לעמודים בגירסה המודפסת

כמה מילים על רחל שכל כך רצתה לחיות ...
"ובחרת בחיים" – כך קראת לשיעור שהעברת לקהילת דולב בחג השבועות האחרון. זה היה חג שכל כך חיכית לו, חג שבו תוכלי לסגור מעגל מאז ההשתלה הראשונה, ובו תוכלי לבטא את השבח וההודיה לריבונו של עולם, לחיים ולמשפחה, לחברייך ולקהילה. אין סמלי יותר מהנושא הזה כשיעור שאת מעבירה. זה השיעור של החיים שלך – לבחור בחיים.
רחל, את כל חייך בחרת בחיים.
ככזאת, מילאת את חייך בחיים, יצקת בהם משמעות, הצבת לעצמך אתגרים, הסתקרנת, חקרת, שאפת וחלמת - לגעת בחיים.
בחרת בחיים, ולכן עסקת בחינוך, כך אמרת שוב ושוב. שיתפת אותנו, כמה שהבנות באולפנא מחיות אותך עם השטויות שלהן ועם השירים שלהן, וכמה שנעים לך להיות במחיצתן. החיית את כל התפקידים שהיו לך באולפנא: מדריכה, מורה לתנ"ך, לחיבור ואפילו לחינוך גופני, מחנכת, רכזת שכבה, וכמובן מנהלת. בכל אלה יצקת חיים. הרגשת לפעמים שתפקיד הניהול מרחיק אותך מהבנות, וחיפשת כל הזמן דרך להגיע אליהן ושהן תכרנה אותך, ולכן בכל הזדמנות שהייתה לך הוכחת להן מי היא רחל האמיתית וכמה שהיא מלאה בחיים. בדרכך המיוחדת שהייתה מלאה בהומור, הדגמת להן על עצמך, כיצד הן צריכות להתלבש בצניעות, עלית על הבמות בחודש אדר מחופשת, וגם כשהבנות מחו על התנהלותנו באולפנא והפגינו במסדרונות, הצטרפת להפגנתן וסיימת איתן בריקוד משותף.
בחרת בחיים,ולכן כל הזמן טפטפת לבנות את הצורך למלא אותם. כאבת, וכעסת בדרכך המיוחדת, על כך שבנות מוותרות לעצמן ומבזבזות את זמנן. "למה היא לא נשארת ב-5 יחידות?" שאלת שוב ושוב. השקעת והשקעת לקידום הבנות בכלל ובנות בודדות בפרט. לא אחת אמרת לנו "תשאירו לי את זאת, היא שלי" - זו שהייתה חלשה מאוד נרתמת לעזור לה לעבור בגרות, וגם לזו המצטיינת עזרת להתקדם עוד ועוד.
בחרת בחייםולכן חיפשת עושר ועומק בלמידה. חיפשת גיוון ואתגר. דאגת לשכלול תוכניות, לבניית חלופיות, ללימוד בכיתה בשדה או בשטח, בקבוצות קטנות ומגוונות. עוד ועוד ועוד לבחור בחיים ולמלא אותם.
בחרת בחייםוגם כשהיה מסוכן בדרך הרגשת שאת מוכנה להסתכן בשביל להמשיך את החיים. לא אחת מצאת את עצמך בשעות מוקדמות או מאוחרות נוסעת לבדך על הציר לנווה צוף ולדולב, כמי שלא מפחדת על חייה אלא רואה בהמשכם - חיים.
הסיורים הלימודיים והטיולים של הצוות והבנות היו חלק מחייך. טיפסת, צעדת, שרת, וסחבת לפי הצורך. ולכן בטבעיות רבה יצאת לפני כשנתיים, לאחר כמה חודשים של אשפוז, לטיול השנתי עם בנות י"ב לאילת. אספת את כוחותייך, וצעדת. לא היה לך קל, המעלה היה מפרך, אך את הבוחרת בחיים לא הפסקת, לקחת עוד נשימה ועוד אחת, צעדת לאט לאט, אבל כבשת את היעד וסיימת את המסלול, לקול תרועת הבנות היודעות כמה קשה היה לך.
"גבירצמן המלכה" – כך הן בחרו לקרוא לך בכל הזדמנות. מאות בנות מלאות חיים מריעות ומצדיעות למנהלת האהובה, ושרות לה שיר בגאווה, ואת כמובן הצטרפת בתנועות ידיים, על הכיסא או במעגלים ושרת יחד איתן. שיר זה היה בו מן השובבות, ובעיקר ביטוי להוקרה והערכה לזו המושלת בממלכה, המנהיגה והמובילה. המלכה.
באולפנא ראית בית ומשפחה, וראית בה חלק מחייך, ולכן היה לך קשה כשנאלצת לוותר על עבודתך הרציפה באולפנא, לפני פחות משנה. כאבת את הפרידה ורצית להמשיך להיות חלק מהחיים השוטפים והשוצפים אצל הבנות. אמרת: "אני מוכנה להתנדב יום יומיים בשבוע, תשתמשו בי לפי הצורך, זה לא בשבילכם זה בשבילי...".
בחרת בחיים,ולכן אפילו שהרופאים קצבו לך חודשים ספורים לימדת אותם מהם חיים. החודשים הפכו לשנים, והתובנות הרפואיות הפכו לנס. נס מהלך. נס מדבר. נס צוחק. נס מחייך לחיים. בחוסר הבנה ובחוסר התרגשות התייחסת לאישפוזייך. "מה הם רוצים ממני? שיתנו לי לחזור הביתה ולבנות. בית חולים זה לא מקום בשבילי" – אמרת שוב ושוב.
בחרת בחיים, ובחרת בחיים. שוב ושוב הזכרת אותו ואת כל משפחתך במשך כל השנים. היית גאה בטיולים המשפחתיים שקיימתם, ותמונת המשפחה מאחד הטיולים הייתה תלויה לעין כל על הקיר במשרדך. בחרת בחיים, שלימד את כולנו מהי זוגיות אמיתית, מהי מסירות ומהי יסודיות. לפני 3 שנים בדיוק, בערב שבת פרשת בוא, נפרד ממך חיים בבית החולים בירושלים והלך לבית הוריו. אך במהלך הלילה הידרדר מצבך והוא נקרא בשם הפרשה: בוא! והוא רץ בכל העיר והגיע במהירות, לא לאבד רגע! לא לאבד אותך! ושוב ושוב ושוב. בחרת בחיים המבין, החושב, היודע, המברר, המלווה והאוהב.

וביום כ"ח בטבת באנו להיפרד ממקור הכוח שלנו. כשהתבשרנו על הבשורה המרה, אף אחד לא האמין שלרחל, הבוחרת בחיים, ייגמר הכוח. היינו בטוחים שגם את זה תעברי בכוח הרצון, בכוח התפילה והאמונה – בכוחותייך.
ביום הכח עלית לגנזי מרומים.

באנו להיפרד ולומר תודה. תודה על שבחרת בחיים ולימדת את כולנו שיעור שהוא לא רק לשבועות אלא לאורך ימים ושנים.
באנו להגיד שלום למורה, למחנכת, למנהלת, ולשותפה. להגיד שלום לגבירצמן שהיא באמת מלכה.

רחל
מיקי דגני, דולב

קראתי לה "רוחל", משהו עתיק, מעבר לעכשווי. לא עסקתי בזה יותר מדי, כך עלה בי וזהו. היום כשאני בתוך הכאב על לכתה מאיתנו מתברר לי עד כמה השם הזה מבטא את אישיותה המיוחדת. היא היתה מין רוחל אמנו שכואבת את כאב הפרט והכלל ומשתדלת בעדו, הן בקשר האנושי הפשוט והן בהירתמות למשימות על כל הנדרש מכך.
כך הובילה את הקמת הפנימייה בדולב ועמדה בראשה בתחילת הדרך, מלאת חזון ועוז רוח, חרף כל הקשיים האינסופיים, העמידה על הרגליים כמעט יש מאין את הפרוייקט החברתי שאנשי דולב חרטו על דגלם.
וכך בעפרה, ניהלה את האולפנא שכה הייתה יקרה לליבה עם כל תעצומות הנפש שהיו בה. היא חוננה בראייה מערכתית כללית בשילוב רגישות אישית לכל בת ולכל איש צוות (בפגישה אקראית במכולת סיפרה לי כמה היא מתייסרת בקבלת החלטות על פיטורי מורים).
האכפתיות הזו, ההתעניינות בכל, בכל אחד ובכל דבר בעל משמעות, הייתה מיוחדת במינה. רבים מעידים כי נגעה בהם באופן מיוחד, בדברים שאמרה, בשאלות ששאלה. היכולת הזו לחשוב על אחרים, לשמוח בשמחתם או לכאוב את כאבם גם בתוך קושי אישי גדול, היתה מדהימה.
הייתה בה חכמה רבה. מצד אחד שכל צרוף שיודע לנתח, להעמיק, להבין עניין על כל צדדיו. מצד שני המון הומור, חי, בריא, משחרר, כזה המופיע דווקא כשמרפים קצת מן השכל. בשילוב הזה היה הרבה כוח. כוח שעמד לה לרחל עצמה, לפעול בכזו אינטנסיביות בכל המישורים בהם פעלה, ולהמשיך לפעול (וברוב הזמן באותה עוצמה) גם כשהתבררה עובדת מחלתה.
במשך שנים ארוכות ידענו שרחל ממשיכה כרגיל, עובדת במלוא הקיטור, מידי פעם פוגשת את הרופא המטפל שלא ממש מבין איך הדברים קורים, היא איכשהו מרגיעה אותו וחוזרת לשלה.
כשהובהר הצורך בהשתלה, לפני, אחרי ותוך כדי, היה הכוח הזה מחזיק ומחזק אותה ואת כולנו. באחת הפעמים הקשות, כשרף הדאגה גאה, שלחה רחל הודעת הרגעה: "כשהרופאים יגמרו לקלקל אותי, הקב"ה יתחיל לתקן אותי". בעיניי המשפט הזה הוא הכי רחל. מבט מפוכח, מלא אמונה וכמובן הומור.
רחל לא וויתרה לעצמה בכלום. החיים ממשיכים ובגדול בכל מצב. כך היא שמחה ומשמחת את כולם בחתונה המרגשת של בתה מיכל עם אלקנה, תוך כדי תהליך ההשתלה. כך היא מגיעה בשבת לבית הכנסת כשרק אתמול חזרה מבית החולים. וכך בין אשפוז למשנהו היא נוטלת חלק בפעילות יישובית, חברתית ובוודאי משפחתית.
כתבתי הרבה ועוד לא כתבתי כלום. העניין הגדול ביותר שדמותה של רחל בנתה בתוכנו הוא כוח האמונה. קיום הציווי של הבחירה בחיים בכל מאודה, תוך הבנה מלאה כי ה' הוא הנותן כוח.
רוחה הייתה בדבקות, שהביאה לרוממות רוח של כל סובביה. יחד אתה ביקשנו "אל נא רפא נא לה... אז תתחזק ותתרפא" ולא זכינו. אך ב"נפשי חולת אהבתך" חזינו.