אם התכוונה המהפכה הציונית להביא לנורמליזציה של העם היהודי - הרי שנועדה מראש לכישלון.
העם היהודי אינו עם נורמלי. אין מקבילה היסטורית לעם המקיים היסטוריה רצופה כבר ארבעת אלפים שנה. תאמרו – במצרים התגלו עתיקות הקודמות לתקופת האבות שלנו – אך אין שום קשר בין מציים הפרעונית למצרים של ימינו. לא אותו עם, לא אותה שפה, לא אותה דת ולא אותה תרבות. תאמרו – התרבות הסינית עתיקה משלנו – אבל הסינים נותרו בארצם ולא הוחרבו והוגלו פעמיים ושבו לתחיה מגלויות רחוקות ומפוזרות. העם היהודי הוא עם לא נורמלי.
ממש כך גם היהדות אינה "דת" נורמלית. הצרוף הבלתי ניתן להפרדה של דת ולאום בהגדרת "יהודי" אין לה מקבילה. וגם תנועת השחרור הלאומי שלנו – הציונות – אינה דומה לשום תנועת שחרור לאומי אחרת שהכרנו במאות האחרונות. כשנאבקו עמים באירופה או באפריקה על חירותם היה עליהם לגרש כובש זר ולהכריז על עצמאות. לתנועת השחרור של העם היהודי היה תפקיד כפול: לקבץ את נדחי ישראל מכל הגלויות ולשחרר את הארץ מידי השליטים הזרים המחזיקים בה. ולפיכך גם הציונות אינה תנועת שחרור לאומי "נורמלית".
ועם שלוש אנומאליות אלו מה הפלא כי השאיפה לנורמליזציה של העם היהודי לא התגשמה עם שיבת ציון? אמנם הפכנו "פרודוקטיביים": לא עוד רק מתווכים, סרסורים, סוחרים ובנקאים, היהודים בארץ ישראל הם גם חיילים וחקלאים ותעשיינים. אבל אם קיוותה הציונות לעקור את היהודים מהגלות ולהצמיח בארץ דור חופשי משעבוד ומתסביכי הגלות – ברור היום כי הצלחנו אולי להוציא יהודים מהגלות – אך לא הצלחנו להוציא את הגלות מהיהודים. כנראה שאלפיים שנים של רדיפות, שמד והשמדה, גירושים והגליות – יצרו זן של יהודים שהם שורדים מקצועיים. רוב אלו שנשאו את הגנים של בר כוכבא – נפלו בדרך. והגנים של יוספוס פלביוס שבים וצצים על במת ההיסטוריה בדמות מנהיגי היודנראט, קסטנר, אבירי הסזון ואלטלנה וגיבורי העקירה, הגירוש וההתנתקות. קו ישר מחבר בין יוספוס פלביוס למרדכי וענונו ולאילן פפה. קו אחד מחבר בין אריסטובלוס המלך החשמונאי שפתח את שערי ירושלים בפני פומפיוס הרומאי - כדי לשרוד במלחמה עם אחיו הורקנוס החשמונאי – ואהוד אולמרט המוכן לפתוח את שערי ירושלים לאויב הערבי כדי לשרוד פוליטית ולזכות בתמיכת המעצמה העולמית היחידה של ימינו.
ולפיכך נכשלה הציונות במשימת הנורמליזציה שלה. אך הציונות הציבה לה יעדים נוספים, והראשון בהם – הצלת העם היהודי מהאסון הממשמש ובא. הרצל, אשר שמע את ההמון הפריסאי, חניך "החירות השוויון והאחווה" זועק "מוות ליהודים" בימי משפט דרייפוס, הבין כי האמנסיפציה, כפיתרון לצרת היהודים בגלות - פשטה את הרגל. ואם לא ניתן עוד להבטיח את הקיום היהודי בגולה, מוכרחים להציל את היהודים, לרפא את מחלתם – הגלות, ולבנות להם מדינה שתהיה מקלט בטוח מפני האנטישמיות, הבין הרצל.
גם במשימה זו נכשלה הציונות כישלון חרוץ. היא איחרה מאד. השמדת יהודי אירופה קדמה להקמת המדינה. וצודקים אלו האומרים כי השמדת היהודים גם תרמה תרומה מכרעת לתמיכה הבינלאומית בהקמת המדינה. היה צריך שהציונות תיכשל כדי שמטרתה תושג. אבל לששה מיליוני היהודים שעלו בעשן השמימה ואפרם מפרה את אדמת אירופה – הציונות איחרה.
לא פחות מהגויים שסירבו להרצל שביקש "צ'ארטר" על ארץ ישראל - אשמים היהודים שלא קיבלו על עצמם ללכת בראש אחד ולגאול עצמם. החרדים המתינו למשיח שיבוא מענני שמיא. הבונדיסטים רצו אידיש וגלות, הסוציאליסטים רצו לגאול את העולם והאמינו כי כשיתבטלו המעמדות תיפתר גם צרת היהודים. וכולם נלחמו בהרצל בחימה שפוכה. וגם הציונים ממשיכי הרצל שלא הצליחו להשתחרר מכבלי הגלות העדיפו "עוד דונם ועוד עז ועוד הפגנה נגד הספר הלבן" על פני אחיזה בחרב וברובה, וגירוש כל כובש זר מארץ ישראל – גם להם חלק ונחלה באי הצלת יהודי אירופה; בכך שמדינת ישראל איחרה לקום ולא הייתה מקלט בטוח בעת שנדרש.
אך גם לאחר שקמה מדינת ישראל – אין היא לכאורה מקלט בטוח ליהודים. יותר מעשרים ושניים אלף יהודים נהרגו בארץ ישראל מאז שיבת ציון החדשה – רק כיוון שהיו יהודים. בשום מדינה בעולם לא נהרגו יהודים רבים כל כך רק כיוון שהם יהודים. ולפיכך אולי "המקלט הבטוח" איננו כזה כלל ועיקר? אולי בטוח יותר ליהודים לחיות בארצות הברית, בצרפת או באיראן?
כל מי שעוסק ב"הנהלת החשבונות של המוות", מתעלם כמובן מששת המיליונים שנרצחו באירופה. מתעלם ממאות האלפים שנטבחו בפרעות ובפוגרומים ובמסעי הצלב, בסיביר ובחצי האי ערב, באתיופיה ובספרד. מדינת ישראל הוקמה כדי שיהודים יוכלו לשלוט בגורלם, להילחם ולנצח את אויביהם, לא להיות אבק אדם אלא להפוך את אויביהם לאבק. מדינת ישראל יכולה לעמוד במשימה זו, ולפיכך לעניין זה לפחות היא בגדר התגשמות חלום הדורות. אך כל עוד מנהיגיה הם מגזע הפלביוסים – הם עלולים להסגיר את ישראל גם בידי הנוראים באויביה, ולא למנוע במועד את החורבן המאיים מאיראן, או להביא במו ידיהם את האויב הערבי אל תוך הארץ, אל תוך ירושלים. הם מוכנים להכיר – לראשונה בתולדות העם היהודי – בזכותו של עם אחר להקים לו מדינה בארץ ישראל. מבחינה זו אולי עדיף היה שלא תקום מדינת יהודים המכירה בזכותו של עם אחר על ארץ ישראל? אולי עדיף היה שלא תקום מדינת ששה מיליון יהודים אם מנהיגיה אינם מסוגלים לקום במועד על אויביה הרוצים להשמידה, והם, יהודים גלותיים באופיים, מעדיפים כי העולם יילחם לנו, יעצור את איראן בסנקציות ולחצים; והם עיוורים וחרשים ומטומטמים, ואינם רואים את מה שברור לכל: מנהיגי איראן פועלים כמחבל מתאבד. הם מוכנים להקריב את חייהם אם יצליחו להשמיד את ישראל. עדיף היה אולי שלא יקום כאן ריכוז היהודים הגדול בעולם אם מנהיגיו אינם מסוגלים למנוע השמדתו במחי יד?
לא כך. חוק הגלות הוא השמדה או שמד. אם לא בונים תאי גזים ומשרפות - יוצרים גלות זהב ששיעור נישואי התערובת שבה עולה על 50%. ובארץ ישראל, בה קמה מדינת היהודים, יכולה לקום מדינה יהודית. מדינתם של העולים בחומה ולא מדינת הפלביוסים. מדינה המוכנה להתמודד ולמחות את אויביה מתחת לשמיים ולא לצפות להצלה מהגויים. גם לא מהמעולים שבגויים המכונים "ידידי ישראל" בבית הלבן המוכנים היום להתחייב כי אם ישראל תותקף בנשק גרעיני - איראן תושמד. אבל אנחנו איננו רוצים להיות התירוץ להשמדת איראן. אנחנו רוצים ויכולים לשחרר את ארץ ישראל מכל כובש זר יהא אשר יהא – לא משום שהארץ דרושה לנו לצרכים ביטחוניים. ארץ ישראל היא המולדת ולא המקלט הבטוח. היא הבית היחיד גם כשהוא תחת אש. צריך ואפשר להחזיר לציונות את היעד הנשכח: שחרור המולדת. הציונות אינה מקח טעות – רק נושאי הדגל עייפו, הפכו פוסט ציונים, שלא לומר אנטי ציוניים ממש. אחרי אלפיים שנה - שוב גורלנו בידינו. ואם מנהיגינו סורחים ואומרים להוריד אותנו תהומה – אין לנו לבוא בטענות אלא לעצמנו בלבד - בידינו הדבר להבטיח את קיומה של מדינת ישראל ולהפוך אותה ממדינת היהודים למדינה יהודית. להפוך את מדינת ישראל למלכות ישראל.