ילידת שנת 1963
חירשת מלידה.
עיוורת כמעט לחלוטין מהילדות המוקדמת.
גדלה בארגנטינה.
נשואה ליהודה, חירש, נהג שליחויות בחברת אלקטרוניקה.
אמא לשתי בנות רגילות.
למדה קרמיקה, ומאוחר יותר אילוף כלבים במכון וינגייט.
הקימה ביישוב נעלה את המכון היחיד בארץ לאילוף כלבי נחיה לחירשים-עיוורים, המאולפים בשיטה מיוחדת שהמציאה, ועל-פי שפת הסימנים. בישראל כ-1000 חירשים עיוורים המתקשים להשיג כלבי נחיה.
מכון האילוף ועמותת "עלי-הופ" שהקימה פועל מכספי תרומות ובעיקר מכיסה הפרטי של תמרה, ושל שותפתה הצמודה טרייסי, חירשת אף היא.

מה היה הרגע -


- שחשת אושר גדול?
כשפגשתי את בן זוגי יהודה. הייתי בת 19. ישבתי עם חברה חירשת בבית קפה, ואז הגיעו שני ידידים שלה, חירשים גם הם. אחד מהם היה יהודה. החברה הציגה אותי. ליהודה לא היה אכפת שאני עיוורת. נפגשנו הרבה ודיברנו, והוא רצה להתחתן. יש לו לב זהב, והוא עוזר לי המון. אנחנו יחד כבר 24 שנים, ובקושי רבים או מתווכחים. זו זוגיות של יופי וכבוד הדדי.

שחשת תסכול גדול?
כשסיימתי את לימודי הקרמיקה, ניסיתי להתקבל לעבודה במפעלי קרמיקה, אבל אף מפעל לא הסכים לקבל אותי בגלל שהראיה שלי הייתה חלשה. כיום המצב החמיר, אבל אז עוד ראיתי. זה היה מתסכל, ויצר אצלי הרגשה של עצב ומלנכוליה. דאגתי לגבי העתיד שלי. לא רציתי להישאר כל היום סגורה בבית.
ימים שלמים ללא תעסוקה יצרו אצלי מצבי רוח קשים, והרגשת קלסטרופוביה. והיו גם השעמום והעצב שהכאיבו והכבידו.

שבו עשית שינוי משמעותי?
כשהחלטתי ללמוד אילוף כלבים במכון וינגייט. הייתה לי כלבת נחיה מסוג גולדן רטריבר, ושמה פפסי, ויום אחד, כשישבתי בבית מתוסכלת ומשועממת, חשבתי שהכלבה שלי כבר זקנה, ועוד מעט תמות. הכלבה הייתה העיניים שלי, ליוותה אותי באוטובוס, במכולת, ולכל מקום שרציתי להגיע אליו. פחדתי שכשתמות אשאר לבדי, סגורה בבית בלי יכולת לצאת.
בישראל אין מכוני אילוף לכלבי נחיה לחירשים עיוורים, ולאנשים הסובלים מכך קשה מאוד להשיג כלבי נחיה. המחשבה על המוות הקרוב של הכלבה הובילה אותי לרעיון ללמוד אילוף כלבים במכון וינגייט, ובהמשך לפתוח מכון אימון כלבי נחיה לחירשים עיוורים.
אני אוהבת לעבוד, לצאת מהבית, ולעזור לאנשים. הרגשתי שמכון כזה ישלב את כל האיכויות והאהבות שלי, וגם יועיל לחברה.
הייתי החירשת עיוורת היחידה בקורס. בעזרת מתורגמן הבנתי את החומר הנלמד. עליזה, מנחת הקורס, אשה נפלאה, ראתה שפפסי כבר לא יכולה לצאת אתי, ונתנה לי כלבה חדשה, ושמה הופ. היא אילפה ולימדה אותה בעבורי. הופ עוזרת לי המון עד היום. גם פפסי הזקנה עדיין חיה, אבל עליזה לצערי נפטרה חודשיים אחרי הקורס, מסרטן.

של מפגש משמעותי?
במועדון חירשים בתל אביב הכרתי את טרייסי. מאז אנחנו חברות טובות ועושות המון דברים יחד. טרייסי היא עוזרתי הנאמנה וחברת ההנהלה. הדבר המשמעותי ביותר הוא הקמת עמותת "עלי הופ" למען אילוף כלבי נחיה לחירשים עיוורים בישראל. קראנו לעמותה על שם עליזה, המנחה שלי בוינגייט, שנפטרה ממחלה קשה. הייתה בינה לביני אהבה גדולה, היא נתנה לי את הלב שלה. בכך שנתנה לי את הופ היא ממש הצילה אותי. עליזה הייתה האישה הראשונה בישראל שאימנה כלבי נחיה לחירשים עיוורים. בין שאר הדברים אימנה עליזה את כלבי הנחיה לשמוע טלפון או פקס, ולהעיר את תשומת ליבם של הבעלים לכך. היא אימנה כלבים להביא לבעלים חפצים שנופלים, להעיר את תשומת לבם לקול נקישה בדלת, ועוד המון דברים שלאנשים רגילים נראים מובנים מאליהם, אבל בשבילנו זהו קרש הצלה.
אחרי שטרייסי ואני הקמנו את העמותה קנינו שלושה גורי לברדור בני שלושה חודשים. כלבי הלברדור טובים, חכמים, נבונים, חזקים ונאמנים. קראנו להם סול, לב וטארה.
טרייסי מלווה אותי לכל מקום, מתרגמת לי בשפת הסימנים בעזרת מגע, ושוכרת מכונית ומובילה אותי ואת הגורים לכל מקום שנדרש. על פי רוב מאלפים את הכלבים עד גיל שנתיים, ואז הם נמסרים לבעלים. אנחנו מאמנות את הכלבים כבר קרוב לשנה. זוהי עבודה קשה שדורשת הרבה סבלנות ועל כל דבר חוזרים המון פעמים עד שהכלב מבין וקולט. בכל פעם עולים אתם שלב. מלמדים אותם להביא חפצים שנופלים. בעזרת האצבעות מסמנים להם לשבת, או לעמוד. הייחוד באילוף כלבים לחירשים עיוורים הוא שלא משתמשים בקול אלא בשפת סימנים. על פי הסימון של היד הכלב קולט את המסר ומבצע את המשימה.

שבו החלטת לעבור לבנימין?
חיפשנו מקום זול שבו נוכל לפתוח את מכון האילוף, ומישהו סיפר לנו על היישוב נעלה, ואמר שעלות המחיה בו לא יקרה. קפצנו על הרעיון. גיליתי ביישוב אנשים נפלאים. רבים מהתושבים באים לעזור לנו באימון בהתנדבות, והוטרינרית שגרה ביישוב מטפלת בכלבים בהתנדבות. גילנו יישוב חם, מקסים ואוהב.

שלא תשכחי לעולם?
אני לעולם לא אשכח את השמחה העצומה שהייתה לי כשקיבלתי את כלבת הנחיה הראשונה שלי, את הרגשת הביטחון, העצמאות, והאהבה.
המצב כיום שאין מספיק כלבי נחיה לחירשים עיוורים הוא נורא. יש תור ארוך מאד של חירשים עיוורים המחכים לקבל כלב נחיה. הכלב הוא קרש הצלה בשבילם. רבים מהם סגורים בבית בלי יכולת לצאת לרחוב, חיים בבדידות ובקושי. השמחה הגדולה והעצמאות שתינתן לבעלים החדשים של הכלב תגרום לי אושר רב. ויחד עם זה, כשאמסור את הכלבים בתום האילוף הפרידה תהיה עצובה. אני מבלה את רוב היום בחברת הכלבים ונקשרתי אליהם. כשנסיים את האילוף בעוד כשנה, אני אפגש עם חירשים עיוורים ואבחר למי לתת אותם. אלה צריכים להיות אנשים טובים ונעימים, שיתייחסו יפה וטוב לכלבים, בלי אלימות או זלזול, ובסבלנות. לאחר שייבחרו הבעלים אלמד אותם כיצד לתפקד בעזרת הכלבים.
בהמשך אני מקווה ללמד אנשים נוספים לאלף כלבי נחיה, ושייפתחו עוד מכוני אילוף. אבל לשם כך צריך כסף, וכרגע אין הרבה תרומות. את עיקר ההוצאות מממנות טרייסי ואני מכיסנו הפרטי. עלות האחזקה של כלבים והאימונים יקרים מאוד, וזה קשה. אני מקווה שבהמשך יגיעו תרומות נוספות ונצליח להרחיב את האפשרויות.
אשמח אם אנשים שמעוניינים לתרום או להתנדב לעזור באילוף הכלבים יפנו אלינו.


(להתנדבות ותרומות: t_t_hope@yahoo.com)