לפעמים בלילות אני שומעת אותן, מנגינות כינור, מתוקות, נוגות ומלאות אור. אני קמה לפתוח חלון לרוח הערב, מאזינה את קולות הרחוב, מתאמצת להקשיב, אולי לא דמיינתי, אולי הוא כאן, בא לבקר פתאום, לנגן לי, כאשר אהבתי.
כשמגיע שישי בערב, אני מדליקה נרות ליד החלון במטבח, לא לפני שאני מתקשרת אליו, לברר את זמן ההדלקה, וגם סתם כך, לשמוע את קולו.

אבשלום קראתי לו, כשנולד. על שם אביו ועל שם השלום אליו קיוויתי מאד. והיה לי בני, נחמתי היחידה, אי של מנוחה בים געגועים סוער, כך גדלנו, בבית אחד, ילד ואישה, ילד שהפך אט אט לאיש ואישה שהפכה אט אט מאלמנה נוקשה לאמא דואגת, עצובה מעט ומתגעגעת הרבה.
כמה שמחתי כשלמד לנגן על כינור. בוא נגן לי, בני, הייתי אומרת לו, בוא נגן, כאשר ניגן דוד לשאול כשהיו באות הרוחות הרעות, כשהיו הכיסופים נבלעים בי או עולות הדמעות, בוא, ברוח הצעירה שבך, קח אותי מכאן, גאל אותי בתווים המקסימים מהזקנה המאיימת חדשים לבקרים, מהמרירות בה שקעתי על אף שאינני רוצה.
שעות היה מנגן, לי, רק לי, הטלפון היה מצלצל, הערב יורד, פעמים ובריות היו מתדפקות על דלת ביתנו, אך אנחנו כמו היינו שוקעים באיזה מין מקום אחר, הוא בנגינתו ואני בהקשבתי, שותקת ומדי פעם לוחשת, תודה, תודה אבשלום, מה בעצם הייתי עושה, בלעדיך.
בגאוות אם הייתי צופה בו, מצביעה עליו ומספרת לחברותיי - תראו איך גבה, תראו כמה יפה נהיה, איזה גבר צעיר. מאחורי גבו מדווחת לכל אשר ירצה לשמוע, על ציוניו הגבוהים, על נגינתו הנהדרת, על מעמדו החברתי בין חבריו ועל איך שכל בנות כיתתו רוצות רק בו.

שלוש שנים רעות עברו עלי, כשהיה בצבא, ימים ארוכים הייתי יושבת, כוססת ציפורניי בעצבנות על הכורסא בסלון, פותחת רדיו ומכבה מיד, יוצאת לעבוד וחוזרת בפחד שאולי הם שוב יבואו, כמו שבאו אז, שלושה קצינים, רציניים מאד, וימסרו לי, בשורת איוב. אבשלום היה צוחק לדאגותיי ובשבתותיו החופשיות, לאחר הארוחה בערב, היינו שוב יושבים, ליד החלון הגדול, הוא עם הכינור ואני עם תחושותיי הטובות, מקווה שלא ייגמר הרגע, שלא תחלוף השבת.

התחננתי לו שלא ייצא לטייל אחר הצבא. הוא רצה את דרום אמריקה, את הודו, את אירופה, ואני בדמעותיי לא רציתי שייצא אפילו מפתח הבית. אנא, אבשלום, הייתי מתחננת, מי ינגן לי בערבים העצובים, מי יאסוף את געגועיי הרבים, יפרוק את כאבי, ינחם אותי כשתבוא בי שוב, הרוח הרעה. בסוף וויתר לי, נסע לסיני לחודשיים וחזר מהורהר וחושב. ידעתי מיד שמשהו קורה בו, אני קוראת אותו, קריאת אם, מזהה על פניו שמשהו מתרחש, מאז היה ילד, יודעת מתי יבכה, מתי יצחק ומתי ישתוק.
מה לך אבשלום, ניסיתי לגלות, ספר, ספר נא לאמא הדואגת מה מתרגש אצלך. אך הוא שותק ומחייך אלי, לוקח את הכינור בידו ומנגן לי מנגינות טובות, אפילו בהן יכולתי לשמוע את ים מחשבותיו, את הסערות השקטות שמתחוללות בו.
הבנתי. משהו נולד בו. קיוויתי בכל ליבי שמשהו טוב יהיה זה.
בסוף אותו קיץ היה אמר להתחיל את לימודיו באוניברסיטה, חשב בתחילה על מוסיקה ולבסוף החליט שילמד פסיכולוגיה ואני כבר הייתי מדמיינת אותו יושב בכסא פסיכולוג מוסמך ומטפל ומשיח עם הבריות.

והנה שבת אחת, היה זה לקראת ימי הסתיו, רוחות נעימות באו על העיר, פתחתי אליהן את החלון הגדול וביקשתי מבני שינגן לי מעט. שבת היום, אמא, הוא אמר פתאום, שבת, אני מעדיף לא לנגן בשבת. חשבתי בתחילה שהוא מתלוצץ, מה שבת, אבשלום, הן שבת שעברה ניגנת, אז מה קרה עכשיו, ובכלל, למה לא לנגן בשבת, כך שאלתי וחשש החל להזדחל בי, לעטוף את נפשי. אבשלום התבונן בי, נכון, הוא אמר, שבת שעברה ניגנתי, אך הפעם החלטתי לשמור עליה, על השבת, אני לא לגמרי יודע איך עושים זאת, אך לבטח יודע שלנגן אסור, כך דיבר ושתק ושתקתי אף אני ומרוב רגשות שתקנו ככה שנינו, כל אותה שבת וכן בשבת שאחריה.
אחרי כמה שבועות פתאום הגיע עם כיפה על ראשו. בכיתי, בבקשה לא, אבשלום, אתה נחמתי היחידה, כמה בניתי עליך, על תיבלע לי בעולם המשונה הזה, אל תצער אותי ככה, מה קרה לך, מי הביא אותך פתאום לכל זה, תכף תגדל זקן, תעזוב את העיר, תעזוב אותי ולא תהיה לבני יותר. והוא, קצת שותק, קצת מדבר, ניסה להסביר את עצמו, דיבר על שינוי, על חלל שמתמלא, על עומק, על אבא גדול בשמים, אך אני לא הצלחתי להקשיב, שוב נהייתי אלמנה נוקשה ורוגזת, מביטה בזעף בדמותו ההולכת ומשתנה מול עיניי. רק כשהיה מנגן, הסכמתי להרפות, להתעלם מכל המתרחש איתו.

זמנים מוזרים באו עלינו, אבשלום נהיה לי אחר. אל שפתו הגיעו מילים שמעולם לא ידעתי קודם, תפילה, אמונה, נשמה, טהרה, אף בנגינתו היה משלב לפעמים מנגינות שלא הכרתי, היה קורא להן "ניגונים" במלעיל ונותן להם שמות, זה ניגון של הבעל שם טוב, אמא, וזה ניגון יפהפה מבית מודזיץ'.
ואני, מכונסת בתוך הכורסא בסלון, לפעמים שותקת ולפעמים זורקת הערות מלאות מרירות אל בני, אלוקים הזה שאתה שב אליו, הייתי אומרת, לקח לי את בעלי, ועכשיו לוקח את בני, ואיך, תגיד לי, איך לא אכעס עליו.
אבשלום היה מדבר אלי, פתאום דיבר יותר ממה שדיבר כל חייו, בעדינות דיבר, כאילו ניגון יוצא מגרונו, ניגון ולא מילים. אך בי לא נגעו דבריו. כמו סלע הייתי. כמו סלע ממש.

ומה אביך המנוח היה אומר על כל זה, ניסיתי לומר לו פעם, כשזיהיתי לראשונה את החוטים הלבנים המשתלשלים מחולצתו. אבשלום נאנח, אני מניח שהוא שמח בכל מה שקורה, הוא אמר, מרים את עיניו אלי בחשש, יודע שלא אתן למילים כמו אלו לעבור לידי. הוא לא, אמרתי מיד, בטוחה בעצמי, כמעט לגמרי, הוא מתבונן בך בפליאה ממש כמוני ושואל את עצמו מה אתה רוצה, בעצם. אבשלום חייך פתאום. מה משמח כל כך, שאלתי ברוגז. אז את מודה שהוא קיים איפה שהוא, הוא אמר, כי אם לא, איך הוא מתבונן עלי ושואל שאלות.
עזוב אותי, בני יקירי, אמרתי אני, עזוב אותי מדיוני מוות, אני אינני בנויה להתחכמויות מעולם האמת.

באחד מימי שישי ניסה לשכנע אותי להדליק נרות. לא הסכמתי, שוב היינו מתווכחים.
אני, שלא כמוך אבשלום, כך אמרתי לו באותה הזדמנות, לא מחפשת אבא, לך חסר אבא, לי חסר בעל, אתה מבין, לכן אתה מוצא באלוקים שלך את דמות האב שמעולם לא הייתה לך, ולי אין מה למצוא בו.
אבשלום שתק פתאום. אחר כך לקח את הכינור בידיו וניגן, מנגינה נעימה מאד, מלאת געגוע שרציתי לבכות, מה זאת המנגינה הזאת, שאלתי כשסיים לנגן ועמדנו שנינו ליד החלון הגדול, זה ניגון מהאדמו"ר הזקן מחב"ד, הוא לחש, ושם יש לו, לניגון הזה, שאלתי. כן, ענה בני, קוראים לזה "קול דודי", אפילו מילים יש לזה. נגן שוב, ביקשתי, נגן עם המילים, כמעט התחננתי, אבשלום עצם את עיניו, ניגן ושר בשקט "קול דודי, דודי דופק, דודי דופק, פתחי לי, פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי..." ככה שוב ושוב. מי זאת רעייתי, שאלתי בשקט לבסוף, מלאה מכף רגל עד ראש בכאב שלא ידעתי את שמו, רעייתי זאת כנסת ישראל, אמר אבשלום, שעם ישראל זה איזה ביטוי שלה. גם אני יכולה להיות ביטוי שלה, שאלתי, לא מבינה בדיוק מה שאלתי. אני לא יודע, הוא אמר, אני באמת בקושי יודע משהו, אבל אני מניח שהוא דופק גם לך, ומבקש, כמעט מתחנן, שתפתחי לו.

אבשלום לא התחיל את לימודיו בסתיו באוניברסיטה ועזב אותי ללמוד בישיבה בירושלים, עוד הייתי כואבת ומתגעגעת, אך מבינה לנפשו. פעמיים בחודש הוא בא לבקר ונותן בי את שמחתו הגדולה, מנגן לי את נגינותיו הטובות ומפזר עלי אור, אור שכל כך חסר לי.
מדי שישי בערב, אני מדליקה נרות, ליד החלון במטבח, לא לפני שאני מתקשרת אליו, לברר את זמן ההדלקה וגם סתם כך, לשמוע את קולו.