כלפי חוץ רועי ארבל לא נראה מועמד לטרגדיות, ולא לסיפורים הירואים. הוא היה רזה, ממושקף, מופנם ונחבא אל הכלים. את סערות הנפש שלו הכירו רק אלה שהיו קרובים אליו באמת. וגם את הסקרנות והתום, ואת חיבתו המשונה לפרק מכשירים שזה עתה קנה, כדי לבדוק איך הם פועלים. "הייתה לו נפש עדינה ורכה", מספרים מכריו.

לפני כמעט ארבע שנים,בלילה ערפילי של אמצע החורף, זמן קצר אחרי שנולדה לו שלישיה, הוא נרצח באכזריות בידי מחבל, כשנסע בטרמפ בדרך לביתו בישוב טלמון, והוא בן עשרים ותשע.

חגית ארבל (32 כיום), אלמנתו, נשארה לגור ביישוב עם חמשת ילדיהם.

חננאל, הבן מתוך השלישייה, היה מאושפז בזמן הרצח בבית החולים, כשהוא עובר ניתוחים וטיפולים בשל סיבוכים במערכת הנשימה, שאתם נולד.

כשהיא מתרוצצת מבית החולים אל הבית, ניסתה חגית להחזיר את החיים למסלולם. "כשקמתי מהשבעה אמרתי לעצמי: רועי מת. אבל אני חיה. והילדים חיים. אני לא אתן למוות לחלחל, להרוס ולכסות. אני אבנה חיים. הבית יהיה נעים, ותהיה בו שמחה. וכשאוכל, וארגיש שזה הזמן, אבנה גם את חיי מחדש".

 החצר

חגית גדלה ליד הים. את הבית בפרברי תל אביב נהגו לכנות "החצר". היו שם ניחוחות של כפר, למרות שמהחלונות נראו בנייני ענק רבי קומות שהלכו וסגרו מכל עבר. המשפחה כולה התגוררה ב"חצר", הדודים והסבים. מפעם לפעם היו פורצות מריבות משפחתיות ואחת המשפחות הייתה מנודה. הוטל חרם, ואיש מבאי החצר לא דיבר עם המנודים.

המשפחה הגיעה מאפגניסטן, צאצאים לאליטה יהודית פרסית עשירה שגורשה לשם.

"סבתי נישאה בגיל 12", משחזרת ארבל. "אביה היה סוחר. לפני מסעו האחרון הוא תקע כף עם אפגאני אחד לגבי נישואיה לבנו, ויצא למסע. הוא נהרג, וזמן קצר מאוד אחרי שנודע על מותו, השיאו את סבתי. החתן היה בן 16. מיד אחרי החתונה עלתה המשפחה לארץ".

הם התגוררו בירושלים. מלחמת השחרור תפסה אותם בעיר. ואז אירעה טרגדיה. צלף ערבי שישב על אחד הגגות ירה בסב, שנפצע בראשו.

"בתום המלחמה התחילו תושבי ירושלים היהודים לתפוס בתים ערביים באזור קטמון", מספרת ארבל. "אבי ודודי רצו יחד, ותפסו בית של ערבים עשירים, אבל לסבי הפצוע הייתה טראומה, והוא התעקש שלא יוכל להישאר בירושלים. אחרי לבטים והתחבטויות החליפה המשפחה את הבית בקטמון, בבית ערבי שנתפס בתל אביב. זו הייתה 'החצר' בה גדלתי".

נדמה היה שהחיים מתנהלים על מי מנוחות. אבל אז הסעירה פרשייה חדשה את המשפחה.

"אבי גדול מאמי ב-12 שנה, וכשהציעו לו את אמי - סירב, ואמר שהיא צעירה מידי. אמי אמרה שזה לא מפריע לה, והתעקשה להיפגש. הם הסתובבו יחד איזו תקופה, ואז שוב אמר אבי, "היא צעירה מידי. אני לא אוכל להתחתן איתה".

סבתי אמרה לו:" כשנותנים לכלב כיכר לחם, הוא מפנה עורף, ולא מבין מה הוא מפסיד". אבי הבין את הנמשל והחתונה נערכה". לפרנסתו עסק במסחר וייבא שטיחוני אמבטיה מאיטליה.

"אני הייתי ילדה מופנמת ומסוגרת. אהבתי לקרוא ב"חצר". הייתי יושבת מתחת לעץ, שקועה וחולמנית. לפעמים חטפתי צעקות, כשאחד המבוגרים היה נעמד לידי, ומדבר איתי, ולא הייתי שומעת בכלל שמדברים אלי".

החתן הנעלם

חגית למדה בתיכון צייטלין בתל אביב, וכשבגרה, מסורת השידוכים המשפחתית לא דילגה גם עליה. "הייתי בת עשרים וקצת כשחברה מהיישוב קדומים, שעבדה אתי בפנימייה, אמרה לי: 'למה שלא אכיר לך את אחי?'. הסכמתי לשידוך, ורק בדיעבד הסתבר לי שבמקביל היא הציעה לו מועמדת נוספת".

רועי היה אז צעיר נרגש וביישן, בתחילת דרכו הרומנטית. הוא הקשיב ברטט לקווי האופי שתיארה אחותו לגבי המועמדות, ולבסוף, למרות ההסתייגויות וההמלצה הברורה של האחות לבחור במועמדת השנייה, התעקש לפגוש את חגית.

הם נהגו לטייל בסמטאות של יפו. ריחות הים, הדייגים והשקיעות, הוסיפו נופך רומנטי לשיחות על אידיאלים, וא-לוהים, והאהבה פרחה. אבל לא תמיד שרתה האידיליה.

"פעם נסענו לטיול של יומיים, רועי נהג, סידר את משקפיו, וסיפר לי: 'יותר מכל אני אוהב לשפצר דברים'. הסתכלתי עליו וחשבתי: איזה יורם. ואז סיפר על אוסף של אבנים קטנות שיש לו, שהוא נוהג לאסוף בכל מיני מקומות שהוא מטייל בהם. במדבריות. ובנחלים. גם זה לא ממש הגדיל את קרנו בעיניי.

"הייתי מבולבלת, הוא היה הבחור הראשון שיצאתי איתו ברצינות, ולא ידעתי אם לקרוא לזה אהבה. הוא דווקא היה מאוהב. אבל אני כל הזמן אמרתי לו, אני לא יודעת... לא יודעת...".

כעבור שנה הם נפרדו. אבל הגעגועים הסעירו והכאיבו, ולבסוף, יום אחד ליד הים, הם נפגשו שוב, ודיברו על חיים משותפים. "רועי הופיע עם פתק קטנטן מקופל", חושפת חגית, "והגיש לי אותו. הוא כתב שם בכתב הקטן והמרושל שלו: "נתחתן אחרי קורס קצינים?".

החתונה נערכה בתחילת הקיץ בנס ציונה. "פתאום באמצע הריקודים הוא נעלם, ולמשך דקות ארוכות איש מבאי השמחה לא ידע איפה הוא. אחרי איזה זמן הוא הופיע, וסיפר שרצה לנגן לכבודי בקלרינט. הוא היה נגן מצוין, והייתה לו שמיעה אבסולוטית. אבל הוא היה גם פדנט כזה, ופרפקציוניסט. מספר שבועות לפני החתונה הוא התחיל להתאמן, אבל לא הגיע לאיכות המוזיקלית שהציב לעצמו, ובמהלך החתונה הוא יצא מהאולם כדי להתאמן שוב. אבל גם האימונים האלה לא הניחו את דעתו, ולבסוף החליט לא לנגן".

במשך ארבע שנים התגוררו בקרני שומרון. נולדו להם שתי בנות.

"היינו שני ילדים וגדלנו יחד", מתארת חגית את שנות הנישואין הראשונות. "היה בזה משהו יפה, ותמים. הרגשתי שהוא החצי השני שלי".

אחרי ארבע שנות נישואין, החליטו לעבור ליישוב צעיר.

"הגענו לשבת אירוח בטלמון. ההתעניינות והאווירה המשפחתית הלהיבו אותנו. מוועדת קליטה התקשרו לאחר השבת והציעו עזרה בהעברת הדירה. זה היה קסום. ועדין. עשינו הימור, ומיד קנינו בית, בלי ממש להכיר את היישוב. לימים זה התברר כהימור טוב. כשעברנו הרגשתי שהגעתי הביתה. שזה המקום שלי".

שלישייה

"החיים שטפו. היה לנו טוב יחד. למדתי אופטומטריה והתחלתי לעבוד כאופטומטריסטית. רועי למד הנדסת חשמל באוניברסיטת תל אביב, ובהמשך עבד כמהנדס בחברת מוטורולה. הוא מעולם לא דיבר על מוות. אבל פעם אחת, אחרי שמישהי שהכרנו התאלמנה, והתחתנה זמן קצר אחרי כן, כולם אמרו: 'איך היא יכולה להתחתן מהר כל כך?' ורועי אמר ברוגע שלו: 'לדעתי זה דווקא מצוין. וטוב'.

"הזוגיות נתנה לי כוח ובטחון עצמי. ופנימי. ואז הייתי שוב בהריון, ואמרתי לרועי: "נראה לי שהפעם לא מדובר בעובר אחד. אני רוצה שתבוא אתי לאולטרסאונד". רועי חייך בביטול: "מה פתאום? זה בטח אחד. את סתם לחוצה". הלכתי לבדי. הייתי בהלם מתוצאות הבדיקה. התקשרתי לרועי: "תנחש כמה עוברים יש?", והוא אומר: "נו, תגלי לי". אמרתי לו: שלושה. רועי התרגש, התלהב ושמח. אבל אני דווקא ציננתי את ההתלהבות, ואמרתי: "יש לנו בית קטן. איך נסתדר?" הייתי בת 27.

"סיפרנו להוריי. אבי התלהב: "נעזור לכם. נגדיל את הבית. ניתן כל מה שצריך. אל תדאגי". אבל בכל זאת הייתי מפוחדת ומבולבלת.

לא דיברתי עם משפחות אחרות שנולדו להם שלישיות. חשבתי שבני האדם שונים, וסיפורי חייהם שונים וסובייקטיביים, ושאין מקרה שדומה למקרה אחר. רועי בירר ובדק, הרגיע, והתפעל. הוא אמר לי: "זה ממש מיוחד ללדת שלישייה. והנה דווקא אנחנו נבחרנו לגדל משהו מיוחד כזה". הדיבורים שלו שימחו אותי, וגם אני התחלתי לראות את היופי. לא חשבנו על שמות לילדים. החלטנו על שם רק אחרי שראינו את הילד. הרגשנו שאי אפשר לתת שם לילד לפני שרואים אותו".

הפגייה

"בבית החולים תל השומר מיילדים בלידה ניסיונית גם שלישיות בלידה רגילה. כששמעתי על האפשרות הזו החלטתי ללדת שם. לידה טבעית. במשך תקופת ההיריון הייתי זמן רב בשמירה, ואת החודש וחצי האחרונים ביליתי בבית החולים. רועי ריחם עלי ושאל אם לא קשה לי להיות רחוקה מהבית ומהילדים. בהתחלה היה לי קשה, אבל אז התיידדתי עם שתי בחורות שהיו מאושפזות אתי בחדר, היינו קוראות יחד ספרים, מדברות, צוחקות, וזו דווקא הייתה תקופה נעימה.

"אבל בחודש השביעי, פתאום הייתה לי ירידת מים. עשו לי ניתוח קיסרי והוציאו את התינוקות. הניתוח היה חוויה מזעזעת. הרופאים היו בלחץ והתחילו את הניתוח כשעוד הייתי ערה. זו הייתה טראומה. חלמתי והתכוננתי ללידה רגילה. חשבתי על הקסם והיופי, ועל איך ששלושה ייצאו מבטן אחת, ואני אניח אותם בחיקי מיד לאחר הלידה.

התעוררתי בחדר ההתאוששות. מיששתי את הגוף שלי. ופתאום אין בטן, ואין ילדים. סביבי היו חולים רבים ממחלקות אחרות, שנשמו בכבדות ונאנקו. התחלתי לבכות. הרגשתי בדידות איומה. האחות ניגשה אלי ושאלה: "למה את בוכה? קר לך?"לא יכולתי לחשוף בפניה את החוויה האיומה שהייתה לי, ואמרתי: "כן. קר לי". היא כיסתה אותי, חיבקה וליטפה.

"העבירו אותי לחדר יולדות, וסיפרו לי שהילדים מאושפזים בפגייה. לאחר מספר שעות הגיעה אחות אחת שהכרתי ושאלה אם אני רוצה לנסות לקום מהמיטה. אמרתי שכן. הצלחתי לקום, וישבתי עם רועי על ספה במסדרון. רועי הביט בי מהוסס ושאל: "את רוצה לראות את הילדים?" עניתי בהחלטיות: "לא". והוא אומר: "אבל חגית, את לא רוצה לראות אותם? אלה הילדים שלנו...".

רועי המשיך לדבר ולשכנע אותי, ולבסוף הלכתי אתו. הוא ליטף את הילדים, התפעל, התרגש, ואני הרגשתי זרות, ניכור, ובדידות איומה.

ואז קראו לנו בדחיפות אל חדר הרופא ואמרו שחייבים לנתח את התינוק. שיש לו בעיה נדירה. הרופא אמר שהסיכוי הוא שלושים אחוזים שיחיה, ושבעים שימות. הוא הוסיף בקול מונוטוני שאם הייתה לילד בעיה שכלית, הוא לא היה עושה כלל מאמץ להציל אותו. הוא דיבר באדישות, זרק נתונים ומספרים, וענה בחוסר חשק וסבלנות לשאלות של רועי.

הסתכלתי עליו וחשבתי: התפקיד שלו זה להציל חיים, ולא לחרוץ גורלות ולקבוע מי יחיה ומי ימות.

"הרופאים היו מאוכזבים מתוצאות הניתוח. אבל רועי היה מאושר, בכה, והתרגש. התינוק שקל קילו אחד וארבע מאות גרם. היו לו שלושה חורים בגוף, אחד בצוואר, דרכו נשם, ועוד שני חורים בבטן ליציאות. הסתכלתי עליו וריחמתי על הגוף הקטן כל-כך, שכבר מלא צינורות וסדקים.

"ואז ליד מיטת התינוק רועי פתח את התנ"ך באקראי, נפתחה נבואת נחמה בירמיהו, ורועי מצא בין הפסוקים את השם חננאל. והחלטנו לקרוא כך לתינוק".

כעבור חמישה שבועות שוחררו התאומות מהפגייה. חננאל הקטן נותר שם לעוד ארבעה חודשים. "אני נסעתי להתגורר אצל הוריי יחד עם התאומות. הוריי התגוררו קרוב לתל השומר, וכך יכולתי לבקר את חננאל בתדירות גבוהה. הבית בטלמון היה בהרחבה ושיפוצים, ורועי נשאר בטלמון עם שתי הבנות הגדולות שלנו, והגיע בכל הזדמנות לביקור, אצלנו ואצל חננאל.

שבוע וחצי לפני שנרצח חזרנו לגור יחד בבית בטלמון. רועי ניקה, סידר וארגן, קנה ושיפצר. הבית היה יפה ונעים.

במוצאי שבת, כשנסענו לבקר את חננאל בבית החולים, נזרקה עלינו אבן. אחר כך חשבתי שזה היה סימן מקדים. חשבתי שגם התקופה הארוכה שבה לא חיינו יחד לפני הרצח, הייתה מן הכנה לבאות. והיה עוד סימן: בשבוע האחרון, כשנסענו בחזרה מבית החולים, אמרתי לו: "תראה איך אנחנו מתמודדים עם המצב יפה". אבל רועי אמר להפתעתי שהוא לא יודע. ושהוא לא מרגיש כל כך טוב. שהוא עייף. אמרתי לו מילים טובות, ומחזקות, ועודדתי אותו. פתאום החלפנו תפקידים. הוא היה חלש, ואני חזקה, ומנחמת".

אי של שקט

יום שלישי היה יום רגיל. רועי היה מותש מהתרוצצות וטיפול בילדים ובבית, וקם מאוחר. הוא נסע לבקר את חננאל בבית החולים, ואז לעבודתו כמהנדס חשמל במוטורולה. "חשבתי שיחזור מאוחר, כי תמיד כשנסע מאוחר חזר מאוחר. אבל בשבע בערב, כשהתקשרתי אליו, הוא אמר: "אני כבר בדרך הביתה. בטרמפ". זו הייתה הפתעה נעימה ומשמחת.

התחלתי לעשות אמבטיה לתאומות, ואז נכנסה רבקהל'ה השכנה שלי ואמרה: חגית, היה פיגוע. תתקשרי לראות מה עם רועי. התקשרתי והוא לא ענה. לא נלחצתי. חשבתי: טוב. הוא ראה את המספר שלי ועוד מעט יחזור אלי. הוא בטח עסוק. מטפל בפצועים. המשכתי לקלח את הילדות, ואנשים מהיישוב התחילו להתאסף סביב הבית. רבקהל'ה נכנסה שוב, ומההבעה שהייתה על פניה כבר הבנתי. זה היה לילה הזוי ומוזר. הבית התמלא אנשים שהתלחשו, בכו. והציצו בי. לבנות הגדולות סיפרתי בעצמי.

"הלוויה הייתה למחרת בבית הקברות של היישוב השכן דולב. בטלמון אין בית קברות. רציתי שרועי יהיה קרוב למקום שכה אהב. אמרתי בלוויה מילים מעטות. הייתי המומה ומבולבלת. כל כך חיכינו לתקופה הזו, לגדל את השלישייה יחד, ופתאום אני לבדי.

לרגע לא חשבתי לעזוב את היישוב. חשבתי שזה העוגן של הבנות הגדולות. רק עכשיו נוספו להן שלושה אחים, ופתאום היכה גם המוות, חשבתי שלנתק אותן מהיישוב מהחברים ומהמקום שהן מכירות יהיה טלטלה נוספת שהן לא יוכלו לעמוד בה. וגם אני אוהבת את היישוב. יש לי כאן חברי נפש שלא הייתי מוצאת בשום מקום אחר.

"זמן מה אחרי הרצח, התחלתי ללכת לסדנא למודעות עצמית, ולפסיכולוגית. והתחלתי לעבוד על אובניים וללמוד קרמיקה. ובפסח לפני שנה התחלתי ללמוד גם צורפות.

גיליתי את המגע עם החומר. אני לוקחת גוש עפר, מסובבת את האובניים, ומעצבת אותו איך שאני רוצה. זה נתן לי תובנות חדשות על החיים, ועל המציאות, ועל היכולת שלנו לעצב את החיים, את הרגשות שלנו, ואת העולם. הצורפות היא שימוש באש כדי לחבר שני חומרים שלכאורה לגמרי נפרדים. האמנות היא בשבילי אי של שקט. מקום שהוא רק שלי. המגע עם החומר משקף את הרוגע את או סערות הנפש שהיו לי. ושיש. כצורפת אני יוצרת רק תלת מימד. כי שם יש עומק. אחרי המוות של רועי הבנתי יותר את המסתורין של החיים, ואת הסודות.

"לאחרונה עזבתי את האופטומטריה, החלטתי שהייעוד שלי הוא האמנות, ובניתי לי סטודיו לקרמיקה וצורפות מאחורי הבית.

"כשרועי הלך הוא השאיר אחריו חור ענק, אבל אני, מתוך הכאב, למדתי לראות ולגלות את עצמי. ומתוך האמנות למדתי לגלות את העולם, ואת האפשרויות שלנו לעצב אותו, לשנות אותו, ולצמוח בו.

"קראתי שהרוגי מלכות לא חוזרים יותר לעולם שלנו, ושאלה נשמות שסיימו את התיקון שלהן. אני בוחרת להסתכל כך על המוות של רועי, ועל ההיעלמות. יש איזה דיוק במציאות. וסדר בדברים. אני משתדלת לחוות ולראות את הטוב".

המשפחה, בנות שרות, ואנשים טובים מהיישוב עוזרים לחגית ארבל לגדל את חמשת ילדיה. השכנים אומרים שהם רואים בה דוגמא וסמל. לרגישות, עדינות ורוך, וליכולת לנתב את הצער לכיוונים של גדילה, צמיחה. ובחירה בחיים.