כמה שבועות לפני שנרצח יונדב הירשפלד מכוכב השחר בפיגוע במרכז הרב, הוא שלח סיפור לתחרות הסיפור הקצר של ספריית מתנ"ס בנימין. המכתב שמודיע לו שלא זכה באחד משלושת המקומות הראשונים הגיע לביתו לאחר הפיגוע, אך לא נכתב בו שהסיפור היה קרוב מאד לזכות.
"שאלות רבות היו לי לשאול אותו, את הריבונו של עולם", כתב יונדב במשפט האחרון בסיפורו, "שאלות קשות ונוקבות. אך שתקתי. שתיקה שהיה בה משהו משתיקתו של אהרן"

היה זה יום רביעי בבוקר, ברם לגבי דידי היה יכול להיות זה באותה מידה יום חמישי בשעות הצהריים או יום שלישי בשעות הערב, שכן כאשר שוכב האדם לבדו בבית החולים, כשרק הקירות והסדינים מארחים לו לחברה, ועיניו כבר נלאו מלסקור את התמונות הבודדות התלויות בחדר, כל השעות, כל הימים וכל העיתות שווים הם, ובכולם אוחזת אותה ריקנות משמימה ואותה בדידות חונקת. באותו יום מלאו ששה שבועות לשהותי בבית החולים, אך בעיניי נדמה היה כאילו חלפה לכל הפחות חצי שנה במצבי זה. בתחילה הגיעו חברים רבים לבקרי במיטת חוליי, ועלי היה מוטל לשחק את תפקיד הגיבור שאינו מתרגש מכאביו וייסוריו, אולם בחלוף הימים הלכו אלו ונתמעטו, ואני נותרתי לבדי, מוצא עצמי מתמודד עם שעות ארוכות של בדידות בהן באים הרחמים העצמיים לארח לי לחברה, בתחילה באין כמתגנבים וכאורחים זמניים אך בחלוף הזמן קובעין הם שביתה בלב ונעשים כבני בית בנפש האדם. משיחין היו בי במנהגם המשונה של בני האדם. הנה בתחילה, לאחר פציעתי, כשגופי חלש ועייף, ואני נזקק למנוחה רבה, לא פסקו אורחים מלבקרני עד כי לא נותר לי זמן לנוח, ואילו כעת כשגופי שב ומתחזק, ומוצא אני עצמי מואס בשעות הרבות של ישיבה באפס מעש, לא בא איש לבקרני, לארח לי לחברה ולהפיג את בדידותי. עוד הייתי מהרהר במצבי העגום. מוטל אני בחדרי כאסיר בתאו על לא עוול בכפי. הן אך לפני פחות מחודשיים יכולתי ללכת ולרוץ כאחד האדם, ועתה מוטל אני כאבן שאין לה הופכין, כשהאופטימיים שברופאים אינם יכולים לנחמני ביותר מהיכולת ללכת בעתיד בעזרת קביים כשאני צולע בצורה קשה.
באותה שעה, הייתי שוכב על צידי במיטה כשמולי מונח פתוח מחשבי הנייד. פתחתי את תיבת הדואר האלקטרוני שלי לבדוק שמא נזכר בי מאן דהו ושלח לי דואר. למעשה הייתה זו פעולה חסרת תכלית שכן אך אתמול בשעת ליל מאוחרת בדקתי את תיבת הדואר שלי, וכי מי היה עלול באמצע הלילה או במהלך שעות הבוקר בהן כל האנשים טרודים בענייניהם לשלוח לי מייל? ברם בעת האחרונה הייתי מוצא עצמי בודק את תיבת הדואר שלי כארבע פעמים ביום במעין אובססיביות, אף כי ידעתי כי מרבית הסיכויים מצביעים על כך שלא אמצא כל חדש. כפי שציפיתי, מצאתי את התיבה ללא כל חדש. יצאתי מהאינטרנט, כיביתי את המחשב, סגרתי אותו והכנסתיו לנרתיקו.
הסתכלתי מבעד לחלון. שמש חיוורת שלחה קרניים בהירות דרך החלון, צובעת את הרצפה שליד מיטתי באור רך. הייתה זו שמש של תחילת חודש חשון, כזו שכוחה יפה לחמם רק את הבריות המהלכות בחוץ, אך אל פנים החדר, הנחצץ בחלון זכוכית, לא היה בכוחם של הקרניים לחדור ולחמם.
דרך החלון יכולתי לראות את המרפסת הגדולה של בית החולים שהייתה שתי קומות מתחתי. מראה המרפסת שטופת השמש הכניס בי חשק לצאת מחדרי ולרדת למטה לשאוף מעט אויר, אך במצב בו הייתי, כשאיני יכול להניע את כל פלג גופי התחתון, לא יכולתי לבצע משימה זו ללא עזרה. לחצתי על כפתור הפעמון שהיה ליד מיטתי. בדרך כלל אני טיפוס שלא אוהב לבקש טובות מאחרים, אולם מאז שנכנסתי לבית החולים ומוכרח אני להיות תלוי בחסדיהם של אחרים, איני בוש לבקש מאנשים לעשות עמי חסד. ידעתי כי יעבור זמן בטרם תיגש אחות למיטתי. יכולתי להבין את האחיות. מרבית הקריאות שהן מקבלות הן מאנשים הרוצים להשתמש באחות כבחדרנית, לתת להם כוס מים, או מאנשים שמחפשים דרך להפיג את שעמומם בשיחה עם האחיות וקוראים להן בשל בעיות של מה בכך. כעבור 20 דקות הופיעה אחות בחדרי. "מה ברצונך?", שאלה אותי בחיוך. איך יש להן כוח לחייך במקום בו יש כל כך הרבה סבל? "אודה לך אם תוכלי בבקשה לעזור לי לעבור לכסא הגלגלים". "בשמחה", נענתה. תפסה בי והעבירה אותי לכסא הגלגלים. גלגלתי את כסאי לכיוון המעלית, נכנסתי למעלית ולחצתי על כפתור הקומה השביעית. בקומה השביעית היה עלי לחפש מעט, אך לבסוף מצאתי את היציאה אל המרפסת.
באותה שעה הייתה המרפסת הגדולה ריקה מאדם, מלבד ילד אחד שישב בכסא גלגלים בקצה המרפסת וצפה אל הרחוב העובר ליד בית החולים. איני יודע מה, אך משהו בצורת הישיבה שלו משך אותי להתקרב אליו. הילד שנראה 'אבוד' בתוך כסא הגלגלים הגדול שלו היה עסוק בלסובב את צמיד הגומי שהיה מונח ברישול על זרוע ידו הרזה. ראשו נטול השערות הסביר היטב מדוע הוא נמצא בבית החולים. הילד הביט בי. היה משהו במבטו שנראה כמבקש שאפתח עמו בשיחה. "בוקר טוב", ברכתיו. "בוקר טוב גם לך", נענה לי.
- "מה שמך, ילד", שאלתיו.
- "נעם".
- "שם יפה נעם, גם לאחייני קוראים נעם"
- "שם יפה נעם", הסכים עמי. "גם לאבי קראו נעם".
נשתתקתי. כיוון שראה שנשתתקתי אמר: "אני לא יודע למה, אך כל האנשים ששומעים שאבי נפטר לפתע משתתקים, כאילו זו אשמתם ועליהם להתבייש בכך שאין לי אבא. אגב, עדיין לא אמרת לי איך קוראים לך".
"נדב", אמרתי.
"גם נדב זה שם יפה", אמר, "אתה בטח מבין למה אני פה", הצביע על קרחתו, "אבל איך אתה הגעת לכאן?" שאל, והסתכל על רגליי המגובסות. הצורה הישירה שבה דיבר על פטירת אביו ועל מחלתו הפתיעה אותי, אך איני יכול לומר שלא מצאה חן בעיניי. אומרים שילדים סובלים מחוסר טקט, אך נראה שיותר נכון לומר שהמבוגרים הם אלו הסובלים מחוסר הטקט של הילדים. יש משהו באופן שבו הילדים מדברים שזורם הרבה יותר בטבעיות משיחתם של המבוגרים.
ראה נעם שאיני מדבר ואמר: "אתה לא חייב לספר אם אתה לא רוצה". "לא, אין לי בעיה לספר לך. סתם חשבתי על משהו. האמת היא שסיפור הפציעה שלי אינו כרוך במעשה גבורה או במשהו מיוחד, אך בגלל שמצאת חן בעיניי אספר לך בכל זאת. היה זה לפני בערך חודש וחצי. אני ושלושה מחבריי מהצבא יצאנו ל'רגילה'. אני לא יודע מה עבר לנו בראש, אבל החלטנו שבמקום לנצל את החופשה הקצרה בבית, נצא לעשות את נחל צאלים. החלטנו לישון בשטח על מנת שנוכל להתחיל את המסלול באור ראשון. הגענו למקום בשעות אחר הצהריים המאוחרות בג'יפ של אבא של חבר שלי שהסכים להקפיץ אותנו ולהיות עמנו בלילה. פרקנו את האוהל ואת שקי השינה מהרכב והתכוננו להיערך ללינה במקום. חברי הציע שאת האוהל נקים צמוד לקירות אחד המצוקים בתוך הנחל, במקום מוגן יחסית מהרוח. מכיוון שלא ראינו כל בעיה בהצעתו הסכמנו. הקמנו את האוהל סמוך ממש לאחד הצוקים, ומכיוון שלא היה לנו שום דבר אחר לעשות, וכמו כל חייל טוב היינו הרוגים מעייפות, נכנסנו לשקי השינה, וחצי שעה אחרי רדת החשיכה היינו כולנו רדומים. אביו של חברי ישב בג'יפ שהיה מרוחק ממנו מספר מאות מטרים ושמע רדיו. לפתע שמעתי צעקות איומות. אחרי כמה שניות הבנתי כי אני הוא הצועק. סלע כבד הידרדר מהצוק שמעלינו, ככל הנראה על ידי חיית לילה שעברה שם והפרה את האיזון שבו הוא היה נמצא ונפל ישירות על רגליי, כשהוא מרסק את עצמות רגליי וגורם לזרימה מאסיבית של דם. חבריי פעלו בתושייה וקשרו לי חוסם עורקים בעזרת החולצה שלהם. חבריי הרימו אותי לג'יפ, ונסענו בדהרה לבית החולים, כשבאמצע הדרך התעלפתי מכאבים. כשהגעתי לבית החולים הכניסו אותי לחדר ניתוח ל-11 שעות כדי לסגור את כלי הדם שנפתחו.
"בחלקם של העצמות הצליחו הרופאים למזער נזקים כשהם משתמשים בפלטינות ובברגים, אך בנוגע לחלקם האחר של העצמות החליטו הרופאים לחכות כמה זמן לראות מה ניתן לעשות איתם. הרופאים 'חנטו' את שתי רגלי בגבס, וזהו, מאז אני כל היום בחדר, עם גבס על שתי הרגליים, מנסה להאזין, בלי הצלחה, לקול ההתאחות של עצמותי", סיימתי.
"אז בטח כל היום אתה עצוב שאף פעם לא תוכל ללכת רגיל", אמר נעם, ישיר כדרכו.
חייכתי, חיוך ראשון מזה ימים רבים. נעם הביט בי וחייך גם הוא. "תדע לך," אמר, "שבהתחלה גם אני הייתי עצוב כל היום. הייתי בוכה שעות, חושב כמה עצוב לי וכמה אני לבד. ואז החלטתי שאני מפסיק להיות עצוב. הבנתי שמה שקובע אם האדם מרוצה מהחיים שלו זה לא מה קורה לו, אלא איך הוא מתייחס למה שקורה לו". על פניו של נעם הייתה נסוכה הבעה רצינית. במוחי צפה ועלתה המשנה במסכת אבות "אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו". לחצתי את ידו של נעם ואמרתי לו "תודה רבה לך. חיזקת אותי". לאחר מכן ישבנו שם, צפינו לרחוב ושתקנו. לשתיקה גוונים ומשמעויות רבות. ישנה שתיקה עמוקה, המביעה את שמעבר למילים, מדברת בשפת הלב ללא גדר ההגדרות שמציבות המילים. ישנה שתיקה ברוכה, לא נותנת לרעש הדיבור להפר את השלווה ואת הקסם שבחיבור בין אנשים. לעומתן עומדות השתיקה הסתמית, של זרים לא מכירים, כשאין טעם בחיבור, והקשר לא נזקק, והשתיקה המביכה, שבתוכה צורם השקט, כשכל אחד חושב בלחץ, ואינו יודע מה לומר, מחפש איך להפר את השתיקה המאיימת, שנראית כמו חונקת וסוגרת את הכל. ישבנו אני ונעם ושתקנו. שתיקה עמוקה, שתיקה ברוכה. אני זוכר כי הייתי מהרהר בכל אותם האנשים העוברים בסך למטה, אצים רצים מכאן לכאן, ברכב או ברגל, לא זורקים מבט, לא חושבים על כל אותם האנשים שיושבים על שפת הרחוב, משקיפים מהמרפסת, כחיים ליד החיים. ואולי, חשבתי לעצמי, אף אותם האנשים, הנחפזים והממהרים חיים את כל חייהם ליד החיים. ושמא יפה חלקם מחלקי, כי להם אין זמן לחשוב ולהתעמק, לשים לב שהם בצד החיים. או אולי בכך שאני חושב על עצם החיים יפה חלקי מחלקם? מי יודע? בינתיים, נתאחרה השעה והגיעה זמנה של ארוחת הצהריים. נפרדתי מנעם ועליתי לחדרי.
בימים הבאים, הייתי צופה תכופות בחלון, מחפש לראות את נעם במרפסת. נעם היה יוצא למרפסת כפעמיים בשבוע. כשהייתי רואה את נעם במרפסת הייתי מחכה מספר דקות, ואז יורד למרפסת, משים עצמי כמופתע לראותו. "טוב לראות אותך כאן", הייתי אומר לו, בחיוך רחב. היינו מדברים שעות ארוכות, משוחחים על כל נושא שבעולם. כל פעם שהיינו צריכים להיפרד, הייתי מרגיש כעין צביטה בלב. כאשר היו ימים שבהם לא בא למרפסת כלל, הייתי נכנס למעין עצבות וגעגוע. מצאתי עצמי שעות רבות מהרהר בו בנעם, מעלה לנגד עיניי את עיניו המחייכות ואת חיוכו החמוד שנראה כבא מתוך הלב. בדמיוני ערכתי עמו שיחות נפש רבות, מספר לו את כל סודותי הכמוסים ביותר, מדבר אתו על נושאים שבהם לא שיתפתי איש. שאלתי את עצמי פעמים רבות: "מה טעם היה לחיי בטרם נכנס אליהם נעם". בפגישות במרפסת הייתה נכנסת בי חרדה עמומה ודאגה לנעם כשראיתי שמפעם לפעם הוא נראה רזה יותר, ונראה כאילו כוחותיו יוצאים מגופו, נוזלים החוצה בדליפה איטית אך מתמדת.
באחד השבועות לא הופיע נעם במרפסת במשך כל השבוע. רציתי לסור אל חדרו לבקר אותו אך הרגשתי כאילו משהו מבפנים חוסם בעדי. האם היה זה מפני שפחדתי שביקור בחדרו יפגע בפרטיות שלו ויגרום לו להרגיש חשוף? או אולי מפני שבניגוד למרפסת שהיא מקום ניטראלי, חששתי שביקור בחדרו עלול להתפרש כאילו אני תלוי בו רגשית, זקוק לו (מה שלא היה רחוק מאד מהאמת). איני יודע ממה בדיוק חששתי – אולי שירחם עלי, אולי שיזלזל בי. יכול להיות שחששי היה שדווקא כשאבקר בחדרו ייגמרו לנו פתאום המילים, ואז תשתרר שתיקה מביכה. או שמא היה זה אותו החשש המנקר, הטורד, אולי מערכת היחסים בינינו חד-צדדית? ואולי נעם בכוונה לא מגיע למרפסת כי אינו חפץ לראותי, כי נמאס לו ממני, כי אני מעיק עליו ומטריד אותו. הן כשהייתי בגילו, איני זוכר כי היה לי חבר בלב ובנפש ובודאי לא חבר הגדול ממני בכמה וכמה שנים. לכל היותר היו לי חברים שנהניתי לשחק אתם בשעות הפנאי. ואולי העובדה שכל פעם שהוא יוצא למרפסת אני יורד לראותו, וההבנה שאני אוהב אותו מביכה אותו, והכלים שעולם הרגש הצעיר שלו נותנים לו אינם מספיקים בשביל להתמודד? הרהורים אלו היו גורמים לי להתחבטויות מרובות וללבטים מייסרים.
ביום שישי באותו שבוע הגיע חברי גידי לבקרי. גידי היה אחד החברים אתם יצאתי לטיול בנחל צאלים. לפני שנפרד ממני, אחרי שפטפטנו שעה ארוכה על הא ועל דא, כשהוא מספר לי מה קרה בצבא מאז שנפצעתי ומה חדש במחלקה, ואני מספר לו מה חדש אצלי בבית החולים (מה יכול להיות?) הוציא גידי מעטפה מתיקו ואמר לי: "יש לי כאן תמונות מהטיול האחרון, תמונות בהם רואים את האוהל שהקמנו, ואת אותו הצוק שממנו הידרדר הסלע שנפל עליך".
בלבי גמלה החלטה. החלטתי ללכת לבקר את נעם על מנת להראות לו את התמונות, ובאם אראה כי אני מכביד עליו אעזוב את חדרו אחר דקות מספר בתואנה שעלי להתארגן לשבת. בעזרת אחת האחיות עברתי ממיטתי לכסא הגלגלים ופניתי לקבלה במחלקתו של נעם, לשאול היכן חדרו.
בכניסה לחדרו, עצרתי לרגע, נשמתי עמוק ונכנסתי פנימה. נעם ישב על מיטתו אל מול השולחן כשגבו אל הכניסה. "שלום נעם", קראתי. הוא הסתובב אלי כשעל פניו נסוכה ארשת הפתעה. "שלום", אמר בחיוך גדול, "טוב לראות אותך". אבן ירדה מעל לבי, הופכת לאבק דק. בעיניי לא היה באותה שעה ילד חמוד יותר מנעם בכל העולם כולו. "התגעגענו", אמרתי. "רציתי לצאת למרפסת השבוע, אך לא היה לי כוח. קיוויתי שתבוא", אמר. אכן נעם היה נראה רזה מן הרגיל, ונראה כי תנועותיו עלו לו במאמץ. "האמת היא שאתמול הרגשתי חזק יותר, אך הייתי עסוק בלצייר ציור". "אפשר לראות?" שאלתי. "בודאי", ענה. הוא פתח את המגירה שליד מיטתו והוציא מתוכה ציור בצבעי מים. בציור נראה עץ עירום כמעט מכל עליו ובראשו קן. "זהו עץ בשלכת", הסביר לי, "אם העץ ישרוד את החורף, יגיע האביב והוא ישוב לפרוח, ואז תחזור הציפור לקן שבראשו לגדל את גוזליה". "זה ציור מקסים", חיבקתי אותו, "וגם אתה", הוספתי בלחישה. ישבנו שעות ודיברנו עד שלפתע הסתכלתי בשעוני ואמרתי: "אוי, עלי לטוס לחדרי להתארגן, עוד עשרים דקות שבת". את התמונות מהטיול שכחתי להראות לו באותו יום.
בשבועות שלאחר מכן הייתי מבקר בחדרו כמעט בכל יום למשך שעות. נעם הכניס צבע לחיים בבית החולים שהיו כל כך משעממים ומשמימים עד כה.
יום אחד, וליתר דיוק יום חמישי אחד, הגעתי לחדרו של נעם בשעות אחר הצהריים המאוחרות. על פניו הייתה הבעה סתומה שלא יכולתי לפרשה. לאחר שישבתי שם חצי שעה, בה שיחקתי דמקה עם נעם, נשמעה קריאה מפתח החדר: "שלום נעמוש". לחדר נכנסה בחורה בשנות העשרים, לבושה במכנסי דגמ"ח ובחולצת טי שירט. "אני רואה שיש לך אורחים", פנתה לנעם. "מה שמך?" שאלה אותי. "נדב" עניתי. "אז אתה נדב, החבר הגדול של נעם? נעם כל היום מספר עליך". גל של אושר פשוט עבר בגופי, מתחיל מאמצע הבטן, מתפשט לקצות האצבעות. "נעים מאוד, אני קרן, אחות של נעם", שלחה ידה ללחיצה. "צר לי", אמרתי, "אך איני נוגע בבנות". "מעולם לא אמר אדם לחברו 'צר לי' בירושלים", אמרה בחיוך. "בודאי שאין מה להצטער. בשנייה הראשונה לא שמתי לב שאתה דתי". הסתכלה על הכיפה שלראשי. "האמת היא שאני עצמי הייתי פעם 'חצי דתייה'. בילדותי למדתי בממלכתי דתי, אך לאחר פטירתו של אבי דברים השתנו", אמרה.
"כלומר?" שאלתי.
"תראה", היא אמרה, "אני זוכרת איך פעם, בטקס השנתי של יום הזיכרון, היו מדברים על הרועה, הלוקט בשושנים ובוחר לו את היפות ביותר. אחרי פטירתו של אבי, הייתי מסתובבת ושואלת: אם אלוקים נמצא בכל מקום, למעלה ולמטה, למה את כל השושנים היפות הוא שומר למעלה, רק לעצמו? במהלך השבעה הגיעה המורה שלי לנחם אותנו. אני זוכרת אותה אומרת לי שאבי בודאי מרוצה שם למעלה וטוב לו שם, ואני רציתי לצעוק: 'ומה אתנו, כאן למטה, לנו רע עכשיו. האם אנחנו לא מספיק חשובים בעיניו של אלוקים שיהיה אכפת לו ממנו?!'".
דממה השתררה בחדר. לאחר כמה דקות, בהם הייתי שקוע בהרהורים שברתי את השתיקה. "תקשיבי", אמרתי לקרן, "איני מתיימר לענות לך תשובה. למעשה אני חושב שלאף אחד אין תשובה לשאלות כאלו, אך זאת עלינו לדעת: נסתרות דרכי ההשגחה. אנחנו לא יכולים להקשות על אלוקים. לכל היותר יכולים אנו להתקשות בעצמנו. מתוך ההבנה שאלוקים הוא אין סופי ובלתי מוגבל, מובן ממילא כי איננו יכולים להקשות עליו, כי איך יוכל המוגבל, שאינו תופס את האין סופי בחושיו להקשות על הבלתי מוגבל? הדוגמא הטובה ביותר היא מותם של בני אהרן, שני צדיקי עליון, קדושים וטהורים שכל חטאם היה שניסו להתקרב אל ה' שלא על פי ציווי מפורש. כשאהרן רואה כי שני בניו מתו כתוב: 'וידום אהרן'. חסרונם של המילים הוא המוגבלות שלהן לבטא רעיונות גדולים או רגשות חזקים. בשתיקתו, מבטא אהרן את ההבנה, כי האדם בכליו המוגבלים אינו יכול להקשות על האין סופי".
"תשובה של בנים", אמרה לי, "כל כך הרבה שכל וכל כך מעט רגש. כיצד לדעתך, הרגיש אהרן כלפי האלוקים שלפניו הוא עובד, אשר הרג חצי מבניו ברגע אחד?!". שתיקה. מתלבט כמה רגעים מה לומר. "מעלתה של השתיקה היא ההתכנסות של האדם לתוך עצמו, ההתאחדות הפנימית. בתוך הדממה מתרחש שיח פנימי בין השכל ללב ועם הזמן מחלחלת ההבנה אל תהום הרגש, מרפאת אותו מכאביו".
"איני יודעת. מה שאתה אומר נשמע הגיוני, אך עלי להרהר עוד בדבר".
לאחר מכן פנתה קרן לדבר עם נעם ואני פרשתי לפינה, וקראתי בספר התנ"ך שהיה מונח על אחד המדפים שם. כמה זמן לא יצא לי לפתוח ספר קודש? מעניין איך המפגש עם עולמות שונים גורם לחיזוק האמונה בצדקת הדרך, והנגיעה בהשקפות עולם שונות מביא לחיזוק האמונה בערכים אותם אני נושא עמי.
ביום ראשון, שלושה ימים מאוחר יותר, הורידו את הגבס משני רגליי באופן סופי. הרגליים שנחשפו נראו כאילו יצאו משהות ממושכת מתחת למים, אחרי שבועות ממושכים בהם לא ראו אור ולא באו במגע עם אוויר פתוח. בבדיקות אולטרא-סאונד התברר כי בשוקי רגליי התאחו העצמות באופן משביע רצון, אך מצבן של עצמות הברכיים היה רחוק מלהיות טוב, והרופאים אמרו כי עלי לעבור מספר ניתוחים מסובכים לפני שאוכל לשוב ולדרוך על כפות רגליי. בינתיים, כך הוחלט, אתחיל בתרגילי פיזיותרפיה על מזרון, בלי שאצטרך לעמוד על רגליי. הפיזיותרפיסט שלי, ד"ר קליין, אדם חייכן ממוצא אמריקאי בשנות החמישים לחייו, החליט שנתחיל בתרגולים עוד באותו היום. התרגיל הראשון שנתן לי היה נשמע פשוט למדי. היה עלי להניע את כפות רגליי ממצב בו הן שוכבות על המטה, כשזרתות הרגל נוגעות במזרון, למצב בו הן יהיו זקופות, כשבהונות הרגל צמודות זו לזו. סובבתי את כפות רגליי תשעים מעלות, או ליתר דיוק זה מה שחשבתי שאני עושה. למעשה כפות רגליי נשארו מאוזנות בלי שחלה בהם תזוזה ולו של מילימטר אחד. ניסיתי שוב, והתוצאה נשארה אותה תוצאה. "מה קורה כאן?" שאלתי. "אל תתרגש", אמר לי ד"ר קליין, "כמעט אף אחד לא מצליח לבצע את התרגיל הזה אחרי שבועות שבהם לא השתמש ברגל. הרגליים שלך צריכות 'להיזכר' איך הן עובדות, אך לפני זה אני רוצה לערוך כמה בדיקות, לבדוק אם העצבים נפגעו". הוא הוציא פטיש קטן מתיקו ודפק על הרגל במספר מקומות. "כואב?", שאל, ואני עניתי "כן". "מצוין", אמר. ואני חשבתי לעצמי מתי הייתה הפעם האחרונה בה חשבתי שטוב שכואב לי. ד"ר קליין שלף מתיקו מעין קופסא מלבנית אליה מחוברים שני חוטים המסתיימים במוט מתכת. הוא חיבר את מוטות המתכת לקצות רגליי ולחץ על כפתור. זרם חשמלי עבר ברגליי, גורם לרגל לנתר ממקומה. "נראה כי העצבים לא נפגעו", אמר. "אני מציע שננסה לחזור על התרגיל בשנית. אם זה לא יעבוד ניאלץ להשתמש בזרמים חשמליים ש'יזכירו' לרגל שהיא יודעת לעבוד". המחשבה על זרם חשמלי העובר ברגליי דרבנה אותי להצליח בתרגיל ויהי מה, אך נראה היה כי הדבר לא תלוי בי. ניסיתי בכל כוחי להתרכז, להתחנן לרגל שתזוז, אך הרגל נשארה באותו מצב, בלי תנודה. זה הזכיר לי כי בילדותי היה לי חבר שידע להניע את תנוכי אזניו, ואני אף פעם לא הבנתי איך הוא עושה את זה. הייתי נעזר בכל כוח דמיוני, חושב איך האזניים שלי זזות, אך מאומה. האזניים תמיד נשארו במקומן.
החלטתי לנסות טכניקה חדשה. התהפכתי על צידי, ואכן בלי שחשבתי על כך כף הרגל זזה ממקומה, עוזרת לגוף להשלים את ההתהפכות. אחרי כמה פעמים בהם התהפכתי מצד לצד, הצלחתי להניע מעט את כף הרגל. אמנם לא הצלחתי להזיזה בחופשיות אך גרמתי לה להתרומם מספר סנטימטרים. "יפה מאד", אמר הד"ר, "אך זהו להיום. לא בריא להעמיס על הרגל מאמץ מרוכז אחרי זמן ממושך שבו הייתה באפס תנועה".
ד"ר קליין רצה שנעשה תרגילי פיזיותרפיה כל יום, בזמן הפנוי שמצא ביומן שלו, מה שהיה יכול לצאת בכל שעה במהלך היום, משש בבוקר עד אחת עשרה בלילה. "אתה עוד צעיר", אמר לי, "עליך להחלים כמה שיותר מהר". הרצון שלי לעזוב את בית החולים במהירות האפשרית גרם שאסכים להמלצתו, אך בהבעת הסתייגות אחת: הטיפולים יוכלו להיות בכל יום, בכל שעה, מלבד ימי חמישי אחר הצהריים. בימי חמישי אחר הצהריים הייתי מקפיד להימצא בקביעות בחדרו של נעם, שכן זו הייתה שעת הביקור השבועית של קרן. בכל פעם שהייתה באה לבקר, אני והיא היינו מוצאים עצמנו מתווכחים שעות ארוכות על נושאים תיאולוגיים, כשהיא שואלת ואני עונה, היא מתקיפה ואני מגונן, היא מקשה ואני מתרץ. פעמים הייתי מתרץ שאלותיה מיד ופעמים היה עלי להרהר בדבר, וחושב הייתי על תשובה עד למפגש הבא ביום חמישי שלאחריו. פעמים הייתה מקבלת ממני, ופעמים לא נתיישבו הדברים על לבה. פעם אמרה לי: "הבעיה בך היא, שבניגוד אלי, שמוכנה לקבל טיעונים הגיוניים, אתה תמיד תחשוב שהדרך שלך נכונה, ואף שאלה לא תצליח להזיז אותך כהוא זה מעמדתך". זו הייתה אחת מהשאלות עליהן היה עלי לחשוב עד למפגש הבא.
באותם ימים עשיתי בירורים מקיפים לגבי הניתוח שעלי לעבור בברכי. לבסוף הוחלט, בעצת הרופאים, שאטוס לאנגליה, שם נמצא ד"ר בריידי, מנתח בעל שם עולמי לניתוחי עצמות רגליים, שמאחוריו עומד ניסיון רב בתחום, וניתח בהצלחה מקרים מסובכים ביותר. על פי התכנית, יהיה עלי לטוס לאנגליה לתקופה של כחודשיים, מסוף חודש שבט עד אמצע ניסן, בהם אעבור מספר ניתוחים בברך, כשביניהם יהיה עלי להמתין מספר ימים, בהם תיבדק השפעת הניתוחים על תפקוד הרגל. החלטתי שעל מנת לנצל את הזמן שבו יהיה עלי לשהות באנגליה, ארשם לקורס מחשבים של האוניברסיטה הפתוחה ואתחיל את לימודי התואר הראשון בשעות הבדידות הרבות שיפלו בחלקי כשאשהה בחו"ל.
בכל אותה תקופה היה נעם הולך ונחלש, ויכולתי לראות איך החיים נוזלים מגופו כדמעות חֵלֶב נוטפים מנר בוער. את רוב שעות היום היה מעביר בשכיבה על גבו, וניכר היה שהתנועות הרפויות אותן ביצע עלו לו בקושי רב, ואף הדיבור היה קשה עליו. בתחילה היה מתעקש להזדקף לישיבה כאשר באתי לבקרו, אך אני ביקשתיו שיחדל מכך.
באחד מימות החמישי, ישבתי בחדרו של נעם, שיחקנו צוללות ושתינו תה צמחים עם עוגיות. ציפיתי לבואה של קרן, שכן בשבוע הקודם הפסקנו באמצע ויכוח סוער על תוקפן של מצוות שתיקנו חכמים, כשקרן טוענת שהיא לא מוכנה לקבל את הקביעה שעליה, בתור בן אדם, מוטל לקיים מה שנקבע על ידי בני אדם אחרים. במהלך השבוע למדתי מקורות רבים הדנים ביחס שבין התורה שבכתב לזו שבעל פה, ואף הוספתי מדעתי, על כן ציפיתי להמשך הויכוח, אך קרן לא הופיעה באותו יום. כששאלתי את נעם לפשר העדרותה, אמר לי שהיא יצאה לטיול בסיני עם שתי חברות עד ליום ראשון. לפתע ללא הכנה מוקדמת התיישבה על לבי הרגשה של החמצה מהולה בהרגשה עמומה של צער וגעגוע. בלילה בהיותי שוכב על המיטה בחדרי, ניסיתי לפענח את אותה הרגשה. דמותה של קרן צפה ועלתה לנגד עיני, ואז, כמו גלגל הירח ההולך ומתגלה מאחרי ענן, הלכה והתבהרה בי ההכרה כי קרן מוצאת חן בעיני. הרגשתי איך כל כוחות הנפש והרצון שלי מתמקדים בשאיפה אחת: הרצון להיות עם קרן, לדבר אתה, להתקרב אליה, להגיע אל עומק נשמתה.
הרגשתי כאילו כוח נעלם, נוטל את נפשי, מכניס אותה לכף הקלע ומנער אותה ללא רחמים. מאבק אדירים ניטש בתוכי בין השכל לרגש, ביו הרצון האדיר, הנואש, להתקרב, לאותו קול קר ומחושב שאומר: "ומה מקום יש לו לקשר? הן אתה דתי והיא לא. לעולם לא תוכלו לחיות ביחד. אסורה היא עליך אהבתה". הרגשתי איך אני עולה מעלה מעלה עם הרצון להתקרב אל קרן, להיות לצידה, לדבר עמה, לשתוק עמה, משתעשע בדמיון שאולי היא עוד תשוב בתשובה. ואז מגיעה ההתנפצות המרסקת, ההבנה שניסים קורים רק בספרים, הידיעהשקרן אינה בשבילי. שכבתי כך שעות, כשאני מרגיש איך גופי חושב להיבקע מבפנים. הרגשתי איך הר געש פורץ מתוך תוכי, מטלטל אותי, מרעיד אותי, חובט את נפשי. נעתי רצוא ושוב בין רצון אדיר ליאוש נוקב. כעבור שעות ארוכות נרדמתי וחלמתי חלום.
בחלומי מצאתי את עצמי באמצע המדבר, כשקול מרחוק צועק: "בוא אלי". הלכתי בעקבות הקול עד שמצאתי עצמי על שפתו של צוק. מולי, במרחק מטרים ספורים ראיתי את קרן, עומדת אף היא על צוק ובינינו פעורה תהום עמוקה. "בוא אלי", קראה. "איני יכול, אני אפול לתהום", צעקתי. "השתמש בסולם", אמרה. לפתע מצאתי לידי סולם. נטלתי את הסולם והשכבתי אותו על גבי התהום כשראשו מגיע אל הצוק עליו עמדה קרן. רציתי לעבור על הסולם, אך לפתע הפכו שלבי הסולם לנחשים מתפתלים. "איני יכול להגיע אליך, בואי את אלי", קראתי. ליד קרן היה מונח סולם. "אני מפחדת שהסולם יתנדנד", צעקה. "אני אחזיק לך אותו", עניתי. "אני מפחדת שאפול מהסולם", אמרה. "בואי בכל זאת", צעקתי. קרן הרימה את הסולם וניסתה להעביר את ראשו לצד שלי, אך הוא נשמט מידיה ונפל לתהום כשהוא מתרסק על אוהל שהיה בתחתית התהום בקול רעש גדול. התעוררתי. השעה הייתה 3:00 לפנות בוקר. הבנתי כי לא אצליח לשוב לישון. הוצאתי דף ועט מהמגירה שליד מיטתי והתחלתי לכתוב. שעה ארוכה כתבתי ומחקתי, שיניתי והוספתי, עד שהרגשתי כי ביטאתי את כל לבטיי וספקותיי, ונחה נפשי מזעפה.
רוצה להתקרב, אך לי אינך שייכת,
רוצה עוד לדבר, ואת רק מתרחקת.
הרגש שרוצה בך, מול השכל שאוסר,
היש סיכוי לקשר? ובינינו יש גדר.
ים הספקות מכה בי בגליו,
זורק אותי קדימה, אך קובר אותי תחתיו.
נחשול של לבטים אותי שוטף בסערה,
מגיע עד לחוף ושוב נסחף בחזרה.
כל כך רחוק, ומדי קרוב,
החובה להיפרד, עם הצורך לאהוב.
אבוד בסבך, נבוך ומבולבל,
אולי תכריעי את, לבד איני מסוגל.
פתחתי את המחשב הנייד, הקלדתי את השיר ושלחתי אותו לקרן. הסתכלתי בשעון. השעה הייתה 5:30. סגרתי את המחשב ושבתי לישון את השעתיים שעוד נותרו לי עד הבוקר.
כעבור שלושה ימים, ביום שני בבוקר קיבלתי מייל מקרן:
"קיבלתי את השיר שכתבת.
גרמת לי לבכות.
לו יכולתי הייתי כותבת שיר תגובה/תשובה בחרוזים, אך שירה בחרוזים זה לא הצד החזק שלי. קרן.
אני ואתה
בנקודת המפגש בין שני עולמות,
עומדים זה מול זו, מדברים בלחישה.
מנסים לחבר, בכוחנו הדל,
מול שני עולמות המושכים לאחור.
בנקודת החיבור, אני ואתה,
כקווים מקבילים במרחק נגיעה.
מביטים זה בזו, אין ידינו זזות,
כקווים מקבילים, שומרים נגיעה.
ואף כי צר לי עליך אחי,
ורוצה עוד לגעת בעומק שלך,
עם כל הכאב, הדבר הנכון,
להמשיך מהיום בדרכים נפרדות"
יצאתי מהאינטרנט, כיביתי את המחשב, סגרתי אותו והכנסתיו לנרתיקו.
שבועיים לאחר מכן, ביום שלישי, הגיע מועד הטיסה לחו"ל. באותו בוקר, קודם צאתי לשדה התעופה, רציתי לעבור דרך חדרו של נעם, להיפרד ממנו. מצאתיו כשהוא ישן. כל כך יפה היה נראה בשנתו. פניו כפני מלאך. התלבטתי אם להעירו, לבסוף החלטתי להשאירו ישן. לפני צאתי מהחדר, נשקתי על מצחו ולחשתי באזנו: "להתראות נעם, תבריא". פקח את עיניו, אמר לי "להתראות", ושב לישון. חיוך רגוע נסוך על שפתיו.
באותו היום בשעות אחר הצהריים, נחתתי בנמל היתרו בלונדון. אנגליה לא מצאה חן בעיניי מהרגע הראשון בו הגעתי אליה. הגשם הטורד, הערפל התדיר, השמיים האפורים תמיד והנימוס הצונן של האנשים. למזלי, ידעתי אנגלית טוב, כך שהשפה לא הייתה מחסום בעבורי. כעבור יומיים עברתי את הניתוח הראשון בברכי. בניתוח שארך שש שעות הוציאו את אחת העצמות בברך ימין, שיפצו את העצם על ידי שיוף, אטימת סדקים בעזרת חומר מיוחד והכנסת פיסת מתכת שתפקידה היה להחזיר את העצם לצורתה המקורית, והשיבו את העצם למקומה. אחר הניתוח היה עלי להמתין עוד שבוע וחצי עד לניתוח הבא. געגועים עזים לנעם, לשיחות עמו, למשחקים ששיחקנו ביחד ולחיוך הכובש שלו נכנסו בי. רק כאן, במרחק מאות קילומטרים מהארץ, הצלחתי להבין עד כמה נעם חשוב לי, וכמה הביקורים היומיומיים בחדרו חסרים לי. במוצאי שבת, עת חשתי כיצד גלי הגעגוע מציפים אותי, מאיימים להטביע אותי, נטלתי עט ודף, וכתבתי עליו במרוצת עט אחת, ללא חזרות וללא מחיקות:
עוצם עיניי מתגעגע, אל
החיוך שבפניך, אל השמחה
ואל היושר, ששזורים בתוך חייך,
ורוצה אני לזכות, לעוד
חיבוק אצבעותיך, והמבט שבעיניך,
שמשדר את הוודאי, מבטל
את הספקות, אהבתך אינה
חלום. לו ישבתי לצידך,
לא ביקשתי אז דבר.
קיפלתי את הפתק וטמנתי אותו בתוך ארנקי. "כשאגיע לארץ", חשבתי, "אראה אותו לנעם".
חודש ניסן הגיע, קרני שמש הצליחו לחדור ולהבקיע את חומת השמיים אפורי העד של לונדון. אביב ירד לעולם. היה זה יום רביעי בבוקר, ברם לגבי דידי היה יכול להיות זה באותה מידה יום חמישי בשעות הצהריים או יום שלישי בשעות הערב, שכן כאשר יושב האדם מול המחשב, ומעמיס על מוחו עוד ידע ועוד חומר, וכל מה שרואות עיניו כל היום זה שפות תכנות ואלגוריתמים, ערכים קבועים וערכים משתנים, כל השעות, כל הימים וכל העתות שווים הם בעיניו. אחות לבושה לבן נכנסה לחדר. "מיסטר נדב, קיבלת דואר מישראל", אמרה והגישה לי מעטפה לבנה גדולה. פתחתי את המעטפה. מתוכה נפל פתק ובו שתי שורות בודדות.
"לנדב, נעם ביקש לשלוח לך את הציור.
קרן".
הוצאתי את הציור מתוך המעטפה. בציור היה עץ עירום מכל עליו, ענפיו שמוטים כלפי האדמה. האדמה שתחת העץ הייתה מרופדת בעלים יבשים. ציפור שוכבת, הייתה מוטלת מתחת לעץ כשאת גופה מכסה עלה ירוק, העלה הירוק היחיד בכל הציור. מתחת לציור נכתב בכתב יד רועד: "העץ לא הצליח לשרוד את החורף. האביב הגיע ולציפור לא היה לאן לשוב. הציפור מתה מצער. נעם". הלטתי את פניי בשתי ידיי ובכיתי. מול עיניי צפה ועלתה דמותו של נעם מחייך, חיוך שלא אזכה עוד לראות. שאלות רבות היו לי לשאול אותו, את הריבונו של עולם, שאלות קשות ונוקבות. אך שתקתי. שתיקה שהיה בה משהו משתיקתו של אהרן.