"וירח את ריח בגדיו" (בראשית כ"ז) – 'אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו'. חז"ל במסכת סנהדרין מלמדים אותנו את הדיוק הלשוני הנובע מכאן - הבגד יכול להיות בוגד; אתה הרואה הוזהר מלשפוט על פי הבגד, כי הוא לא אמיתי, הוא הפכפך, הוא בוגד.
שלמה המלך מרבה לגנות את הצביעות ואת העמדת הפנים - למעשה, את ההתחפשות של אדם למשהו אחר, למישהו שהוא רוצה להידמות אליו. במשליו הרבים הוא מוקיע את תופעת ה"אחד בפה ואחד בלב" הנהוגה אצל הבריות. מאידך, מדגיש החכם מכל אדם שעניין מסוים ייראה במבט ראשון בצורה אחת, ובמבט שני, עמוק יותר, בצורה אחרת: "תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופניו" (משלי כ"ה). תפוחי זהב אלו תכשיטי זהב דמויי תפוחים או כדורים, העטופים במשכיות כסף. המשכיות אלו רשתות כסף, כעין שבכות שתי וערב העוטפות את אותם תפוחי זהב. הרואה את התכשיט מרחוק רואה רק את הרשת, שתי וערב של כסף, ואילו המתבונן מקרוב דרך החורים הדקים של השבכה יראה בפנים תפוחי זהב. כלל גדול מלמד אותנו שלמה המלך: אל תמהר לחרוץ משפט, התבונן שוב ואז תחליט.
מנהג ההתחפשות
פורים הוא חג של זכות על עם ישראל. חג שבו אנו מודיעים קבל עם ועולם שאיננו אלא יראי ה' ושלמים עם תורתו, ואם חטאנו, ואם נדמינו לאומות העולם, ואם נראינו כמותם וחיקינו מעשיהם - זו היתה רק תחפושת; ובאמת, איננו חפצים כי אם בתורת ה' לעולם ועד. מכאן מנהג ההתחפשות והחלפת הבגדים, להודיע במעשה שכל הנמצאים (בקריאת מגילה, או בסעודת פורים) מזרע ישראל הם, למרות שאינם נראים, שותים ומתבסמים "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".
טעם נוסף להתחפשות קשור לתחילת המאמר, ביחס בין עשו ליעקב. כל שנאתו של עמלק, מצאצאי עשו, באה לו ממעשהו של יעקב שהתחפש לעשו, לבש את בגדיו, הידמה לו וקיבל את ברכת יצחק. במעשה ההתחפשות שלנו, צאצאי יעקב, אנו מראים שלא היה כאן חטא, ובדין קיבל יעקב את הברכות. אנו ראויים לרשת את נחלת עשו ואף אם מחופש יעקב לעשו - גם ברוך יהיה. עשו, אם הזכרנו את שמו, היה שחקן לא קטן. ידע להתחפש ולהציג את עצמו אחרת (בגדיו החמודות) ולדבר בלשון חלקלקה - "כי ציד בפיו", שאין פיו וליבו שווים.
ההתחפשות בטבע
עד עכשיו התייחסתי אל ההתחפשות מהצד היהודי שבה.
בטבע, בעצם, כל יום הוא פורים. כל יום משתמשים בעלי חיים וצמחים במעין תחפושות מכל מיני סוגים. ההבדל בינינו לבינם, הוא שאצלם זה לא מנהג, זו הישרדות. אם לא יעשה כן, ייכחד. מכיוון שהמניע להתחפשות בעלי החיים הוא ההישרדות, הם מייצרים "תחפושות" העולות על כל דימיון אנושי. פוסע לו המטייל בשבילים והנה מבין עלי הצפצפה, פורח פרפר מבוהל. האם יבין אותו ההלך שהפרפר התחפש לעלה? האם יקשר בין צבעיהם וצורתם הדומה זו לזו? ומה יאמר אותו אדם כאשר הוא פוסע במישורי הצרירים והחצץ בנחלי הנגב והנה חלק מהחצץ מתעופף למול עיניו? האם יבין שאלו חגבי מדבר שעטו על עצמם כסות מחוספסת וניסו להידמות לאבנים? אך, אוי ואבוי, הנה הגיעה רגלו של המטייל ומאיימת בצילה על ה"אבן", ואין לה ברירה לאבן אלא לעוף למקום בטוח יותר.
את קבוצות המתחפשים האלה אפשר לחלק לשלוש:
העושים רושם
היצורים בקבוצה הזו עושים הרבה "רעש". מתקשטים בצבעי ראווה, צבעי התראה וסימני הפחדה. אלו מתהדרים בנוצות, ברעמה, בעודף צבע ועוד. בקיצור, די שחצנים. הם בעצם אומרים לנו ולשאר בעלי החיים משהו שנשמע כך, בערך: "חבר'ה, תיזהרו ממני, לא כדאי לכם להתעסק אתי. אני חזק, אני גדול, אני דוקר, אני ארסי, והכי חשוב - אני ממש לא טעים, אז אין לכם שום סיבה לנסות".
דג הזהרון הארסי מים סוף הוא כזה. הדג הצבעוני הזה שוחה לו בנחת במימי ים סוף, מנפנף באיטיות בסנפיריו הגדולים, לא רץ לשום מקום ולא בורח מאף אחד. יש לו סדרת קוצים ארסיים על גופו, ואוי לדג שיידקר בהם. הדבר ידוע ליצורי הים ואלה, כמובן, לא מתעסקים עם הטיפוס המסוכן.
הסלמנדרה, אותה לטאה המוכרת לנו מהכרמל והגליל העליון, גם היא שייכת לכאן. השילוב בין צבע שחור עז לכתום חזק יוצר ניגוד מפחיד, מכיוון שהוא מבהיק כל כך. לא לחינם אמרו עליה חז"ל שהיא נוצרת מן האש, והאגדות סיפרו שמי שירחץ בדמה וימשח את גופו, לא תשלוט בו האש.
המשקיעים
לקבוצה זו שייכים הרציניים. אלו שממש מתחפשים, משקיעים ומתחזים לייצור אחר מטעמי ביטחון או תועלת. הדבורנית איננה דבורה קטנה. זהו סוג של סחלב שהפרחים שלו מתחפשים לדבורה. כאן יש דוגמה למעשה רמאות ממש: החרק עומד על הפרח בהנחה שיוכל להזדווג איתו. עד שהוא מבין שהוליכו אותו שולל הוא עף לפרח אחר, כאשר במצחו גושי אבקה. בפרח הבא, אליו ירד, יפלו גושי האבקה ויאביקו את הפרח השני.
שבתאי השקד, סוג של פרפר, מצא לו דרך "לעבוד" עלינו. בתהליך אבולוציוני ממושך, פיתח לו שני עיגולים גדולים המורכבים מטבעת לבנה המקיפה עיגול שחור. בפורשו את כנפיו, נראים עיגולים אלו כזוג עיניים גדולות ומפחידות, הדומות לעיני האוח, דורס הלילה, אימת כל המכרסמים.יש השקעה, לא?
המתחפשים לשום דבר
לכאןשייכים כל אלו שלא בדיוק מתחפשים, אלא יותר מוטמעים בשטח ומנסים להתמזג עם הסביבה. לבעלי חיים אלו יש צבעי הסוואה, המטמיע העיקרי. בקבוצה הזו יש גם נטרפים וגם טורפים. הנטרפים נעלמים כדי שלא יטרפו אותם, והטורפים מנסים להיטמע בשטח ולארוב לטרף. בים סוף (שוב חזרתי אליו, כי הוא עשיר ומעניין), יש דגי קרקע ארסיים כמו אבנון ועקרבנון. משמו של האבנון אפשר לנחש את תכונתו: הוא רובץ ללא ניע, כאבן, בקרקעית הים, עד שדג מסכן ולא זהיר ישחה נמוך, יקבל מכת ארס ויסיים את חייו.
הזכרתי את חגבי המדבר. כמוהם, גם הגמל שלמה המדברי וחרדון המדבר מתחפשים לענפים, חצץ ואבנים, כאשר הם מנסים לשוות לעצמם מראה מסוקס ומחוספס וסבלנות של אבן...
כמו זיקית
אסיים במתחפשת המפורסמת ביותר, הלא היא הזיקית. נכון, היא שייכת לקבוצה השלישית, של המתחפשים לשום דבר, מכיוון שכל רצונה הוא להיטמע בנוף שבו היא נמצאת. תכונתה להחליף צבעים משמשת לנו, לעיתים, כמשל שלילי: "פלוני מחליף צבעים כזיקית", כלומר, משנה דעתו בהתאם לרוח הדעות שמסביבו ולא מציג דעה עצמית.
אצלנו נהוג לומר שלא כל יום פורים, ואילו בטבע, הפורים - לא רק שהוא כל יום, הוא תנאי הכרחי בהישרדותם של בעלי חיים וצמחים רבים.
במחשבה שניה, גם אצלנו, בני האנוש, כל יום הוא פורים. האם איננו מתחפשים בבגדים שלנו לדמות שאותה אנו רוצים ליצור, ולרושם אותו אנו מעוניינים לתת?
בברכת "אשר ישלטו" ופורים שמח!