28 שנים קיימת מועצה אזורית מטה בנימין, ו-28 שנים עומד בראשה אותו ראש מועצה. מערכת הבחירות ההולכת ומתקרבת היא הראשונה שבה לא הגיש פנחס ולרשטיין את מועמדותו. "שואלים אותי מה אני מתכנן לעשות", מספר ולרשטיין, "ואני לא יודע איך להסביר שפשוט לא מעניין אותי כרגע מה אני הולך לעשות עם עצמי". הדאגה לעתיד היישובים והמועצה שבנה כמפעל חייו, היא שמדירה שינה מעיניו, הוא מודה. בלילות שבהם איננו ישן קודחים במוחו רעיונות שתכנן ולא הספיק לבצע, פרויקטים שניתן היה אולי לבצע בשעת כושר נדירה שהוחמצה; ובין לבין מבזיקים ועולים רגעים נוסטלגיים מימים עברו וחוויות מיוחדות של ימי בראשית. "נכון, בראש ובראשונה אני בעיקר חש דאגה", הוא אומר, "יש רגעים שבהם אני רואה בכל מועמד בעיקר את יתרונותיו, ויש רגעים שבהם אני רואה בכל מועמד רק את חסרונותיו".
לפני שבוע כינס ולרשטיין את כל עובדי המועצה לשיחה של ערב בחירות. לא סוד הוא שהימים קשים לי, אמר להם בקול שאי אפשר היה שלא לזהות התרגשות נשזרת בו, אבל חשוב לי שתדעו שזכות גדולה נפלה בחלקי לעבוד אתכם. תמיד חשתי שכל כוחי בא לי מכוחכם. עיניים לא מעטות דמעו כשאמר להם עד מה רבה עוצמתה של החבורה הזו, יותר משל כל מי שאי פעם יעמוד בראשה.
"אין לי הסבר לתופעה הזו שנקראת מטה בנימין", אמר להם ולרשטיין, "זאת המועצה שספגה פיגועים יותר מכל מקום אחר בארץ, ובכל זאת בכל פרמטר של חוסן וגידול, אין לה מתחרים, גם לא ברשויות אחרות ביהודה ושומרון".
לפני 28 שנים היו במטה בנימין כמה יישובים בודדים שמשרד הפנים לא ידע בדיוק מה לעשות איתם. להקים ראשות אזורית עצמאית לבנימין? את זה לא ניתן היה אז להעלות על הדעת, ולכן הוטל על ראש מועצת מטה יהודה, בנימין כהן, לתת שירותים מוניציפאליים לתושבי בנימין וגוש עציון: פינוי זבל, הסעות, ציוד לגני הילדים. "כמה כבר היו אז? כמה עשרות משפחות", אומר בנימין כהן. ואז נרמז למישהו ממישהו במשרד הפנים שהקמת עמותה תזרז הקמת מועצה. כך קמה עמותת "מועצת יישובי בנימין וגוש עציון", שבראשה עמד בנימין כהן, וסגניו היו פנחס ולרשטיין ושילה גל מגוש עציון. גזבר מועצת מטה יהודה היה גם הגזבר שלה, והתקציבים הגיעו ממשרד הפנים. יותר משלוש שנים פעלה העמותה, שדאגה לכל הצרכים המוניציפאליים של היישובים. היא קנתה שני מיניבוסים ואוטובוס גדול אחד, משאית אחת לאיסוף אשפה, וכשקמו המועצות – התחלק ביניהן הרכוש בהסכמה. עד היום זוכר בנימין כהן שהכסף שנותר בבנק חולק שווה בין שתי המועצות, והיתרה בבנק נותרה על אפס.
בימים האלה ולרשטיין מרבה לחטט במגירותיו, לשלוף מסמכים דהויים וחוברות תכנון מאובקות, לבחון את הכמעט-שום-דבר שהיה פה אז: שלושה-ארבעה יישובים, בית ספר אחד, שני אוטובוסים, כבישים בתוך כפרים, כמה עשרות נפש ביישוב הכי גדול. לראות איך מפות ותכניות הפכו עם השנים למציאות, כבישים נסללו, יישובים על הנייר הפכו ליישובים פורחים על הגבעות, ומטה בנימין הפכה למעצמה שגם נתונים רשמיים מוכיחים שלשיעור הגידול, הפיתוח והקליטה שלה אין אכן אף מתחרה באף מקום אחר בארץ. "אבל אסור לנו לנוח על זרי הדפנה", הוא שב ומזהיר, "לנו אין לנו את הפריבילגיה הזאת. לא עליך המלאכה לגמור".