יום ראשון ללימודים. ילקוטים חדשים וילקוטים ישנים, עיניים נרגשות ועיניים חוששות, אוירה של התחדשות באוויר. בחצר בית הספר "נחלת בנימין" בעפרה מסתובבים גם ילדים שעבורם זו התרגשות כפולה: גם שנת לימודים חדשה, גם ארץ חדשה.
כבר שש שנים שבבית הספר הזה קולטים עולים חדשים מרחבי צרפת. הילדים לומדים באולפן בשנה הראשונה להגעתם לארץ, אולפן שפועל בתוך בית-הספר, ויחד עם זאת משולבים בכיתות השונות על-פי גילם. גם בשנה השנייה לעלייתם נרתם בית-הספר לעזרה ודואג להצלחת ההיקלטות, ומלווה את התלמידים בלימודי עברית וקודש, ומורה מיוחד נושא בתפקיד הגישור בינם לבין המורים והתלמידים האחרים. בית הספר כולו נרתם למשימה, ובמסדרונות הצרפתית קולחת בשטף, לא מתחבאת. כמורת עולים בבית ספר זה זכיתי לעבוד עם חלק מן הילדים המקסימים הללו, ולראות איך צומחים השורשים אל תוך האדמה.
לא רציתי לעלות
דוד ושמואל עלו השנה שניהם לכיתה ה'. שמואל אוונט הגיע ארצה בן שמונה וחצי מפריז. אביו של שמואל ניהל את בית הספר שבו למד, ואמו עבדה בחברה של מכוניות ומחשבים. "אני זוכר שהלכתי לישון, ואמא שלי באה, ואמרה שאולי עולים לארץ בעוד שנה. חשבתי שזה בצחוק, ושיש עוד הרבה זמן. בסוף, אחרי שלושה חודשים כבר עלינו.
"אני לא רציתי לעלות. כשראיתי תמונות של הארץ אמרתי 'לא, לא, לא!'. אבל הייתי חייב לעלות, כי לא יכולתי להישאר בצרפת לבד. אחותי הקטנה לא הבינה כלום, אבל אני הבנתי, וכשעלינו למטוס הרגשתי איזה משהו חסר בלב. זה היה בסוף כתה ב'".
- מה אהבת בפריז?
- את המשפחה. סבתא שלי גרה בדיוק על יד בית הספר, ויכולתי ללכת אליה כל הזמן. את הלימודים סיימנו בחמש, וביום שישי בשעה שלוש. בכיתה שלי היו רק יהודים, אבל בבית הספר היו גם גויים. היה לנו חוג מוסיקה. ספורט היה רק מכתה ו'. החצר היתהענקית, וכשהיה צלצול לא היה צריך לחזור לכתה, רק חיכינו שהמורה תבוא ותקרא לנו. כל הילדים היו אוכלים ביחד בחדר אוכל. כל כתה - בחלק שלה, והמורה שמר עליהם. היה גם כיף שאבא שלי היה בבית הספר, וגם הגן של אחותי מיה היה קרוב.
לתלמידים הערבים היו נשקים
דוד ברמי הגיעה ארצה בן שמונה. ליון, העיר בה גדל, היא העיר הכי טובה בכדורגל בצרפת, הוא מזכיר. הוא ובן דודו היו היהודים היחידים בכל בית ספר שבו למדו הרבה תלמידים ערבים.
.
- איך הסתדרתם כיהודים יחידים בבית ספר?
- לא גיליתי שאני יהודי, והילדים לא ידעו שאנחנו יהודים. פעם אחת בן דוד שלי שם בטעות את הכיפה, רצתי אליו ושמתי לו את הכיפה מהר בתיק. היינו מפחדים מהערבים. כשאמרתי שאני עולה לארץ ישראל, עדיין הם לא הבינו שאני יהודי, הם היו מדי טמבלים.
- ובן הדוד שלך, נשאר בצרפת?
- כן, והוא עדיין באותו בית ספר.
- רצית לעלות לארץ?
- כן. זה התחיל עם אח שלי, שרצה לעלות כי בבית הספר שלו היו לערבים נשקים בגיל שש-עשרה. היינו כמה פעמים בחופש בארץ, ובכל פעם שהגענו הרגשנו שאנחנו אוהבים את הארץ. ואז אח שלי עלה לבד. אחר כך גם אחותי עלתה לבד, בגיל תשע-עשרה. ואז גם ההורים שלי ואני - שאני הכי קטן בבית - עלינו כי רצינו להיות לידם. זה היה בחופש לפני שנתיים.
- מה הרגשת כשעליתם למטוס?
- קצת בכינו, ואז נעצרו הדמעות.
לא יצאתי מהבית
דוד ושמואל הגיעו ארצה בקיץ הסוער של הגירוש מגוש קטיף. למרות כל שעבר על היישוב עפרה בקיץ ההוא, הם זוכרים היטב את קבלת הפנים החמה.
דוד: "זה היה כיף. הגענו לעפרה, ועשו 'על האש' גדול לכבודנו, סגרו את כל רחוב נפתלי, ובאו כל השכנים, והצרפתים הותיקים.
"בשבוע הראשון לא יצאתי מהבית, כי חשבתי שזה כמו בצרפת, ואז ראיתי שכולם יוצאים, והתחלתי לצאת ולהכיר חברים. החבר הראשון שלי הוא אלי עמיאל, שבא לארץ שנתיים לפניי. הכרתי אותו במכולת, בין כל הילדים שבאו לקבל את פנינו. אח שלי ביקש ממנו לעזור לי, והוא ענה "בשביל זה אני כאן". עכשיו יש לי הרבה חברים, גם אלה שצרפתים וגם הישראלים.
- איך הלימודים?
- בהתחלה לא הבנו כלום בשיעורים, אבל ישבתי ליד אלי שתירגם לי, ובת שרות לאומי באה לכתה כדי לעזור לי. גם למדנו באולפן עברית. עכשיו יותר טוב".
עיר של חלום
למרות שלא רצה לעלות ארצה, היום שמואל אומר שהתקופה שבה הגיע לכאן היא הזמן הכי שמח בחייו. "כשראיתי את הארץ התחלתי להיות שמח. כשהאוטובוס הגיע לעפרה ראיתי את זה כמו עיר של חלום, היתה שמש כזו שיורדת בצבע כתום. בפריז יש תמיד גשם, שם הייתי רגיל לזה, אבל בארץ שמחתי שיש כל הזמן שמש.
"ביום הראשון שהגענו לארץ הלכנו לאכול אצל המשפחה של דוד, והם עשו לנו על האש. אני זוכר גם שביום הראשון שנכנסתי למכולת בעפרה נתנו לי בחינם.
הלימודים התחילו ביום ראשון בשבוע, אבא שלי העיר אותי ללכת לבית הספר ואני הייתי מופתע שבכלל לומדים ביום ראשון".
- ומה אתה הכי אוהב בבית הספר?
-את החברים שלי!
- ומה קשה?
- הכי עצוב לי זה שהמשפחה שלי בצרפת.
דוד: כן. גם סבתא רבא שלי נשארה בצרפת. היא רוצה לעלות אבל היא לא יכולה, ובא לי לראות אותה לפעמים.
- מה הייתם רוצים להגיד לילדים בצרפת?
- דוד: אם אתם יכולים, אז תעלו לארץ.
- שמואל: כדאי מאוד לעלות כי יש דברים שאין בצרפת, כאן אנחנו חופשיים.