כבר עברנו 40 שנה. 4 עשורים מאז נפתחה – נכפתה עלינו מלחמת הבזק שלא רצינו בה, אך הקב"ה סיבב והוא רצה שננצח. בתום המלחמה הכפילה מדינת ישראל את עצמה פי שלושה: שטחי יהודה ושומרון, שכגבול, היוו את המדינה הצרה (15 ק"מ בין נתניה לטול-כרם, 17 ק"מ בין כפר סבא לקלקיליה), ויצרו גבולות שבריריים, אלו סופחו אלינו.

רמת הגולן, החומה האימתנית שממנה מיררו הסורים את חיי הדייגים בכנרת ואת החקלאים של עין גב ותל קציר, נכבשה וסופחה למדינת ישראל.

מרחבי סיני, עד שארם א- שייח' ועד תעלת סואץ, נתנו מרחב אוירי גדול, שמיים רחבים שהיו חסרים כל כך עד אז (והוחזרו, לצערנו).

שאריות

זכרונות מהמלחמה אין לי. לא נולדתי אז וכל מה שאני יודע הוא מספרי ההיסטוריה וסיפורים אישיים. אבל שאריות מהמלחמה יש לי. פעמים רבות שוטטתי, ילד ונער, בגבעות שילה ומזרח בנימין. פה רסיס של פגז ושם זנב של מרגמה. פה תרמיל חלוד של כדורים ישנים ושם שרשיר מקלע עקום. האוסף היה נחמד עד שגדל ותפח, תפס מקום כאבן שאין לה הופכין ואיכשהו, עם השנים, התמעט, התפזר ונשכח.

שארית זיכרון נמצאת אצלי גם מתקופת הטירונות בצבא. כחייל גולני בבסיס בזק בצפון השומרון, היינו עוברים בצומת קבטיה מול הטנק הירדני הפגוע ושם היה לוח זיכרון לשריונרים בקרבות הקשים של עמק דותן.

"ותחדש פני אדמה"

כוח רב יש לגרגר האדמה. ביחד עם הרוח, כשותפים במשימת הטשטוש, הם מכסים תקופה ופותחים תקופה חדשה. בעקשות בלתי נלאית, קובר הגרגר ומכסה הרוח את גדרות התייל, את מוצבי הבטון, את הדרכים הנטושות וההרוסות ואת אלפי רסיסי הברזלשנותצו אל ההרים.

מהמחנה הירדני ליד אל- ג'יב נותרו מספר חרוטים מבטון ששמשו כמחסומי טנקים. היום קיים שם היישוב גבעון. מהמתחם המבוצר בראש מעלה בית חורון, לא נותר אלא בונקר קטן, כעין מיצדית, הניצבת היום במרכז היישוב בית חורון, צופה ושולטת אל מורדות הרי יהודה הצפוניים. מהמחנה הירדני הגדולליד סילוואד, נותרו מספר מבנים מיושנים. אלו שימשו את תושבי עפרה בחודשיה הראשונים וכעת נמצאים בפאתי היישוב.

חלודה, עזובה, קירות הרוסים, עשב מתפרא ופריחת צמחי הבר.

אנשים חדשים עלו על הקרקע. תרבות ושפה אחרת. ימי השלטון הקודם ניבטים פה ושם לחדי העין. האדמה מתחדשת, קולטת ושמחה אל הבנים השבים וכל יום שעובר משכיח את העבר.

"ואויבי תתה לי ערף"

איזור בנימין ודרום השומרון שוחרר במלחמת ששת הימים בקלות יחסית ואני אומר זאת בזהירות. לעומת קרבות שריון קשים במיוחד בג'נין, עמק דותן וקבאטיה, נכבשה בנימין בקלות יחסית תוך שטיפת כוחות שריון בסיוע אוירי וארטילרי.

חטיבה 10, היא חטיבת הראל בימי תש"ח, בפיקודו של אורי בן ארי, הועלתה לפרוזדור ירושלים, כדי להבקיע את מערכי האויב הירדני בחלקו הצפוני. מוצב הרדאר (כיום היישוב הר אדר) ומוצב שייח עבד אל עזיז (כיום בתחומי מבשרת ציון), היוו את המוצבים המבוצרים היטב. בקרבות שנמשכו כל הלילה נשברה ההתנגדות הירדנית (במלחמת העצמאות, על אותם מוצבים לחם הלגיון בעוז ולא ויתר על המוצבים החשובים), וב-6 בבוקר חסמו לוחמי חטיבת הראל את כביש ירושלים–רמאללה באיזור תל אל פול (פיסגת זאב). משם המשיכו כוחות שריון, כבשו את קלנדיה ואת רמאללה שנכבשה די במהירות (בלהט הקרב ירו השריונרים לכל עבר ואש התותחים והמקלעים עוררה פחד ושברה את רוח ההתנגדות).

מרמאללה ירד כוח דרך טייבה ורמון אל יריחו ועד הערב נכבשה העיר.

כוחות אחרים המשיכו מרמאללה לשכם, שטפו באש את הכפרים על הדרך וחברו אל כוחות צה"ל מצפון השומרון.

חיילים מצריים(!!) בבית-חורון

שני קרבות ידועים התרחשו באיזור בנימין (אחד מהם על הגבול הדרומי). בשניהם, קשה היום להתחקות אחר עקבותם, מפני שהמסלול המדוייק חוצה כפרים ערבים רבים, ואלה, כידוע, חסומים לנו.

קרב אחד התרחש באיזור הרי יהודה הצפוניים: כוחות שריון נעו מעמק איילון, טיפסו על השלוחה בין נחל כפירה ונחל החמישה (היכן שכיום הישוב נטף), המשיכו אל הר הרוח ומשם לעבר גבעת הרדאר ובית איכסא. משם המשיכו כמו שהזכרתי, אל רמאללה. אפשר ללכת בנחל כפירה עד עין כפירה ומשם לעלות דרומה לכביש של נטף. בהר הרוח ישנה תצפית טובה שתראה לנו גם את המשך הציר לכיוון מזרח. אפשרות שניה היא להתחיל בתצפית בגבעת הרדאר, שם בנוסף לנוף הפנורמי, יש שילוט מפורט על מהלך הקרבות. מהתצפית אפשר לרדת ביער הסתדרות המורים, דרך אנדרטת הצבי (שילוט של קק"ל), עד בית העלמין של קרית ענבים, שם קבורים רבים מחללי חטיבת הראל.

הקרב השני התרחש בתוואי של מעלה בית חורון, אותו מעלה מפורסם הידוע לנו מימי יהושע בן נון ויהודה המכבי. ארחיב מעט על קרב זה שהיתה בו תעוזת לוחמים, פיקוד נחוש וסיעתא דשמייא.

הלגיון הירדני ביצר היטב את שני הכפרים היושבים על המעלה - בית ע'ור א-תחתא ובית ע'ור אל פוקא - וכן טרסות בצידי הכביש שנהפכו לעמדות קטנות. ליד הכפר א-טירה, מדרום לבית חורון, היה מחנה צבאי גדול שבו חנה כוח שהוערך כגדוד חי"ר. הירדנים, נראה שלמדו מן ההיסטוריה שכן הציבו מערך הגנתי דומה מאד לזה שהציב יהודה המכבי מול היוונים: כוח חזק ותוקף בראש המעלה וכוח אגפי - למכות נגד ולזינוב בטור המשתרך- מהצדדים.

מפקד הסיירת לא חשב יותר מדי: "עלינו על בית ע'ור א-תחתא, לא היתה התנגדות רצינית. יריות מפה ומשם שלא עצרו אותנו. פרצנו פנימה וכל אימת שזיהינו מישהו בחאקי, ירינו". כעת , היה בית ע'ור אל פוקא המכשול הקשה ומימינו המוצב הירדני. את פניהם קידמו חומת בטון, גדרות, עמדות מקלע ועמדות מאולתרות על גגות הבתים. כוחות שריון החלו בפיצוח הבונקרים. כוח חרמש רגלי איגף ופרץ אל המוצב, בעוד הסיירת שוטפת בתוך הכפר בסיוע שריון. משם התקדמו אל המחנה בא-טירה שנראה נטוש. ליד אחד המבנים, ראה המ"פ, כמה חיילים במדים מנומרים. "חשבתי שאלה בחורים שלנו," סיפר אח"כ המ"פ, "שהרי בלגיון לא נוהגים מדים מנומרים, התפלאתי מניין הופיעו..."

המנומרים פתחו באש ראשונים. מכת אש מדוייקת קצרה אותם במקום. בתום הקרב הסתבר שהיו אלה לוחמי קומנדו מצריים שהגיעו ללטרון וסביבתה יומיים לפני כן במסגרת הסכם ההגנה ההדדי שחתמו מצרים וירדן ערב המלחמה, ומשימתם היתה לחבל בשדה התעופה לוד.

שוב נפתחה אש על הכוח, הפעם ממזרח למחנה. ג'יפי תול"ר ירדניים, הסתתרו בין העצים הנטועים בגבעה. מפקד הכוח העיד על עצמו שהם היו מטרה כל כך נוחה ורק בגלל "שהיו מפוחדים עד מוות", כלשונו, לא הצליחו לפגוע בכוח. אחרי שלושה ג'יפים ירדניים בוערים, הסיג המפקד הירדני את כוחותיו והם נמלטו מזרחה. הדרך לרמאללה נפתחה.

מעניין לדעת שבאותה עת,יושב המלך חוסיין, צופה ושומע את מהלכי הקרבות ומגיע למסקנה שהמלחמה בגדה המערבית הוכרעה. הוא מתייעץ עם הגנראל המצרי, עבדול מונעם ריאד, מפקד החזית המזרחית (שעתיד ליהרג שנתיים אח"כ בתעלת סואץ, בהיותו רמטכ"ל צבא מצרים, מפגיעה ישירה של רקטה ישראלית מסוג "זאב"). הם משדרים מסר בהול לנאצר, שם רשעים ירקב, ואחרי 12 שעות מגיעה תשובתו: "סבורני שהברירה האחת לפנינו, היא לסגת כליל מן הגדה המערבית ולקוות כי מועצת הביטחון תכריז על הפסקת אש...".

בתוואי קרב זה לא ניתן ללכת היום ברגל, אך ישנן שתי תצפיות טובות. הראשונה מבית חורון - כאן אפשר לראות את השלוחה הגדולה העולה מאיזור כפר רות (צומת שילת, מוכר היטב לנוסעים בכביש 443), דרך כפרי הערבים אותם תיארתי זה עתה. אם נמשיך מזרחה, עד צומת גבעונים, מדרום לגבעת זאב, נראה את המשך תוואי הקרב בכניסה לכפר אל ג'יב וביר נבאלה.

האמנם תיפול?

בין אם נלך ובין אם ניסע, אם זוהי רק תצפית או על מפה, כשבוחנים את אירועי המלחמה ההיא, אי אפשר שלא להתפעל מהשגחת ה' בדבר, מהפחד והאימה שהטיל עליהם, מהרתיעה, הבהלה והמנוסה-"ונתתי את אויבך לפניך ערף".

כמו אז, גם היום, 40 שנה אחרי, אולי יותר מאז, אנחנו צריכים את "ברכת הפחד", בשירה המפורסמת, שירת הים: "תיפול עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך ידמו כאבן".

לחרות ישראל ולריבונות אמיתית!