הרוח הכתה בפראות על הגבעה הנישאה, כאילו ניסתה לקורעה ממקומה ולהשליכה אל העמק, לקיים את נבואת ישעיהו "והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה".

קרני שמש בודדות שבקעו מבין העננים האירו אך מעט את הדרך אל הגבעה. לא היו הן אלא לראותן בלבד. מחומן לא זכתה כלל הקרקע הבתולית לקבל. בגבעה עצמה שרר ערפל כבד, שחיזק את תחושת הניתוק מהעולם החיצון. בפסגת הגבעה התנשאו כמה עשרות בתים, שהיוו את הישוב נווה הראי"ה.

במעלה הכביש המתפתל ועולה ליישוב טיפס בכוחות אחרונים אוטובוס קו 172. האוטובוס נעצר לרגע לפני שער הכניסה. לאחר מספר שניות נפתח השער והאוטובוס הגיח פנימה.

לאחר מטרים ספורים עצר בתחנה היחידה של היישוב הקטן, ופתח את דלתו הקדמית.

מהאוטובוס זינקה בחורה דקיקה, אצילה ותמירה. עיניה הירוקות בורקות וקורנות ושערה השחור גולש על כתפיה. לפני שהנהג סגר את הדלת הוא פלט אזהרה מעודנת: "קר נורא, תשמרי על עצמך, ביי".

אורית נפנפה בידה לעברו לשלום. שמחה בליבה להיפטר מהשיחה איתו, שנכפתה עליה במהלך הנסיעה, ושמחמת הנימוס לא הפסיקה אותה. אכן הקור בחוץ היה עז, אך אורית לא חשה בו כמעט. מחשבותיה נדדו שלושה שבועות לאחור. זכרה היטב את המקום והמועד שקבעו לפגישה הראשונה: בנייני האומה, יום שני, ה' בכסלו בשעה שמונה עשרה אפס אפס. זכרה את החיוך שעל פניו כשביטא את המילים: אפס אפס במבטא ייקי. אכן היה דייקן.

זו הייתה הפעם הראשונה שראתה את אורי. אורי לא היה הראשון שפגשה, אך ללא ספק היה הטוב שבהם. למרות שהייתה ביקורתית בטבעה, לא הצליחה כמעט למצוא בו חיסרון.

אורי היה הבחור שלבה התפלל למצוא: כליל המעלות והשלמות - בחור עם לב זהב, בעל חוש הומור, חיוך תמידי על פניו, תלמיד חכם, בקיא בתנ"ך ובתלמוד, נאה, גבוה וחסון, ובנוסף בעל השכלה כללית רחבה. כל פגישה איתו הייתה חוויה מרגשת ועמוקה עבורה.

בשלושת השבועות שחלפו מאז נפגשו בפעם הראשונה ראתה אותו שש פעמים בלבד,

אולם נדמה היה לה, לפי עוצמת הקשר שנרקם ביניהם בפגישות מעטות אלה, כי היכרותם נמשכת כבר חודשים רבים. עתה, בפוסעה במעלה הגבעה, לא יכלה לתאר את חייה שלה ללא אורי .לבה נמשך אחריו.

לפתע הכתה בה ההבנה כברק פתאומי: היא אוהבת אותו! היא רוצה אותו!

נבהלת מעוצמת הגילוי המשיכה אורית ללכת בצעדים איטיים, כדי לא לנתק את חוט המחשבה הנעימה. המחשבות האלה נסכו בה כוחות חדשים. צעדיה הבטוחים והליכתה בקומה זקופה ואיתנה, היוו מעין קריאת תיגר, והסוואה מוצלחת ביותר, לכל מה שעברו היא ומשפחתה בחצי השנה האחרונה.

היכרותה עם אורי בשבועות האחרונים הייתה עבורה תרופת פלא לכל.

בזמן הנסיעה ניסתה לדמיין את משפחתו. איך נראים אביו ואמו? איך נראים אחיו ואחיותיו?

איך נראה הבית בו הוא גר? בסוף הערב יהיו בידיה התשובות לכל השאלות. היא הרגישה קצת מתוחה מהפגישה עם הוריו, למרות שאורי עדכן אותה אתמול שהוריו יגיעו הביתה מאוחר יותר באותו ערב.לפי התיאור של אורי על מיקום ביתו ניסתה למצוא לבדה את הבית. אמנם ציפתה שאורי יחכה לה בשער הישוב, אך כנראה שסיבה מוצדקת כלשהי עיכבה אותו.

לאחר מספר ניסיונות כושלים למצוא את הבית, דפקה על אחת מדלתות הבתים. הדלת נפתחה מיד. אישה קטנת קומה עמדה בפתח. כן, במה אפשר לעזור לך?

איפה גרה משפחת מלמד? שאלה.

עוד שני בתים הלאה, באה התשובה.

התקדמה בלב רועד, וניצבה בפתח הבית.

ארגנה את עצמה לפני שצלצלה בפעמון הדלת. לקחה נשימה עמוקה וצלצלה.

הדלת נפתחה ואורי עמד בפתח, חיוך גדול על פניו, מביט בה בעיניו האוהבות. אוי אורית, אני ממש מתנצל שלא חיכיתי לך בתחנה. בדרך כלל האוטובוס של השעה שלוש מגיע רק בשעה ארבע. כנראה שבזכותך הייתה לו קפיצת הדרך.

נטל ממנה את המעיל הרטוב ותלה אותו על המתלה שבכניסה. אולי אפצה אותך בכוס תה חם?שאל.

די, תפסיק, מחתה בו אורית, אולי תתנצל על שלא פרשת לי שטיח אדום מהתחנה ועד לכאן, ענתה לו בחצי חיוך. הנוכחות שלך כאן, זה מה שחשוב. הם נכנסו יחדיו לסלון. החום הפתאומי הרגיע אותה ונסך בלבה שלווה. הסלון היה פשוט מאוד, אך היה מעוצב להפליא. מול פינת ישיבה כפרית העשויה מעץ מלא, ניצב ארון ספרים יפהפה בשילוב של עץ, גבס וזכוכית. הארון הזה הוא מעשה ידיו של דודי האומן, הסביר אורי. זוהי מתנתו להוריי לחנוכת הבית. אני מקווה שהוא מוצא חן בעינייך. ובכן די לדבר, בואי נשב, אעשה לך לאחר מכן סיור מודרך בבית, אמר ברוגע האופייני לו.

אצבעות ידיו טיילו באיטיות על שערו החלק, ומשם גלשו למצחו. תנועה זו שוותה לו תדמית של אדם חושב, שבאמת התאימה לו להפליא.

אורית צנחה בעדינות על הספה. לא הניחה את כל כובד משקלה כדי שתוכל לקום בקלות כשתזדקק לכך.

ממקומה על הספה הבחינה בספר פתוח על השולחן. מה למדת לפני שבאתי? שאלה. כלום, שום דבר, ענה. בעצם כן, למדתי, ענה בהיסוס, רוצה לשמוע?

כן, אמרה, שמא תשתף אותי בהגיגיך?

יש כאן מאמר של הרב קוק על נר חנוכה. בואי הקשיבי למה שהוא כותב: "שחרורו של רוח ישראל המיוחד בטהרתו הפנימית, מעקת רוח יוון המתהדר ביפיותו החיצונית שתחתיה שוכנים כיעור וטומאה".

אורית שאלה במילים פשוטות האם כוונתו של הרב כאן היא שהיוונים הם הצבועים ואנחנו הישרים?

כן, ענה אורי, בדיוק כך. אבל, המשיכה אורית, האם בנו – בעם ישראל, אין לצביעות יד ורגל. האם אנחנו לא מראים סימנים של טהרה גם כשהתוך הפנימי שלנו ריק לעיתים?

אני מסכים איתך, ענה אורי, אולם אני חושב שהרב קוק דיבר על הדברים באופן כללי.

אצלנו יש טהרה פנימית, וההחצנה שלה נובעת בדרך כלל מהפנים. אבל אצלם, על דרך כלל יש הרבה צביעות. לפתע הביט בשעונו בבהלה. השעון הורה שנותרו עוד שתי דקות לתפילת מנחה.

סלחי לי, אמר בחיוך מבויש, עוד שתי דקות תפילת מנחה. וואללה, לא נעים לי. רק לפני כמה דקות הגעת, וכבר אני בורח לך. אולם, הוסיף, רק לרבע שעה, הרגישי בבית.

אורית חייכה. עכשיו תהיה לה הזדמנות להסתובב מעט ולראות את הבית, חשבה לעצמה.

טוב, בסדר, אבל רק לרבע שעה, איימה באצבעה. מבטיח, אמר, יצא וסגר את הדלת אחריו.

אורית עצמה את עיניה לרגע, נשמה עמוק והתבוננה סביב, לוודא שאין איש בבית.

לאחר שהיה ברור לה שאין אנשים נוספים בבית, פנתה למסדרון שהוליך לחדרי המגורים.

המסדרון די צר, ציינה לעצמה במחשבתה, והתקדמה לעבר החדרים.

מימין ראתה דלת. לחצה קלות על הידית והדלת נפתחה. בפליאה רבה התבוננה לתוך החדר. החדר היה עשיר בתכולתו, ולא דמה כלל לסלון בו ביקרה קודם לכן. שטיחים היו תלויים על קירותיו וביניהם תמונות נוף יפהפיות. הכיסאות היו מרופדים בכיסויים רב גוניים מהמזרח הרחוק. על אחד הקירות הייתה תלויה תמונתו של אורי כשהיה קטן.

משני צידי החדר היו שתי מיטות עץ מרווחות ומסודרות.

לאורי יש טעם מעניין, חשבה לעצמה. בחיים לא הייתי מדמיינת שכך נראה החדר שלו.

עיניה צדו אלבום גדול, שהיה מונח בין הספרים שבשידה.

אורית היססה לרגע, ובמשנהו לקחה בהחלטיות את האלבום לידיה. באלבום היו תמונות ספורות בלבד. בעמוד הראשון הופיעה תמונה זהה לתמונה שעל הקיר. בעמודים הבאים היו עוד מספר תמונות. האחרונה שבהן הייתה תמונה שצולמה להערכתה בהיותו כבן שתים עשרה. בתמונה זו נראה הוא מחזיק בידו כדורסל, כשחיוך מתנשא ושחצני מרוח על פניו הנאות. ההבעה השחצנית על הפנים, והתנוחה בה ביטא זאת, הייתה שונה מאורי שהכירה.

מזל שגדלת, הרהרה לעצמה, והעבירה אצבעותיה על תמונתו, כנראה שהענווה צמחה אצלך עם הגיל.

מהניילון של האלבום הציצה תמונה. חשבה לסגור את האלבום, אך החליטה בכל זאת להתבונן בה.

פניה החווירו כשהחזיקה בידה את התמונה, ידיה רטטו וכמעט שצנחה מעולפת על הספה.

לא מאמינה, לחשה בבעתה, אני לא מאמינה! לא היית שם! לא היית.

בתמונה נראתה במטושטש דמותו של אורי במדים על רקע הישוב נווה דקלים, בו שכן ביתה של אורית. במרחק מה מאורי הייתה קבוצה גדולה של שוטרי יס"מ.

ברור היה לה שזו תמונה מתקופת הפינוי.

אורי היה שם, אורי שלה.

עכשיו אולי כבר לא שלה.

כל תמונות הזוועה שניסתה להדחיק בחודשים האחרונים פרצו במהירות עצומה מתוך תודעתה. התקופה שלפני, ההתנגדות של התושבים, הכניסה של החיילים אל הבתים, הבכיות, זעקות השבר, ההשפלה בה משכו אותה מהבית, הבית שלה, בכוח, כשהיא בוכה וצורחת בחוסר אונים.

הכאב של הניתוק מהבית, ומהנופים המוכרים של גוש קטיף.

הזעם על החיילים, ועל הממשלה, וזרועות החוק, כל אלו צפו ועלו בליבה במלוא העוצמה, בבת אחת, כשהם מאיימים להטביע אותה בתוכם.

אוזניה כאילו שמעו את המשפט שאמר אך לפני דקות מספר, אצלם יש הרבה צביעות.

אורי הוא הצבוע האמיתי. באחת מפגישותיהם שאלה אותו היכן היה בפינוי. זו הייתה הפעם הראשונה שראתה אותו מחוויר לשנייה. ענה לה שקיבל אישור מיוחד מהיחידה בה שירת, לשמור על מתקן סודי באזור הצפון. עכשיו קיבל החיוורון על פניו משמעות ברורה לחלוטין.

שקרן, סיננה לעצמה במחשבתה, אך לא יכלה להעלות את המילים על דל שפתותיה. פניה להטו באש של זעם אין אונים, עיניה הירוקות והיפות ברקו כחיצי להבות. אצבעותיה התהדקו לתוך כפות ידיה הקפוצות, כשציפורניהן הארוכות חותכות בבשר כפותיה. דמעות זלגו מעיניה ללא מעצור, כאילו בקשו להתמזג עם הגשם בחוץ.

אורית צנחה על הכסא. חשה שאין הדם זורם בעורקיה וורידיה, אלא החידלון, חידלון נורא.

חוסר האונים והחידלון אחזו בה מהצד האחד, ומנגד הזעם מהצד השני. הרגישה נקרעת בין שניהם.

החידלון הדביק אותה לכסא, ואילו הזעם דחף אותה לקום ולעזוב.

לפתע קמה. הזעם גבר על החידלון. פתחה בתנופה את דלת החדר, וסגרה אותה בטריקה רמה, בכוח לא לה. המשיכה במהירות אל הסלון וממנו לדלת היציאה. עצרה לרגע לפני דלת הכניסה, אך במשנהו פתחה בהחלטיות את הדלת ורצה החוצה כל עוד רוחה בה.

מרחוק היה נדמה לה שקוראים בשמה, אך היא המשיכה קדימה ולא הפנתה ראשה לעבר הקול. היא המשיכה לרוץ כנסה על נפשה. הריצה על הכביש הרטוב נדמתה בעיניה כריצה על גחלים שורפות.

כל מה שרצתה היה לצאת משם, לברוח למקום הרגשי בו הייתה לפני שפגשה את אורי.

לחזור לאותו מקום שהייתה?חששה שלחזור לאותו מקום, דווקא עכשיו, אולי המשמעות של 'לחזור' תהיה ליפול למקום עמוק יותר. לחזור על עקבותיה? לא, לעולם לא! יהיה המחיר אשר יהיה.

ממרחק ראתה את שער הישוב. העייפות הנפשית והגופנית שחשה האטו את קצב ריצתה.

איך תצא מכאן? טרמפים? רק שיגיעו מהר לפני שאורי יחפש אותה. לא רצתה לראות את פניו אפילו לשנייה נוספת. וכי מה יאמר? יאמר ששיקר, שרימה כדי לרצות אותה. ימציא במוחו החריף איזה תירוץ מחודד. אורית חשה כי אינה יכולה לעמוד במפגש שכזה.

מוחה ניסה למצוא מוצא. אולי תתקשר לבת-אל חברתה, שגרה בישוב סמוך. לא, בת-אל אינה נמצאת בבית עכשיו.

קולות רמים של ויכוח עלו מכיוון השער. אורית הרימה את עיניה המצועפות מבכי וחיפשה מקום טוב לעמוד ולתפוס טרמפ. קולות הויכוח פסקו. מהערפל הסמיך הגיחה דמות. כנראה היה זה אחד מהמתווכחים. הדמות לבושת המדים נשאה תרמיל גדול על הגב, ופסעה לכיוון בו עמדה אורית.

הדמות חלפה לידה ובשגגה פגע התיק בגופה של אורית. מעוצמת המכה נפלה לתוך שלולית קטנה.

סליחה, לא ראיתי אותך, אמר החייל. ידו נשלחה להקים אותה.

אורית לא נעזרה בידו המושטת וקמה בכוחות עצמה. מצאה את עצמה עומדת קרוב לתיק הגדול שנפל גם הוא. על התיק היה כתוב באותיות גדולות: ליאור מלמד. אורית הרימה את עיניה ונעצה בחייל מבט נדהם.

פניו היו כמעט זהות לפניו של אורי, אך חיוך שחצני על פניו. פניו של החייל מהתמונה שבאלבום נבטו אליה.

עכשיו הבינה הכל. התמונה הלכה והתבהרה במוחה.

החייל דיבר אליה, אך היא לא שמעה כלום.

קול נשמע ממרחק, קולו של אורי, אורית?

התבוננה לכיוון הקול אך לא ראתה אלא דמות מטושטשת מתוך הערפל וממוחה המעורפל.

מהבתים שמסביב הבליחו אורות קטנים באפלה. אור שלהבות נרות החנוכה, שהתמזגו כליל עם האור שעלה מליבה.