-"אז מה אתן עושות?"
-"אנחנו נפגשות".
-"כן, אבל מה אתן עושות במפגש?"
-"אנחנו לא "עושות". אנחנו פשוט נפגשות".
-"אתן מצליחות לשכנע?"
-"אנחנו לא מנסות. אנחנו פשוט נפגשות!"

בשבוע שבו צלצלו פעמוני העשור של "חגיגת לימוד יהודית-ישראלית בגליל העליון", שהיא חויה הנוגעת בעיקר בשכל, צלצלו גם פעמוניה של חגיגת לימוד יהודית-ישראלית – אחרת – בגליל העליון, חוויה הנוגעת בעיקר ברגש.
בתחילת חודש תמוז התקיים מפגש נוסף של קבוצת נשים מישובי מטה בנימין עם קבוצת נשים מישובי הגליל העליון. הנסיעה לצפון, עבור אנשים שגרים במרכז, מאתגרת אמנם ולעיתים אפילו נדמה שהיא אינה נגמרת, אולם כבר מהרגע הראשון מתברר שהיא שווה כל רגע וכל קילומטר – החל מהנוף הגיאוגרפי הנשקף מהחלון, אך בעיקר - מהנוף האנושי הנשקף מהנפש, במפגש הייחודי הזה.
המפגשים הללו מתקיימים מזה כחמש שנים, והם מהווים מקור של כוח וביטוי לחברות בלתי אמצעית בין המשתתפות. החברות המיוחדת הזו נרקמת בעיקר סביב החוויות וההתמודדויות (הנשיות) היומיומיות, החוצות גבולות מדיניים והשקפתיים, ומהוות מכנה משותף לכל אישה באשר היא. דווקא המגוון הרחב של הנשים הנוכחות במפגשים הללו, מאפשר קשת רחבה ומרתקת של תובנות עמוקות ועשירות, ובעיקר – מחברות.
המגוון האנושי-הנשי מתבטא לא רק בפן ההשקפתי של השותפות למפגשים, אלא גם בגילאים ובעיסוקים. על מנת שהמפגש יקרום עור וגידים (אחרי הכל, מפאת האילוצים הטכניים, אנו נפגשות רק אחת לכמה חודשים), שאלנו את עצמנו שאלות שהן בעצם טריוויאליות להחריד, אולם פתאום, כשחשבנו על תשובות עבורן – גילינו עומקים ותובנות חדשות, ובעיקר חיבורים חדשים – לזולתנו, כמו גם לעצמנו.
בין לבין, טעמנו קצת גם מהנעשה ב"חגיגה היהודית-ישראלית" בכפר בלום. נכחנו בשני פאנלים, אחד בנושא "סולידריות ישראלית", והשני בעניין הלכה וחברה סביב סוגיית הגט בבתי הדין הרבניים.
מרגש לציין שבשלב שאלות הקהל, בסיומו של הדיון בנושא "סולידריות ישראלית", הציגה נעמי בונה (מוותיקות עפרה) את עובדת קיומם של המפגשים המיוחדים בין מטה בנימין לבין הגליל העליון, בפני הקהל המופתע באולם. וכמו שרק נעמי יודעת לעשות זאת – בחן ובעוצמה – נופפה בחולצת הייצוג של המפגש בגאון ו, וביטאה יותר מכל את עוצמת איכותם וחשיבות משמעותם של המפגשים הללו – בפן האישי, ולא פחות מכך – בפן הלאומי.
בחצות הלילה שמנו פעמינו, אשה אל בית רעותה, בקיבוצי הגליל העליון. שם גילינו שיש כאלה שהולכים כל בוקר לעבודה, ויש כאלה שקמים כל בוקר "על שפת החופש" – על גדות הבניאס והדן, בסתם יום של חול... אבל מה שבאמת גילינו הוא שהמגרש הביתי של עמיתותינו הגליליות הוא מקום של הכנסת אורחים שופעת חום, אהבה, אחוה ורעות, באופן הכי בלתי-אמצעי שניתן להעלות על הדעת.
לסיום, ראוי לציין שמטבע הדברים במפגשים מסוג זה, צפות ועולות, לעיתים, נקודות החיכוך השונות, אולם כיון שבתשתית המפגשים יושבת - מוצקה ויציבה – חברות כנה, עמוקה ובלתי אמצעית, הנושאים השנויים במחלוקת זוכים לנגיעות רכות, שאינן מהוות את עיקר המפגש אלא מלוות אותו בשוליו, ומאפשרות בירור ענייני שנותן מרחב ומקום להקשבה הדדית.
זכינו לסכם – פה אחד – את המפגש המיוחד והעוצמתי הזה, בתחושה ש"אנחנו כבר מתגעגעות למפגש הבא", ובתפילה שכשם שאנחנו הצלחנו – בזעיר אנפין - להתחבר ולחבר, נוכל להצליח לעשות כך במעגלים נוספים שיתרחבו ויתחברו.

 נחמה אביגד, פסגות