממני לשיר את "טוב להודות" בחתונתן, והן לא יודעות מה הן מבקשות".

רוזנפלד הוא מנהל להקת החתונות ה"ניגון שבלב". הוא מנגן על חליל צד וקלרינט. עד היום הוציא קלטת ניגונים מבית אבא, ושבעה דיסקים. שניים ישראלים, "מעומק הלב", והשאר חסידיים, "הניגון שבלב".

: - אז איך עושים שמח?

"ניגנתי ביותר מארבעת אלפים אירועים עד היום, ולמרות זאת כששואלים אותי איך עושים שמח, אני לא יודע מה להגיד. אני רק יודע לומר על מה אני חושב כשאני מנגן. השמחה קשורה למה שאדם מביא אתו לאולם, המידות והערכים שלו. הקשרים שלו עם בני משפחתו וחבריו. אני יכול לעורר את השמחה, אבל מה שעושה אותה, זה האהבה והקשר בין החתן והכלה, בני משפחותיהם והחברים.

"אם האבא עסוק במהלך החתונה בפקסים, בצ'קים, אבל לא בריקוד עם בנו, שום נגן בעולם לא יוכל לעשות שם שמח. בחתונה אחת, שבה בקושי רקדו, האימא של הכלה באה ואמרה לי: אליעזר, מה קורה פה? תעשה שמח! אמרתי לה: תעזבי הכל, תרקדי עם הבת שלך, ותראי מה יקרה! היא התחילה לרקוד עם הבת שלה, וכולם באולם קמו לרקוד. איך אפשר להרקיד אם בעלי השמחה לא רוקדים? אנשים לא מבינים מה התפקיד שלהם בשמחה. הם צריכים להיות עם החתן והכלה ולהגיד להם כמה הם מתוקים ויפים".

מהפכה ציונית

הוריו של אליעזר נישאו באירופה החרוכה ומעלת העשן שאחרי מלחמת העולם השניה.

"הוריי עלו מצ'כוסלבקיה, אבי גדל בפרשבורג, עיירתה של שושלת החת"ם סופר, פארה של יהדות הונגריה (כיום ברטיסלבה, בירת סלובקיה). בזמן השואה, כשאבא התחבא בבונקר, הגיע אליהם יום אחד חרדי חתוך פאות וזקן שצעק: "עשינו טעות, צריך היה לעלות לארץ!".

יחד עם מרדכי רוזנפלד, אביו של אליעזר, שהו באוגוסט 1944 באותו מבנה כעשרים אנשים שהסתתרו מפני הנאצים. למרות היעדר זקנו של האדם שפרץ לבונקר, הבחינו בו שאינו יהודי מהשורה. כששאלו אותו לשמו, אמר: "טייכטל מפיאשטני". מיד הבינו שלפניהם עומד אחד מחשובי הרבנים בסלובקיה, הרב ישכר שלמה טייכטל. הוא היה אב בית הדין בפיאשטני, ראש ישיבה ורב בעיירה סמוכה, שהספיק להוציא לאור עוד לפני המלחמה שני חלקים מספר השאלות והתשובות שלו, 'משנה שכיר'. הרב טייכטל היה ידוע כיד ימינו של האדמו"ר ר' חיים אלעזר שפירא ממונקאטש (מחבר הספר 'מנחת אלעזר'), ראש הזרם האנטי ציוני עוד לפני ר' יואל טייטלבוים מסאטמר. גם הרב טייכטל, כרבו וכרוב הרבנים מסוגו, סבר שהגאולה לא תבוא בדרך הטבע, ואל לנו לעשות מעשים על מנת לקרב אותה. לאחר שהרב טייכטל התוודע אליהם, החלו דיירי המחבוא להסביר לו שהעתיד אינו נראה ורוד. "כיוון שזה המצב", אמרו לרב טייכטל, "אנו מבקשים מהרב שיאמר דברים שירגיעו את הרוחות". הדברים שאמר הרב הממו את השומעים. וכך הוא פתח את דבריו, שנאמרו ביידיש: "מה נאמר מה נדבר ומה נצטדק, האלוקים מצא את עוון עבדך". בהמשך דיבר על הטעות המרה שעשה כשלא עלה לארץ, ולא קרא לצאן מרעיתו לעשות כן. מהפך רציני התחולל בנפשו של הרב הגדול, שמאורעות השואה גרמו לו לחשוב מחדש על חלק גדול ממה שהיה ברור לו כמובן מאליו קודם לכן. גם עד הראייה לסיפור, מרדכי רוזנפלד, לא נשאר אדיש. בסביבה שבה גדל היה ברור לכולם כי המשיח יביא אותם על כנפי נשרים לארץ הקודש כשיגיע הזמן, ומעטים חשבו לעשות משהו בנידון. אך לאחר השואה, למרות שנשאר יהודי חרדי נאמן לדתו, הוא עלה ארצה ושינה את דעתו מהבחינה הלאומית מהקצה אל הקצה.

"אבי הפך מחרדי ליטאי, לציוני נלהב", אומר אליעזר. "כילד להורים ניצולי שואה, אני לא יכול לראות סרטים על השואה, או מדי אס אס. זה מעורר בי פחד ואימה. בילדותי התגוררנו בשכונת סנהדריה פאגי הירושלמית, שלפני מלחמת ששת הימים. חמישה בניינים לפנינו עבר הגבול. זכורים לי שדות ושטחי הפקר. כששיחקנו כדורגל היינו רואים את הירדנים. אבל לא הייתה הרגשת פחד, כילד לא הבנתי שירושלים חצויה".

 תיק החקירה נעלם

ההורים ניצולי השואה בונים חיים חדשים בארץ, אך בשלהי שנות השבעים פוקד אסון את המשפחה. יצחק, הבן השלישי מתוך שבעה, נהרג במהלך שירותו הצבאי. מותו מסתורי ולא מפוענח. תיק החקירה נעלם. לבני המשפחה מספרים על תאונת אימונים, או תאונת ירי, אבל עד היום לא ברור לבני המשפחה מי ירה, ואיך בדיוק נהרג הבן.

יצחק היה בן עשרים ושתיים במותו, תלמיד ישיבת ההסדר במעלות. "הוא היה בחור צנוע", אומר אליעזר, "עקרוני, רוחני, ומלא ביטחון. הוא היה גדול ממני בשנתיים. בצבא הוא סבל, צעקות "אתה אפס" של מפקדיו ליוו אותו גם בחופשות, כשבא הביתה. אני זוכר שדיבר על כך שהצבא שלנו לא מתנהג כצבא יהודי. הפריעו לו ההשפלות והטרטורים. הוא חשב שניתן לייצר מוטיבציה ומקצועיות על ידי שיחות ודיבור בלשון נקייה, ולא דווקא דרך גסות הרוח והאלימות המילולית שפגש בצבא.

"אני הגעתי בעקבות יצחק ללמוד בישיבת ההסדר במעלות, ועוד הספקתי ללמוד איתו בחברותא לפני שהתגייס. בעקבות האסון הפכה משפחתנו מלוכדת, וגם עצובה יותר. עבור הוריי, שאיבדו את בני משפחותיהם בשואה, מות הבן היה קשה ואיום שבעתיים".

גם נפשו של אליעזר סוערת ומבולבלת בעקבות האסון. הוא מתקשה להתרכז בלימודי הגמרא, ומחליט להגשים את חלומו הישן וללמוד קלרינט.

"כילד הייתי בוהה שעות ארוכות בנגני הקלרינט בחתונות", אומר אליעזר. "הקלרינט הקסים אותי, אבל הבית שלנו היה עני, דחוס וצפוף. הממתקים היו ביסקוויטים, ובעיקר אכלנו לחם חמאה צנון וריבה. לא היו צעצועים, קליפות של תפוז וגוגואים היו משחקי הילדות. לא העזתי, לא העליתי בדעתי, לבקש ללמוד קלרינט".

אבל בעקבות מות האח אוזר אליעזר אומץ, ניגש לאביו ומבקש עזרה בקניית הכלי הנכסף.

"אבא נתן לי צ'ק, והלכתי וקניתי ברחוב דיזינגוף קלרינט. לא הכרתי את הכלי, וקודם לכן מעולם לא נגעתי בו. הייתי בן עשרים. הגעתי הביתה, התחלתי נושף, מאדים, מנסה להשמיע צלילים. אבל הקלרינט דמם, ורק הדי הנשיפות המאומצות שלי יצאו מהחורים. אחרי חצי שעה של ניסיונות שווא, הציצה בי אחותי, צחקה כשראתה אותי עייף ואדום ממאמץ, ובחיוך אמרה לי: "כנראה רימו אותך, הכלי לא מנגן!"

אבל רוזנפלד, בעקשנות ונחישות, נושף ושואף, עד שהוא מצליח להפיק צלילים מהכלי הסרבן.

בעקבות האסון הוא עושה שינוי נוסף בחייו, ועוזב את העיירה הצפונית. הוא עובר ללמוד בישיבת הכותל כדי להיות קרוב אל הוריו. קלרינט הוא לומד אצל אברהם מנסורה, תימני נמוך קומה, אמן קלרינט שיושב בכסא גלגלים. "זה לא היה רק שיעור נגינה", נזכר בערגה רוזנפלד, "כל שיעור היה חוויה. למנסורה הייתה פילוסופיה שלמה על החיים, ועל הקלרינט. בישיבה חשבו שאני משוגע. נדיר היה שתלמידי ישיבה עסקו במוזיקה. אני התאמנתי בשעות שהחבר'ה ישנו, או על הגגות בשמירות בלילה בעמדה של ישיבת הכותל.

מעולם לא הלחנתי, לא התחברתי להלחנה, ועד היום זה לא מושך אותי. אני מרגיש שיש מי שעושה את זה טוב ממני. ההשראה שלי זה לנגן ברגש ומתוך התכוונות פנימית. אני חווה שלווה גדולה בנגינה".

 בן ואח וחבר

כשנה אחרי מות אחיו הוא מתחתן עם שרה, כיום עובדת סוציאלית במועצת מטה בנימין. מיד לאחר החתונה חוזרים בני הזוג להתגורר במעלות.

"כשחברים מהישיבה במעלות התחתנו, הם ביקשו שאנגן. יחד עם עוד שני חברים התחלנו לנגן בחתונות של תלמידי הישיבה. יום אחד, כששוטטתי במעלות, אני רואה שלט שפרסם ראש המועצה הדתית לקראת ההקפות השניות. נכתב שם שתופיע בעיר להקת "שיר המעלות". שאלתי אותו: "מי הלהקה הזו?", והוא אומר לי: "זה אתם!". מאז אימצתי את השם, זה התחבר לי לדוד המלך, ולשירת הלוויים".

במעלות רוזנפלד לומד חליל צד, ומשפר את ביצועיו בקלרינט. וכשבנו הבכור נולד, הוא קורא לו יצחק מנחם, על שם אחיו האהוב, האבוד.

"יצחק בני נולד שנתיים אחרי שאחי נהרג. הברית הייתה בדיוק ביום שבו נהרג אחי. בני חי גם הוא 22 שנה ובדיוק אותו מספר ימים כמו אחי, כמעט אותן שעות.

יצחק בני היה ילד של בית, ויותר מכל אהב לבלות בחיק המשפחה. הוא היה ספורטיבי, אתלט, ואהב גי'פים ומכוניות. הוא למד בישיבת ירושלים לצעירים, בשמינית עזב, עבד אתי בכרם ועשה בגרויות ופסיכומטרי. בצבא התגייס לקורס טיס, סיים בהצלחה, והיה טייס תובלה.

מאוד אהבתי את אחי, והרגשתי שכשאני קורא לבני בשמו, אני מנציח אותו. באותם ימים לא הייתה מודעות לכך שלא כדאי לקרוא בשמות אנשים שנהרגו צעירים, למרות שאימא שלי לא כל כך רצתה שנקרא לו יצחק. כולנו נקראנו על שם אנשים שנספו צעירים בשואה.

את יצחק בני השם קצת הפחיד. הוא דיבר אתי על זה, וכשהגיע לשנות העשרים שלו, התחלנו גם אנחנו לדאוג. עשרים ושתיים הוא גיל מקולל במשפחה. לאבי היה מוות קליני בגיל הזה, ואחי נהרג.

כשחגגנו ליצחק בני את יום הולדתו העשרים ושתיים, אמרתי לו כמו טמבל: "וואלה, הגעת לגיל 22 ברוך השם!". אחרי שלושה שבועות הוא נהרג.

יצחק בני נהרג במקום הכי יפה בעולם. בחג החירות. היינו יחד בליל הסדר. במוצאי החג שמענו על הטבח בבני משפחת גביש באלון מורה. יצחק קיבל חופשה מהצבא ותכנן טיול ג'יפים. אחותי אמרה לו: "אל תצא!", אבל הוא ענה: "כל זמן שאני בחיים, אני אצא לטיולים!"

הם יצאו לטיול ג'יפים. שעתיים לפני כניסת השבת הגיעו למעבר האחרון בבריכת צפירה. ירד גשם שוטף. המים זרמו בבריכת צפירה, ויצחק וחברו ישראל גור-אריה ניסו לעבור למרות השיטפון, אבל הג'יפ שלהם נתקע והתהפך.

יצחק וישראל קפצו מהג'יפ, ונסחפו חבוקים, עד שהזרם הפריד בניהם. גור אריה נפלט לחצץ וניצל. את יצחק סחפו המים למפל, הוא נפל מגובה של שישים מטר, ונעלם.

בערב שבת קיבלנו הודעה שהוא נעדר. מסוקים הרעישו את השמים הסוערים מעל בריכת צפירה בחיפושים אחריו. רציתי שלא נמצא אותו. לא רציתי עוד קבר, העדפתי שיהיה נעדר ושתמיד תישאר תקווה שאולי יום אחד יופיע פתאום על הסף. אומרים לי שהמוות המוחלט עדיף על חוסר הוודאות. אולי זה נכון. אבל זו המחשבה שהייתה לי באותם רגעים של חיפוש".

 המוזיקה גברה

"בשנת 80' עברנו לכוכב השחר. דרך חבר מישיבת הכותל שמענו על היישוב. אני בכלל רציתי להיות קיבוצניק. באופי שלי אני מאוד אוהב את הוואי הקיבוץ, נושאים כספיים והרבה מהנטל יורד, בקיבוץ אתה עושה עבודה בכיף וזו חממה טובה לחינוך. היישוב היה פשרה, כי אשתי לא רצתה בשום אופן קיבוץ. לא התאים לה שיכתיבו לה איך לנהל את החיים. לפני 27 שנים ההתיישבות היתה צו השעה. בכוכב השחר היה גרעין של בוגרי ישיבת חורב והכותל, הכרתי אותם לפני כן, הגענו לסיור והתאהבנו במקום. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. אנחנו 27 שנה בכוכב השחר, מהיום הראשון.

"התחלתי להיות חצרן וכולבויניק בכוכב השחר, כי לא הייתה לי עבודה. הייתי בן 22, וביישוב רצו לטעת כרמים, על אדמות חקלאיות בשטחי מדינה. אהבתי את האדמה ואת הריח שלה. בראש היה לי עבודה חקלאית, שמש פריחה ולבלוב. בהתחלה היו כ-200 דונם, ולאחר כשנה התחילה החלוקה הפרטנית.

"בחמש שנים האחרונות חלה דעיכה בכדאיות של הגידול, והשנה העסק כמעט התייבש. לענבי יין לבנים היום אין ביקוש, אלה זנים בינוניים, ולכן אני מייבש את הכרם. זה כואב מאוד, כי הייתי מכור לבציר, אבל המוזיקה גברה על הכרם. כשהיו שואלים מה אני עושה, הייתי אומר, "אני זומר בבוקר ומזמר בערב". היו צוחקים שאני מזמר ושר לגפנים, ובגלל זה הם ירוקים ויפים.

"למרות שעבודת האדמה נראית פסטורלית, המוח מתנוון בה. אין כוח לעסוק ברוח, לקרוא, לאחוז בעט. אז עזבתי את הכרם והלכתי לאן שנשמתי בוערת, אל השירה והניגון.

"את יצחקי לא קברנו בכוכב השחר, כי לא רצינו שבכל נסיעה הביתה נקפוץ אליו. אני לא אוהב בתי קברות, וההנצחה שלנו היא לא בנרות, לא בפרחים לא בשחורים ולא במצבות.

המשפט הראשון שאמרתי לאשתי כשהגיעה הבשורה המרה היה: "יהיו לנו עוד הרבה יצחקים".

מותו של בני היה קשה מנשוא. הוא היה עבורי הנחמה על אובדנו של אחי. הוא היה לי שמחה, הוא היה לי כמו אח וחבר. חודש אחרי שיצחקי נהרג, ניגנתי בבר מצווה ופגשתי אישה זקנה שאמרה לי: אתה תביא עוד ילדים, אתה תתנחם. זמן קצר לאחר מכן ניגש אלי זקן משונה בבית כנסת חרדי שאמר לי דברים דומים.

אחרי מותו של יצחק נולדו לנו עוד שני ילדים. היום שניהם מעסיקים אותנו, אנחנו חיים פעם שניה. בתי נישאה ואני סב לנכד. בהמשכיות הזו אני מוצא נחמה".

צוחק ובוכה

ביום הולדתו האחרון כותב יצחק ז"ל לאביו:

"אבא מקסים ואהוב, עברה עוד שנה, ההצלחה שלך משמחת את כולנו. היכולת שלך להתמודד עם כל המכשולים, ערב ערב אתה יוצא לשמח, כמה עול נדרש ממך כדי שיהיה לנו בית שמח ומלא. עם ההתבגרות שלי אני קצת מתחיל להבין. תסתכל על כולנו ותראה חיוכים שכולם בזכותך, תסתכל ותשמח ותחייך גם אתה. באהבה רבה בלי סוף על הכל. יצחק"

חמש שנים עברו מאז האסון. רוזנפלד מוסיף ושר ומנגן בחתונות.

"בני כתב לי על החיוך, והשמחה, ואני מרגיש שההנצחה שלי היא להמשיך את השמחה. מאז שנהרג התחילו החתונות בבום מטורף, חברים שלו ביקשו שאנגן בשמחות שלהם, ובהתחלה זה היה לי קשה מנשוא. לעמוד על הבמה ולראות 200 בחורים רוקדים, חברים שלו, לחפש אותו בניהם ולדעת שלעולם לא אמצא אותו רוקד שם. הייתי מדמיין אותו שר אתי. כשהיה בן 13 הוצאתי אתו תקליט שנקרא "שמע קולנו", בו שרנו בדואט. ולעמוד מול החתן והכלה בחופה, כשאני חושב על יצחק בני שלא זכה להינשא...

בחופה אני עומד מול הכלה, מסתכל על האמהות, רואה מי צוחק, ומי בוכה, מי חסר, מי צריך היה להיות פה ולא נמצא. בחתונה של דויד חתואל הרגשתי שאני רועד ובוכה וצוחק, הרגשתי גם שהשמים נקרעים, צוחקים ובוכים יחד איתנו, הלב רעד.

"לפני החתונה אני נפגש עם החתן והכלה לשיחה. אני מסביר להם שמבחינתי השמחה לא מתחילה מהחגיגה עצמה, אלא הרבה קודם לכן. ביחסים שהם יוצרים ביניהם, בקשר שלהם. אני אומר להם: חתונה כמו שלכם לא היתה, ולא תהיה, כי אם ירצה ה' אתם לא תתחתנו שוב, ואתם שתי נשמות יחידות ומיוחדות, וזו כמו תמונה יפה שלא תחזור. לא אני מביא לכם את החברים והחברות ועוצמת האהבה, את זה אתם מביאים אתכם אל האולם.

הייתה לי חתונה שבה הרגישו את המתח באוויר כמו סכין. שאלתי מה קורה, ואמרו לי: האבא של הכלה לא מדבר אתה. הוא חב"דניק והיא הפכה דתיה לאומית, אז הוא זועם! כשיש כזה מתח במשפחה, קשה לעשות שמח.

"אבל לפעמים החיבורים גדולים. כשאבא מרים את החתן על הכתפיים, או את ראש הישיבה, אני בוכה. זו עוצמה. כשסבתא רוקדת עם הכלה, או כשסבא זקן שכבר לא יכול לרקוד מתופף בקצות האצבעות על השולחן, אני בהתרגשות גדולה.

"אני מודה לכל חתן וכלה שנותנים לי את הזכות להיות אתם ברגעים הכי יפים של החיים, נצמד לאבות, רואה אותם רועדים ומתרגש אתם".

לפני זמן מה שינה רוזנפלד את שם להקתו מ"שיר המעלות" ל"ניגון שבלב".

- אתה מצליח לעמוד בתחרות כשיש היום כל כך הרבה להקות צעירות?

"יש הרבה להקות, אבל ברוך השם יש גם הרבה חתונות, ולא חסר למי לעשות שמח", מחייך רוזנפלד. "יש הרבה נגנים צעירים שמחים, אבל רבים מתעסקים רק במקצוענות, במקום לעשות שמח. אני חושב שהערך המוסף שלי דווקא כ"קשיש" הוא ניסיון החיים שלי, וההבנה שצברתי עם השנים לגבי השמחה. בסך הכל התחרות מבורכת. אמנם ככל שאתה מתבגר יותר, לשרוד בשוק הזה זה קשה, כי חבר'ה צעירים רוצים צעירים, אבל אלה שמבינים שלישן יש איכות ועומק, לוקחים אותנו. לפני שיצחקי נהרג היו לי עשרים אחוז חתונות והשאר בר מצוות. מאז שיצחקי נהרג חזרו החתונות בגדול.