מן המפורסמות הוא שהדרך אל החופה, עבור כלות רבות, רצופה גם פחדים וחששות, והמון שאלות. שושנה גרנביץ', "מדריכת כלות" כבר יותר משלושים שנה, מנסה להקל על דרך הייסורים של כלות מפוחדות, ולענות לכלה הטריה על כל מה שרצתה לדעת ולא העיזה לשאול. יתכן גם, שהיא זו שיסדה את מוסד "הדרכת הכלות".

"מגיל עשרים אני מדריכת כלות", היא חושפת. "התחלתי שנה אחרי נישואיי. אני לא עברתי הכנה לפני הנישואין, ולא ידעתי למה אני נכנסת. לא זכורה לי טראומה מהחתונה, אבל כן תמימות גדולה. לא לכולם זה עובר חלק, בלי הכנה מתאימה. הדרכתי כלה שאמרה לי: לאחותי היתה טראומה מליל הכלולות. לא הכינו אותה מספיק".

"בזמני לא היה קיים המושג של "הדרכת כלות", בדרך כלל אמא לימדה את ביתה. אמא שלי לא לימדה אותי כלום. אני חושבת שהתביישה. אני לא ראיתי בבית אפילו נשיקה. כל גילוי של אהבה לא בא בחשבון אצלנו, ומבחינה חיצונית היה איפוק.

פעם שאלתי את אמי: "למה לא לימדו אותי קצת יותר מההלכה לפני ליל הכלולות? איך חשבת שאני אדע?", והיא עונה לי בתמימות: "לא ידעתי איך תדעי. אותי אבא שלך לימד". כשאחותי שרה התחתנה היה לה יותר אומץ. היא ניגשה אל אבא שלנו, ובפשטות שאלה אותו, והוא - שהוא איש פתוח, מקורי, וטוב לב - לימד אותה".

אבל נדמה שהביישנות, השתיקות והמסתורין סביב ליל הכלולות, הם כבר נחלת העבר. ואם שושנה גרנביץ' הייתה עוף מוזר כשהציעה לחברותיה, כלות טריות וסמוקות, הדרכה בהתנדבות, הרי שכיום הפכה "הדרכת הכלות" לעניין רשמי וממוסד.

כיום, על פי תקנות הרבנות הראשית, חייבת כל אישה העומדת להינשא לעבור הדרכת כלה. במרבית הרבנויות המקומיות בארץ אוכפים את התקנה. הרבנויות עצמן מספקות את ההדרכה ומעמידות נשים דתיות שישמשו מדריכות כלה.

"הדרכת הכלות" מתנהלת במפגשים אינטימיים וסודיים בין הכלה למדריכה, ובשיחה גלויה הן מדברות על כל מה שהכלה רצתה לדעת ולא העיזה לשאול. בנוסף כוללים המפגשים העמקה בהלכה בנושאי משפחה וזוגיות, ורכישת כלים לחיי זוגיות פוריים וליצירת מערכת יחסים יפה והרמונית.

לעיתים המפגש עם מדריכת הכלה משותף לחתן ולכלה, או שמתקיימת לפחות פגישה אחת משותפת, כשהחתן מקבל בהמשך הדרכה אצל "מדריך החתנים".

מה יש לדבר כל כך הרבה

שושנה היא אם לשנים-עשר, ותושבת המושב השיתופי בדימוס "מבוא חורון". בגלל מיקומו של המושב בפרברים, היא פוגשת לא פעם את הכלות שהיא מדריכה בבית הוריה, ברוך ופרומה שוורץ, בירושלים.

"כשאמא שלי רואה שאני מדברת עם כלה זמן רב היא אומרת לי: "מה יש לדבר כל כך הרבה? אני התחתנתי, ולא דיברנו כל כך הרבה".

בגיל 19 נישאה שושנה ליגאל. אביה, ברוך שוורץ (89) משחזר את רגעי האהבה והרומנטיקה:

"שושנה ויגאל הלכו שם בתנועת הנוער או משהו. אבל אמרו בגמרא: לא יחתן הצעירה לפני הבכירה. היא היתה רק בת 19, ולי עוד היו שלוש בנות רווקות לפניה. אז לא חשבתי שהיא כבר צריכה להתחתן".

שושנה: "מגיל 15 עד 19 היינו חברים, יגאל ואני. הכרנו בעזרא. האחיות שלי באו לדבר בעדי, ואמרו לאבא: שושנה רוצה להתחתן. אנחנו מסכימות שהיא תתחתן לפנינו".

"לבסוף הסכמתי לשידוך", מודה ברוך שוורץ. "לא בדקתי את החתן בציציות. אצל עשירים עושים תנאים. אצל עניים כמוני, מי שבא ולוקח את הבת, לוקח. מה אני נותן - כסף? נדוניה? אמנם נתתי קצת כסף, אבל אצל עניים לא מחכים. מי שלוקח, לוקח".

- ואתה איך התחתנת?

"אני ניצול שואה. פליט. אחרי השואה, עוד בהונגריה, נפצעתי מהפגזת אווירון. ארבעה אנשים נהרגו ואני חטפתי רסיס בישבן. הגעתי לארץ ישראל עם הרסיס. התגוררתי בקרית אתא אצל מכרים שהיו בעלי איטליז. אבל בערב שבת קיבלתי חום ואושפזתי בבית החולים רוטשילד, שם הוציאו את הרסיס. היה שם אדם אחד שהגיע לבקר, והתיידדנו. זה היה באוקטובר שנת 47'. ובפברואר אני פוגש אותו ושואל, "אולי יש לך איזו בחורה בשבילי?".

"רציתי שיכירו לי, אלא מה? איך אני אמצא? אלך ברחוב ואשאל, 'סליחה, גבירתי? את חופשיה?'. המכר אמר: 'כן. יש לי מישהי בשם פרומה להכיר לך'. פרומה הייתה פולנית, ואני הונגרי. באותם ימים לא כל כך התחתנו פולנים עם הונגרים. הפולנים לא למדו בבתי ספר, ההונגרים היו משכילים יותר. אבל אני אמרתי: טוב. זה לא אכפת לי. זה לא היה לי כל כך חשוב. הייתי כבר מעל גיל עשרים וחמש. סיפרתי לבעלי האיטליז שהציעו לי בחורה מלודז', והם אומרים: 'אנחנו מכירים את המשפחה. כדאי לך לתפוס את הבחורה הזאת'. ואז נפגשנו, פרומה ואני".

 - איזו בחורה חיפשת?

"רציתי שלא תהיה חיגרת, היה לי חשוב שלא תהיה בעלת מום. אז בפגישה הראשונה ביקשתי מחבר שיעקוב אחרינו בלי שהיא תדע, ויבדוק שהיא לא צולעת. וכך היה. הוא הלך אחרינו ואחרי הפגישה אמר לי שהכל בסדר.

"בחתונה היו ארבעים איש. מהצד שלי הגיעו שני בני דודים. כל השאר היו אורחים, אני לא יודע של מי. ירד גשם שוטף. מבול מים. הלבישו לי טלית, ולאורחים הגישו לשון של עגל. זו הייתה אטרקציה. אני עבדתי בעבודות מזדמנות, ופרומה עבדה בכל בו גדול".

 - אז היית מאוהב?

"זה לא עניין של אהבה. זה עניין של "מוציא אסירים בכושרות". בוכים בחתונה על הפרידה מההורים. אני לא בכיתי. הוריי נספו במחנות והם לא ליוו אותי לחופה. גם פרומה לא בכתה כי כבר לא היתה צעירה. היא היתה בת 23, ורצתה מאוד להתחתן.

"את שואלת על אהבה?... בהמשך הדברים הגיעה גם אהבה. אצל בחור ישיבה לא חשובה האהבה. ואני הייתי בחור ישיבה. מה שחשוב זה שלא יהיו מחשבות זרות. כשיש לך אישה משלך זה פוטר ממחשבות זרות. במשך הזמן בנאדם אולי גם מתאהב, אבל ככה זה דרך העולם. צריך להתחתן. לחיות יחד. לכבס. לבשל. לאפות. אז מתחברים. את מבינה? זה לא עניין של אהבה. מה זו אהבה? אחד שהורג בחורה רק כדי שלא תלך עם מישהו אחר ואומר שהוא אוהב אותה, זאת אהבה?".

שוורץ שותק לרגע ואז מחייך: "יש לי היום יותר ממאה נכדים ונינים. בשביל זה לא צריך אהבה. צריך להתחתן".

 - הייתה לך פעם אהבה?

"לפני המלחמה היתה בחורה שאהבתי. הזמנתי אותה לקולנוע. אבל היא היתה בעלת גאווה, כי היתה יפה. אחרי השואה, במחנות המעבר, הרבה בחורות ורווקים התחתנו. אני אמרתי: אני במחנה לא מתחתן! אי אפשר היה לשמור שם טהרת המשפחה, ולי זה היה חשוב".

-  פרומה, למה התחתנת עם ברוך?

"חיפשתי בחור כמו שהוא. אדם נבון. לא קמצן. ונוח לבריות. מיד כשראיתי אותו רציתי".

 - הוא רק רצה שלא תהיי צולעת.

"אבל הוא היה צולע. היה לו את הרסיס הזה מההפגזה של האווירון ובפגישה הראשונה הוא צלע. אחר כך הוא הבריא".

- אז מה הכי חשוב באהבה?

"הנקודה המרכזית בחתונה זה הוויתור", קובע ברוך. "כשאתה מכבד את אשתך ומסכים לוותר. אם אתה ותרן אתה חי חיים שלמים".

שושנה: "אני דווקא לא אומרת לכלות שאני פוגשת לוותר. בכלל לא. אני אומרת לכלה: אם תוותרי כל הזמן, בסוף תהיי אישה ממורמרת. תוותרי רק איפה שגם לך זה עושה טוב. ואת יכולה. אם זה משמח אותך, תוותרי".

פרומה: "אני לא נותנת עצות. גם ככה הצעירים לא מקשיבים לי. אם אני רואה איזו נכדה נחמדה של חברה, או שומעת עליה ואני רוצה להכיר אותה לנכד שלי, הוא אפילו לא רוצה לשמוע ואומר לי: מאיפה שתדעי מה אני מחפש".

היא שותקת לרגע, ומוסיפה: "ברוך ואני, אנחנו שני טיפוסים מאוד שונים".

 - במה זה מתבטא?

ברוך: "אני ותרן יותר גדול. אני גם אמרתי לה: אל תזרקי את המעטפות, והיא בכל זאת זרקה".

פרומה: "הוא מהיר, אני איטית. אני בדיוק ההיפך ממנו. הוא דברן. אני שקטה".

- אז איך הסתדרתם כל השנים?

"דוקא בגלל הניגודים הסתדרנו. אחד משלים את השני".

- וכששושנה התחתנה בגיל 19 לא פחדת?

"לא. כי היא כבר הייתה בשלה. ראיתי שהיא בשלה. יש כאלה מבוגרות שלא בשלות. יש לי נכדות בנות עשרים וחמש שעדיין לא בשלות ולא רוצות להתחתן. אבל שושנה כבר בגיל 19 רצתה וגם היתה בשלה".

"אשתי ואני כבר 62 שנה יחד", מסכם ברוך. "עד עכשיו הרגשתי טוב, אבל עכשיו קצת נחלשתי ואני אומר לה כל הזמן: 'אשת חייל מי ימצא, ורחוק מפיליפינים מכרה'".

מה זאת אהבה

"אני ויגאל 37 שנה יחד", אומרת שושנה. "כשהתחתנתי הייתי מאוהבת, אבל בעצם לא הבנתי כלום על חיי נישואין. היום אני שואלת כלות שמגיעות אלי: "מה זה בשבילך לאהוב? מה זאת אהבה? למה את מצפה אחרי הנישואין? איך את רואה את הקשר?.

"האמת היא שרוב הכלות מגמגמות ולא ממש יודעות להגדיר, או להגיד. אחרות אומרות: אני רוצה שתהיה משיכה מינית. שיהיה רצון הדדי לתת. על פי השקפת עולמי זוגיות טובה היא זוגיות שמצמיחה את שני בני הזוג, כשלא רק אחד מהם במרכז, אלא יש הפריה הדדית. זוגיות טובה מתחילה מאהבה והערכה עצמית, וזו עבודה לכל החיים.

"פגשתי עד היום מאות כלות. אני רואה במטרת הפגישות גם הכנה לזוגיות טובה ולא רק לימוד הלכה. בפגישה הראשונה אני מבקשת מהכלה שתספר לי על עצמה, ושואלת למה היא מצפה מההדרכה. רובן אומרות שאין להן מושג, ושאין להן ציפיות. אנחנו לרוב לא מכירות קודם, והזרות יוצרת משהו טוב, והרבה גילויי לב, כי יש פחות ביישנות.

"לא פעם מגיעה כלה, ובפגישה הראשונה, אחרי משפטים ספורים, היא פתאום פורצת בבכי. אני נותנת לגיטמציה לבכי, ומנסה להבין מה מקורו. אחת הכלות סיפרה לי שהיא מרגישה שהחתן מזלזל בה, ושהיא לא מצליחה לעמוד בציפיות שלו לגבי ההכנות לחתונה, ההזמנות, התזמורת, התיאומים. הופעל עליה המון לחץ. היא לא שיתפה את החתן ברגשות הזלזול שהיא חשה. הצעתי לה שתדבר איתו, ושזה משהו שהיא עוד תצטרך להתמודד איתו גם אחרי החתונה, זה תהליך שלא ברגע אחד פותרים. פעמים רבות אנשים מצפים שבן הזוג ינחש מה מפריע או קשה להם. אני ממליצה לא לצפות לניחושים, אלא ליזום שיחה עם בן הזוג ולהסביר את הקושי.

"קושי שמתעורר הוא השתקפות של משהו בתוכנו, והדבר הכי נכון הוא לא לבוא בהאשמות לזולת, מה שחוסם לרוב את התקשורת, ויוצר התגוננות, אלא למצוא את הדפוס הפנימי בתוכי שיוצר מצב מסוים, ואת הדפוס הזה לשנות, ואז בהכרח גם ההתנהלות מול בן או בת הזוג תשתנה.

"מגיעות אלי כלות מכל הזרמים: חרדליות, דתיות, וגם כאלה שחוו והתנסו בחיים. המפגש מתקיים באווירה אישית ואינטימית ללא מחיצות. אני לרוב מעדיפה שתהיה לפחות פגישה אחת גם עם החתן. כל נושא שמעניין את הכלה, או את הזוג, זוכה להתייחסות. אין נושאים "לא שייכים". כל שאלה או בעיה ניתנת לדיון ולעיסוק. אני לא מכתיבה את מהלך השיחה אלא מאפשרת לכלה לדבר ולשאול על הנושאים שמעניינים אותה.

"בכל מפגש הדגש יכול להיות על נושאים אחרים; אינטימיות ואוטונומיה, תקשורת זוגית, רוחניות, מקווה וסוד המים, יחסי אישות, שחיקה והתחדשות. וגם מפגש עם נושאים שנראים לכאורה מיושנים או לא רלוונטיים. תוך כדי לימוד משותף, היכרות, יציקת תוכן והסבר, מתגלים מנהגים נושנים כבעלי היגיון, מקבלים עוצמה, עומק ותוקף גם במאה העשרים ואחת.

"מגיעות אלי כלות צעירות, וגם מבוגרות. לא תמיד הסיפורים הם סיפורי אהבה ואידיליה. לאחרונה למשל הדרכתי כלה שאמרה לי בפירוש: 'אני רוצה ילדים, לא גבר. ואני מבינה שבשביל ילדים צריך להתחתן אז אני עושה את זה'. היא התחתנה מתוך החלטה שכלית. בלי רגש.

"בין הצעירות יש כאלה שמדברות בסיסמאות, ויש להן חוסר הבנה של הזוגיות או של החיים. אבל יש שם גם המון תמימות, חדוות חיים, שמחה ותום. הכלות המבוגרות הרבה יותר שקולות ומתונות. הן באות אלי כשהסאבטקסט הוא: אין לך מה לחדש לי על החיים, אולי אני יכולה לחדש לך. וזה הרבה פעמים נכון. גם אם הן לא התחתנו הן עברו הרבה מערכות יחסים, וראו מערכות זוגיות של חברות. אפשר ללמוד הרבה גם מלהיות ליד מישהו ולהתבונן בו, ולא רק מלחוות ולהיות בפנים. ככה שהן מגיעות עם הרבה ניסיון.

אחת הכלות המבוגרות אמרה לי: אני כבר השלמתי עם זה שלא אתחתן. ופתאום זה בא. היא בכתה מהתרגשות. מגיעות אלי גם כלות מבוגרות שכבר חשבו שלא ימצאו, והשמחה גדולה ועצומה כשהן מוצאות. הגיעה כלה בת 37 שהייתה כל כך שמחה ומאושרת עם בן הזוג שלה, והיא אומרת לי בחיוך: היה שווה לחכות!".

 עניין של בשלות

"אבל לא כל הסיפורים רומנטיים. מגיעות גם כאלה שמחליטות להתחתן מתוך אילוץ, בלי אהבה, כי הן מרגישות שהחיים עוברים והן בוחרות לקבל החלטה שכלית. פעם הגיעה אלי מישהי רק לשיחה האחרונה, כי מדריכת הכלות שלה ילדה. השיחה האחרונה היא על אישות. אני מדברת, ובסוף השיחה היא אומרת לי: כן. אני יודעת. כבר חוויתי את כל זה. הצטערתי שלא סיפרו לי מה הרקע שלה. אבל שמחתי שהיא שמעה גם את נקודת המבט התורנית על חיי אישות. הייתה לי כלה אחרת, חוזרת בתשובה, שגם היא התנסתה בהמון חוויות לפני הנישואין. היא באה אלי אחרי החתונה ואמרה שהנישואין טובים אבל מבחינתה זו הייתה חוויה קצת מאכזבת, והרבה פחות קסומה ממה שהיא הכירה וחוותה קודם. אמרתי לה שכשאתה רואה את כל הצדדים של בן הזוג, והחיים כוללים גם התחייבויות, אז לפעמים זו חוויה אחרת שיש בה גם המון צדדים יפים וקסומים שאין בחוויות הרגעיות".

- מה הגיל המומלץ להתחתן לטעמך?

"אין גיל כזה. זה עניין של בשלות. אני בעד שכל אחד יתחתן כשהוא בשל. גם מהרווקות יש מה ללמוד ולצמוח. אני אמנם התחתנתי בגיל 19 וכולם סביבי אמרו: ילדה קטנה מתחתנת. אבל אני הרגשתי בשלה. זה משהו פנימי בין האדם לעצמו, ולכן נראה לי שכדאי להוריד מהעניין הזה את השיפוט החברתי. על כל אחד להיות קשוב לעצמו ולראות אם הוא בשל. אבל אני גם מאמינה בתמימות. לא צריך התנסויות. מי שלא רוצה להתחתן לא תמצא בן זוג גם אם היא תפגוש מאות בחורים. הכל מתחיל מהרצון הפנימי. לא רצון חברתי אלא רצון נפשי אמיתי להיות בזוג".

- פעם פגשת בני זוג שחשבת שלא כדאי שיתחתנו?

"הזוגות מגיעים אלי כבר אחרי ההחלטה, ולכן אני משתדלת רק לתמוך ולחזק אותם, ולא לערער את החלטתם, גם אם הם עצמם מתלבטים. הגיעה אלי פעם בחורה בת 18 שהתארסה עם חוזר בתשובה שהיה גדול ממנה בעשר שנים. לפני שחזר בתשובה היו לו חיים סוערים, והתנסויות רבות עם נשים. הבחורה הייתה מאוד נחושה להתחתן, ומאוד מאוהבת. היה לה ביטחון עצמי מופרז, היא דיברה הרבה, ושידרה חוזק.

"אבל כשהם באו אלי יחד לפגישה, ראיתי שיש ביניהם פערים גדולים. ניסיתי לדבר אתה על הפערים, אבל היא לא רצתה לשמוע. היום אחרי שלוש שנות נישואין שמעתי שיש ביניהם בעיות. היא באה ואמרה שלא הכנתי אותה מספיק. אמרתי לה שניסיתי לרמוז אבל היא לא היתה פתוחה לשמוע. גם כיום אני לא אכנס למקומות שבהם אני מרגישה שלא רוצים לשמוע אותי. אני ארמוז, אספר לבחורה על בחורה אחרת עם קושי דומה. אבל לא אלחץ".

ולסיכום?

"הנישואין הם למידה תמידית, וכל הזמן צריך להיות בתנועה וצמיחה. מי שקופא על שמריו, ולא רואה בזה גדילה צמיחה ולימוד תמידיים, אני בספק אם הנישואין שלו יצליחו".

"אבל מה עם הגברים?", מוחה פרומה, אמא של שושנה, "לא אמרת איך הגבר צריך להתנהג. מה הוא צריך לעשות. דיברת רק על הבנות".

שושנה: "את הגברים אני משאירה למדריך החתנים. יגאל אישי למשל משמש כ"מדריך חתנים". השיטה שלו שונה מאוד משלי. הרבה יותר שכלית. המוטו שלי הוא שכדי שתהיה זוגיות יפה צריך להשקיע ולעבוד".

- ואיך זה לגדל 12 ילדים?

"אני האישה הכי רגילה בעולם. אחרי לידת בתי הבכורה לא ילדתי ארבע שנים. קיבלתי על עצמי החלטה שלא אמנע לידת ילדים, ושמה שה' ייתן לי אקח. מצדי היו יכולים להיוולד לי גם אלף ילדים, לו זה היה אפשרי. אני הרגשתי בעומק שהלידות והילדים היו הביטוי הפנימי הכי עמוק שלי. אני יודעת שלא כל הנשים מרגישות כך, ושאצל כל אחת משהו אחר מבטא הכי את האני הפנימי, וזה בסדר ונכון. אצלי הילדים היו הביטוי לזה".