לעמודי דברי הימים בגירסה המודפסת

שנתיים לעקירה, שנה למלחמה. חקלאי גוש קטיף ניסו להרים קול זעקה נוכח מצוקתם הבלתי אפשרית; מאות הצליחו להגיע בדרכים לא דרכים לחומש החרבה-ללא-סיבה ופונו באלימות; משפחות חללי המלחמה מקיימות את טקסי יום השנה על רקע הדו"חות החמורים על מחדלי המלחמה; ועולם כמנהגו נוהג. התקשורת לא מתעלמת, נכון, אך גם לא נרעשת ורוגשת. היא לא רואה לנכון לטפל בנושאים האלה כמו שהיא יודעת לעשות עם עניינים הרי גורל, כמו פרשת המתנות של נתניהו למשל, או עלילות הנשיא, שלא ירדו לרגע מסדר היום. "ממש כמו בסיפור בגדי המלך החדשים", אומר פנחס ולרשטיין, יו"ר המועצה. "אני מרגיש כמו בתוך הזיה. כמו בתוך שטיפת מוח. המלך עירום, מי לא רואה שהמלך עירום, ובכל זאת המילייה של אנשי התקשורת מצליחה לסדר שהכל יהיה בסדר, בלי ליפול מהכסא. כאילו מה שקורה בעזה הוא סביר בהחלט, צמיחת הטרור והברחת כל אנשי הפתח מהעיר הם עניין סביר לחלוטין, וכמוהם גם הירי הבלתי נפסק בדרום, ומחדלי המלחמה. ממשלת אולמרט-רמון שורדת, ואפילו יכולה להמשיך לרקוח את המהלכים האסוניים הבאים. ולמרות שכולם כבר יודעים שהעקירה היתה מהלך רע, בכל זאת שטיפת המוח של התקשורת מחלחלת, והציבור הרחב מאמץ את מה שאומרים לו השכם והערב, ש'אי אפשר בלי מדינה פלשתינית'. פרס יכול להגיד ביום הכתרתו שצריך 'להיפטר מהשטחים כי רוב העם החליט' - אז הנשיא אומר, התקשורת מגבה, וזה הפך לעובדה. לא האמנתי שאפשר לדבר בפוליטיקלי קורקט על קטסטרופות כל כך גדולות, וזה עובר. שטיפת מוח, כך מתברר לי, אינה קיימת רק בעולם הקומוניסטי", אומר ולרשטיין.

חקלאי הגוש המותשים פירקו למחרת תשעה באב את מאהל המחאה שהקימו. ממטה בנימין נשלחו לא מעט סיוע ותמיכה – החל בתשתית הלוגיסטית, דרך ישיבות עבודה שונות ובהן של מנהלי המחלקות, ועד הגעה ותמיכה של תושבים רבים – ובכל זאת בשביל לצעוק צריך כוחות. ומי בכלל שומע.

המלך הוא עירום, ולכן יכול שר הפנים שטרית להחזיר את הכוחות שהיו בדרך להריסת מבנים שנבנו באופן בלתי חוקי בנגב, כחלק מהבנייה הבדואית הפראית, ובאותם ימים ממש ידברו בממשלה על הצורך הדחוף לפנות מאחזים. "כאילו יש כאן איזה צמא לנגוס בציונות, לשלם במחיר היהדות", אומר ולרשטיין. "אריק שרון קבע נורמה, שכדי להציל את עצמו הוא מוכן להקריב את ליטרת הבשר של פגיעה בציונות, ובית המשפט העליון שיתף אתו פעולה. עכשיו אולמרט עושה את אותו מהלך: נכון, אני לא פופולרי, העם לא אתי, אז גם אני ישלם את אותה ליטרת בשר.

"השאלה הקשה היא, מה אנחנו יכולים עוד לעשות מעבר למאבק היומיומי שאותו אנחנו ממילא עושים. משימות גדולות עומדות בפנינו. נדמה שכל המאבק מוטל על כתפינו הצרות, אבל בעצם, תפיסת עולמי שאותה אני שב ואומר, היא שהכל יוכרע על ידי העם. השאלה היא האם נצליח לשכנע אותו להאמין במה שהוא ממילא מאמין, למרות שמנסים שוב ושוב לייאש אותו ש'אין ברירה וצריך לוותר'. רוב הציבור יודע שהנסיגות רעות לו, ומול שטיפת המוח אנחנו צריכים להמשיך ולזעוק בקול גדול שהמלך הוא עירום".