גם מי שציפה לטפיחות שכם חמות, וללחיצת יד ארוכה וידידותית, בין פואד בן אליעזר שהגיע לסיור בבנימין, ובין פנחס ולרשטיין יו"ר המועצה, הופתע מהחיבוק האמיץ שבין השניים, חיבוק שכמו גישר לרגע מתמשך אחד על חילוקי דעות אידיאולוגיים מרים שבשנים האחרונות רק הלכו והעמיקו. ביקורו של בן אליעזר, שר התשתיות, השתלב היטב באווירת הנוסטלגיה שסובבת את ולרשטיין בימים אלה של ערב פרידה מכס יו"ר המועצה. למען האמת, קורות ימיו של פואד בין הרי בנימין הולכים אחור בשנים עוד לפני קורות ימיו של ולרשטיין. פואד היה זה שכמפקד יהודה ושומרון העניק לולרשטיין את כתב מינויו לראשות המועצה, והוא זה שחתם על צו כינון המועצה האזורית מטה בנימין. אז הוא היה עוד צעיר ורזה, אך למרות כל השנים שחלפו, ולמרות השינוי האידיאולוגי שעברה מפלגת העבודה שבימיה הטובים המציאה את תפיסת ההתיישבות-כדרך-מאבק, אין ספק שנותר בו משהו מאהבתו למקום הזה ולמנהיגיו.

את הסיור יזמו ח"כ אורי אריאל וזמביש מזכ"ל אמנה, ואל השר נלוותה פמליה ארוכה של ראשי מינהלות ואנשי צוות ממשרדו. בקרון בעלי הם הניחו לרגע את נושאי התשתיות והתפנו לזכרונות. "בתקופתי קמו 43 ישובים", אמר פואד, ואפילו שמץ-גאווה בקולו, ואולי לכן הוא מיהר להוסיף: "אבל ברישיון".

"מותר לספר איך קמה פסגות?", שאל אותו פנחס ולרשטיין, והשר הנהן. "באתי אליו להתחנן שיתן לי אישור להקים את פסגות", סיפר ולרשטיין, "והוא ענה לי, אם עד מחר אתה שם, יש לך אישור". הנוכחים צוחקים. "ולמחרת בבוקר באת אישית לבדוק אם אני שם..."

"הייתי בן 38, אל תשכח", עונה לו השר בן אליעזר, "הייתי ילד".

ואז עולים לשולחן הנושאים שלשמם התכנסו. תכניות ביוב, הפסקות המים, החבלות בקווי החשמל שמחשיכים את תאורת הדרכים. לאוויר נזרקים שמות כפרים ויישובים, ופואד מכיר היטב את כולם. שום מיקום לא זר לו. הוא מתערב ומציע פתרונות משלו, ואף בעיה לא נדחית ללא פתרון. האווירה הלבבית משפיעה ומחלחלת אל כל אנשי המשרד. הנכונות לקדם ולפתור - רבה.

מעלי ממשיכים לתל ציון, שם נפרסות מפות בפני השר, וולרשטיין מסביר על רעיון הכביש שיחבר בין תחנת הדלק לעטרות. השר לא פוסל על הסף. ביקב בפסגות, עם כוסית יין אדום בידו, עוד לפני שמתיישבים לדיון סיכום, אומר פואד: "השאלה הראשונה שלי לפנחס היא למה הוא עוזב...למרות חילוקי הדעות בינינו, אני יודע במה מנהיגים נבחנים. הייתי ילד לפני 28 שנים כשנתתי לך את המינוי, והיום אתה יכול להיות גאה בעשייה. המבחנים למנהיגים הם ברגעים הקשים, ובהם עמדת. שאלו אותי במי לבחור, ואמרתי בפנחס... ". צחוק רם מכל עבר. "אבל עד כמה שאני מכיר אותך, אתה שייך לזן הזה שייצר איפה שלא תהיה. אז אני מאחל לך עוד שנים רבות של יצירה, וגם למחליף שלך".

פואד היה זה שהביא מהפך בתקציב הפיתוח ביו"ש, מזכירים הנוכחים סביב השולחן, כאשר לראשונה בהיסטוריה, זכו גם המועצות ביו"ש להיכלל בתקציב האוצר ככל הרשויות האחרות. עד אז הן היו צריכות להידפק על דלתי האוצר ולבקש תקציב מיוחד כאילו הן בן חורג.

פואד גם היה השר היחיד, אומר לי ולרשטיין כשהם יוצאים להיפרד, שעם גירוש מתיישבי גוש קטיף סבר שצריך להקים יישוב בנגב תמורת כל יישוב שנהרס. הוא ניסה לשכנע את ראש הממשלה, אבל שרון, כידוע, סירב.

שבוע אחרי פואד מגיע לסיור השר שלום שמחון, שר החקלאות. גם הוא לכאורה מתוודע להיקף החקלאות באזור, ולבעיות החקלאים הייחודיות ליהודה ושומרון. אבל מאחורי הקלעים, המטרה המשותפת – והעיקרית - לסיורו של שמחון, כמו לסיורו של פואד, היא סוגיית המאחזים. גם שמחון, כמו פואד, מקורב מאד לשר הביטחון ברק, המופקד בימים אלה על גורל המאחזים, ולשניהם יש מוכנות לבחון את הדברים במבט ענייני. שניהם יכולים להתרשם ממראה עיניים שכל המאחזים משתלבים היטב ביישובים הקיימים, ושניתן למצוא פתרונות חוקיים למאחזים שיושבים על קרקע בעייתית. ושוב עמלים ולרשטיין, אורי אריאל, זמביש ודני דיין, לסבר את האוזן, לשכנע שכל עימות על המאחזים היום הוא עימות מיותר.

מי שנדמה לו שסוגיית המאחזים נדחקה לאחרונה הצדה, מפני נושאים בוערים יותר כמו איראן או ביצוע לקחי המלחמה, טועה טעות מרה. בג"ץ מיגרון מרחף מעל ולא נותן מנוח. בדיון האחרון בבג"ץ שהגישו אנשי "שלום עכשיו" נגד מדינת ישראל, ביקשה המדינה דחייה בטענה שהיא מטפלת בסוגיית המאחזים בכללותה, ובין היתר מנהלת מגעים על הסכם מאחזים.

בדיון הקרוב בבג"ץ יידרש משרד הביטחון להראות התקדמות במגעים שהבטיח. רק כך יוכל להשיג דחייה נוספת. ואם לא כן, סביר להניח שיידרש על ידי בג"ץ לפנות את מגרון בכוח.

"בכל הסכם שנוכל להגיע אליו אין לנו כוונה לוותר על שום שטח שבריבונות ישראל", מבהיר ולרשטיין. "נהפוך הוא – לאפשר בינוי של קבע לכל תושבי המאחזים. במקומות שבהם יתברר שיש בעיית בעלות אמיתית, נסכים לבנות את אתר הקבע במקום חלופי סמוך, בהסכמת התושבים, ורק תמורת אישורי ממשלה לבנות. אבל כרגע, באווירה הקיימת, לא מסתמן שום סיכוי להסכם שנוכל לחיות אתו. ובינתיים משרד הביטחון משאיר את כל היישובים ביו"ש מוקפאים כבני ערובה עד שהסכם יושג. אפילו באריאל ובמעלה אדומים שום דבר לא זז".