הפ' הראשון מייצג כמובן את פורים.
החג שאנו מתכוננים לבואו בקדחתנות עליזה: מחפשים תחפושות לקטנים, שוברים את הראש בעניין משלוחי המנות והסעודה, ולפעמים זוכים גם קצת להתעסק בשאלות שהחג הזה מעלה: על הגאולה הנסתרת, על הזכות שניתנה ליהודים לעמוד ולהגן על נפשם; מתברר שאפילו בארצנו שלנו זכות זו כבר אינה מובנת מאליה.
על מרדכי, שלא רק שלא יישר קו עם אלו שחשבו שנכון פוליטית ללכת לסעודתו של אותו רשע (או טמבל, כפי שנוטות הגננות לצייר אותו), אלא לא היה מוכן בשום אופן לכרוע לפני המן; ואני בטוחה שהיו כאלה שעל אף הגאולה הניסית שהתרחשה לבסוף עיקמו את אפם, בטענה שאם מרדכי לא היה עושה את הפרובוקציות שלו אז מלכתחילה לא הייתה נגזרת הגזירה... ולכן דייק מי שכתב בסוף המגילה "ורצוי לרוב אחיו", כי תמיד יהיו כאלה שלא יראו בעוז המיוחד הזה, להיות יהודי בלי פשרות, גבורה.
הפ' השני מייצג את פסח.
החג שיש בנו רבים שהיו מעוניינים לפסוח עליו, ויש כאלה שאף זוכים לעשות זאת תמורת מרשרשים לא מבוטלים בבתי מלון והארחה ברחבי הארץ. ויש כאלה שנוסעים לגולה, לחו"ל. ממש ועל זה נצטט מדוד המלך: שגיאות מי יבין? להיות בגולה בחג הפסח זה בעיניי פרדוקס כזה עצום, שרק יהודי מסוגל לפלפל לו איזו תשובה, מה טעם יש לו בזה. יש כאלה אשר מחמת חסרון כיס בוחרים בגלות מרצון בחיק המשפחה, משחקים בפינג- פונג נוודות בין המשפחה שלו לשלה, לפעמים עם כמה ילדים מתמרנים, העיקר שלא לנקות עד חרמה, לא לקנות את כל המצרכים מחדש... לא לעמוד ולבשל ולהכין את כל הקערה והכזייתים...
לאט אבל בטוח
ואיפה אני בין שני הפ'?
את הפ' הראשון תמיד אהבתי. גם תמיד התחפשתי. ועדיין. אני גם זוכרת לטובה את סבתא שלי שהתחפשה, פעם ליוסף בכתונת הפסים, פעם לאשת שקיות ופעם (היא כבר הייתה למעלה משמונים אז) התחפשה לאשה זקנה. אתם רואים מאיפה קיבלתי את חוש ההומור שלי. ולא רק ממנה, גם ההורים שלי נהגו להתחפש, וזה לפעמים היה ממש מצחיק. אני זוכרת פורים אחד, כשאבא שלי היה חולה בסרטן, הוא שם פאה ובגד של אישה ומרח אודם על השפתיים, וחברה שלי שבאה אתי לסעודה אצל דודתי, שאלה: מי זו האישה הזו? התפוצצתי מצחוק ואמרתי לה שזה אבא שלי!
את הפ' השני ממש שנאתי. שנאתי את הלחץ, שנאתי את הניקיונות. אהבתי לאכול את חיסולי החמץ, אבל האווירה הלחוצה החמיצה לי אפילו את ליל הסדר עצמו.
אחרי שהתחתנתי ובילינו סדר אחד פה ואחד שם, החלטתנו שזהו, והתחלנו לערוך סדר אצלנו.
גם הלחץ של הניקיונות רפה אחרי שהרב אבינר הבהיר לי שאנו מחפשים חמץ בלבד; וגם מכיוון שהסדר היה מוטל על כתפנו, ודאגנו למלא אותו בתוכן. בחידות לילדים, בדברי תורה שיתאימו לנו, ומאז לאט אבל בטוח אני מתאהבת בחג הזה.
אנחנו מזמינים את ההורים אלינו, ואם הם לא באים, מזמינים חברים. ככה יוצא שיש זוג אחד נוסף על המשפחה (ולפעמים אי אלו בודדים), הילדים מקבלים המון תשומת לב, וכשהם עייפים - הם עולים למיטות שלהם.
לבנה
חשבתי על מתכון קל, שמתאים הן לפ' הראשון והן לשני, והנה הוא לפניכם:
לבנה מעשה ידינו: לוקחים קילו יוגורט (יש מיכלים גדולים כאלה בסופר), מערבבים אותו בקערה עם מיכל אחד של שמנת חמוצה (אני שמה לפחות שניים, כי אני אוהבת פחות חמוץ) וכחצי כפית מלח.
שמים את התערובת במסננת מרופדת בבד, בתוך כלי שיכיל את הנוזלים. מדי כמה שעות שופכים את הנוזלים. כעבור יממה יש לנו לבנה. נשאר רק להוסיף שמן זית וזעתר, וללפת בה את הפיתה, אה, או את המצה! חגים שמחים!