לעמוד בגירסה המודפסת

ראש הישיבה התיכונית המוזיקלית "כינור דוד".
יליד שנת 1972.
ילדות ונעורים בפתח תקוה.
נשוי לנאוה, בוגרת האקדמיה למוזיקה.
אב לתשעה.
למד בישיבה התיכונית "אור עציון". בוגר הישיבה הגבוהה בשבי חברון.
רב מחנך בישיבת מקור חיים.
נגן פסנתר וקלידים בסגנון ג'אז, ותלמיד של ד"ר אלונה שגיא,
ראש המחלקה לג'אז בבר-אילן.
נגן פרקשן.
ניגן בפסטיבל הכלייזמרים, בחתונות, ובתוכניות טלוויזיה ורדיו שונות.

מה היה הרגע

בילדותך שנחרת בך?
בילדותי לא היה לנו כסף רב, וכשהיתה התלבטות האם לקנות מכונת כביסה או אקורדיון, הכריעה אמי לטובת האקורדיון, ואני נשלחתי ללמוד מוזיקה.
בכלל, זכורה לי היטב אהבתה הגדולה של אמי למוזיקה. היא היתה הולכת בקביעות לאופרות. אבי, יליד מאה שערים, התחבר גם הוא לאהבתה הגדולה של אמי. כילד ערכתי קונצרטים משפחתיים בכל פעם שקרוב משפחה הגיע לביקור.
כנער ניגנתי בלהקה, והופענו במקומות שונים, ואחרי שהתחתנתי בגיל 19, התפרנסתי ממוזיקה.

של בחירה משמעותית?
מלבד נישואיי ובחירות אחרות בתחום האישי, ההתמקדות שלי בסגנון הג'אז במוזיקה, הייתה בשבילי בחירה משמעותית. כיום אני נגן ג'אז. המיוחד במוזיקת הג'אז הוא תחום האילתור, לנגן יש יכולת ביטוי אישית, ואני מספר סיפור דרך המוזיקה. הדו שיח בין נגני הג'אז והביטוי האישי דרך האלתור, שהוא בעצם הלחנה בזמן אמת, הם הקסם שאני ממשיך למצוא בסגנון הג'אז.

של הישג משמעותי?
כשכתבתי מוזיקה משלי, עם חומר יהודי, שביטא חוויות אישיות שלי בעבודת ה'. עמדתי להוציא דיסק, אלא שאז הציעו לי לשמש כמנהל ישיבת "כינור דוד", והדיסק הוקפא. העשיה בישיבה רבה, ולא נותר לי זמן לסיים את הדיסק. אני מקווה להוציא אותו בקרוב, וגם התלמידים ב "כינור דוד" לוחצים עלי לעשות זאת. המוזיקה היא בסגנון ג'אז והפיתולים בעבודת ה' מתבטאים דרך הג'אז, שמאפשר לגעת במקומות גבוהים בנפש.
אבל הישג לא פחות משמעותי הוא כניסתי לעבודה כמנהל בישיבה. אל הישיבה הגעתי במקרה. הייתי רב בישיבת "מקור חיים" ומוזיקאי, והציעו לי לשמש כמנהל הישיבה.
לא הכרתי את הישיבה, וחשבתי שזה עוד מקום של בינוניות, שלא עומד בקריטריונים, שנוטים למשוך בו את המוזיקה לתרפיה או בידור, ולא מתייחסים אליה כאמנות.
אבל כשהגעתי לישיבה גיליתי שתחום המוזיקה בישיבה קיים באוריינטציה של מצוינות, בצד לימודים תיכוניים רגילים, עבודת ה', ותהליכי התבגרות של הנערים.
היחס למוזיקה כאמנות משמעותה היא שהמעבד המלחין, או המבצע, הוא יוצר שמביא משהו מעולמו הפנימי לקהל השומעים. זו התרחשות אינטימית עם נגיעה ועומק. יש כאן הפנמה, והתכנסות.
בבידור אתה פורק מעצמך משהו. לעומת זאת האמן, המוזיקאי, בונה עולם. כך אנו מתייחסים אל המוזיקה בישיבה. לכל תלמיד יש שיעור מוזיקה פעם בשבוע, ואנו מצפים מכל תלמיד לנגן לפחות שעתיים ביום, והחזון הוא ליצור מוזיקה יהודית מקורית חדשנית. מוזיקה כנה, ויצירתית. האמירה היהודית היא בין היתר שיש מימד רוחני לעולם, והחלום שלי הוא שכמה שיותר מוזיקאים יבטאו זאת דרך המוזיקה שלהם.

שבו עשית תפנית?
מזה כארבע שנים אני מנהל את הישיבה, וסדר היום שלי עמוס מאוד, מה שלא משאיר לי כמעט זמן לנגן. זה לא שצר לי, אבל אני מספיק לנגן אולי עשר דקות ביום, וגם כשאני מנגן אז זה כשמקיפים אותי תלמידים, ואז הם רוצים שאנגן להם שירים, וזה לא ממש אימון של סולמות, או לחזור על קטע מסוים שאני רוצה לדייק בו. אם הייתי מנגן לפחות שעה ביום הייתי מתקדם מאוד, אבל אני לא מוצא זמן. יש שיחות אישיות, ועבודה ניהולית, ואם נשאר לי זמן פנוי אני מעדיף להקדיש אותם לאשתי ותשעת ילדיי. חיי המשפחה והזוגיות חשובים לי מאוד. ובכל זאת למרות שאני לא מנגן הרבה לא צר לי, כי אני יודע שזה מתוך בחירה, והחינוך חשוב לי לא פחות. אני יודע שיבואו ימים בהם שוב אשקע בנגינה.
בישיבה לומדים 110 תלמידים ומערכות היחסים בין הצוות והתלמידים אינטימיות ואישיות. אנחנו מנסים ליצור ממשק בין ההתפתחות האישית של התלמיד לבין ההתפתחות המוזיקלית. כל תלמיד לוקח את המוזיקה לכיוון האישי שמתאים לו. בתום הלימודים יש כאלה שהופכים נגנים, אחרים מלחינים, ויש מי שעוזבים את המוזיקה לגמרי ועוברים לתחום אחר.

של חיבור מיוחד?
אשתי ואני התחתנו בגיל 19. אשתי הלכה ללמוד באקדמיה מוזיקה קלאסית, ואני התמחיתי בג'אז. לא הייתה בינינו תחרות, אלא דווקא הפריה הדדית, ואין דבר נעים ויפה יותר כששניים מנגנים יחד ברמה גבוהה ובכנות.
כשאנשים שומעים שאשתי פסנתרנית ואני פסנתרן הם חושבים שאנחנו מבלים את כל ימינו בנגינת דואטים. אבל זה לא כך. כמו כל זוג אנחנו אוהבים לדבר, לשתף אחד את השני במה שעובר עלינו, ולפעמים אנחנו גם מנגנים.
בהמשך עבדנו יחד על מופע משותף ואני חולם שהוא ייצא לאור.

בו החלטת לעבור לבנימין?
לאחר נישואינו התגוררנו במעלה חבר, ואחר כך עברנו ליישוב כרמי צור בגוש עציון, בו התגוררנו כעשר שנים. בשנה הראשונה שבה ניהלתי את "כינור דוד" המשכנו לגור בכרמי צור. ואז החלטנו לעבור ליישוב עטרת, בו ממוקמת הישיבה. זה יישוב קטן שמונה 80 משפחות. היישוב הקים את הישיבה, ובשנים הראשונות נשא אותה על כפיים. התלמידים היו מתארחים אצל המשפחות, והקשר היה הדוק. כיום, כשהישיבה גדלה, הקשר רופף יותר. אבל גם הישיבה החזיקה את תרומתה ליישוב בכך שהביאה משפחות רבות של אנשי צוות שעברו לעטרת. עטרת הוא יישוב תוסס עם כוחות צעירים ורעננים, והרבה שמחת חיים.

של נחת?
כשמוזיקאים ברמה בינלאומית, מהארץ ומהעולם, שכף רגלם לא הייתה דורכת בעטרת לולא הישיבה - מגיעים לפה, מתפעלים מהתלמידים ומהיישוב, זה רגע של נחת. הבחורים מתוקים, שובי לב, חמודים וכנים, וכזאת גם המוזיקה שלהם.
אנחנו נקראים מוסד "ניסויי", זהו האגף היוקרתי ביותר במשרד החינוך, וכשראשי האגף מגיעים ליישוב ומתפעלים, גם זה רגע של נחת.

מרגש במיוחד?
רגע של לידת תינוק. זהו רגע ששום דבר לא משתווה אליו. כשנולדו לי ילדים הרגשתי שאני נוגע בסוד החיים. בסוד הבריאה. במשהו מאוד גבוה.

שמח במיוחד?
להיות בחתונות של תלמידים אלה רגעים שמחים במיוחד. לפעמים הבחורים מהישיבה הם הלהקה, או מנגנים קטעי נגינה, וגם זה משמח ומרגש.