בית חם, לב מחבק

עובדות מרפ"ד בנימין לשעבר מעלות זכרונות מימי עבודתן עם רבקה איזנבך, שניהלה את מרפ"ד בנימין במשך שנים רבות, והלכה לעולמה לפתע לפני מעט יותר מחודש. במילים כואבות הן משרטטות דמות של מנהלת שידעה לשתף ולחבק, להקשיב וליצור, להלהיב ולהתגבר על כל הקשיים שנקרו בדרך

"חבורה ומשפחה דומין לקופה של אבנים

אתה נוטל אחת ממנה וכולה מתרועעת" (ב"ר ק, ז)

במשך כעשר שנים, מ-1990 עד תחילת שנות ה- 2000, מי יותר ומי פחות, עבדנועםרבקה איזנבך במרפ"ד בנימין. רבקה היתה מנהלת המרפ"ד, ואנו – רכזת גיל הרך ומזכירות המרפ"ד.

למה עבדנו "עם" ולא "אצל"?

כי רבקה אכן ניהלה את המרפ"ד והיתה המובילה, היוזמת והמנהלת במלוא מובן המילה, אך הפכה את העובדות לשותפות ובעלות עניין עמוק בקידומו ובטובתו של המרפ"ד, ובכל הנעשה בו.

הימים היו ימי האינתיפאדה הראשונה, כולנו נסענו דרך רמאללה, ולא פעם הותקפנו באבנים (הנשק של אז...). רבקה, כקשורה למתנ"ס בו עבדנו, היתה בין הראשונות להתנדב ולשתף פעולה בכל פעילות שיזמה המועצה לשינוי המצב. אם היה צורך התפנינו כולנו, על פי הוראתה, מהעבודה השוטפת, והושטנו יד בפעילות למען עם ישראל.

גם בימים הקשים ההם לא ויתרנו! המשכנו לארגן השתלמויות, להביא מורים ומרצים ברכבים ממוגנים, למען לא יצאו משגרת הלימוד והעשייה. המורים נדבקו באידיאליזם הלוהט של רבקה, והגיעו, מרגישים שלא רק ילמדו וישתלמו אלא גם ישתפו ויחבקו.

בהיותה רחבת אופקים מאד, ובעלת תחומי עניין מגוונים, הביאה רבקה פריסה רחבה של תחומים להשתלמויות, השיגה מרצים מן השורה הראשונה שהגיעו מכל חלקי הארץ, ואהבה להציג את החידושים האחרונים בפני המורים. בעודה מנהלת יחסי אנוש מעולים, יצרה קשר אישי עם כולם – מנהגי ההסעות ועד אנשי משרד החינוך, המרצים, ואורחים מזדמנים.

זוכרים את מרפ"ד בנימין של אז?

"בית חם לכל המורים בבנימין", זו היתה הסיסמה שרבקה הטביעה, והיא קוימה בפועל.

אנשי חינוך שהגיעו למרפ"ד זכו ביחס חם ואוהב, בקפה חם ובכיבוד, ובמיוחד בלב מחבק ואוהב, והקשבה במלוא תשומת הלב ממנהלת המרפ"ד.

כולנו השתדלנו, על פי דרכה של רבקה, לספק למורה את הנצרך לה.

רבקה לא ישבה במגדל השן שלה וחילקה משם הוראות, אלא קמה, הסתובבה, הזמינה, עזרה לצלם, חיפשה קלטת (אז עוד היו סרטי וידאו), המליצה על ספר חשוב, ובין לבין גם על מסעדה שכדאי לשבת בה לסעוד עם בן הזוג וחברים, טיול בארץ או בחו"ל. משהו ש"אסור לפספס".

בד בבד היא אספה סביבה צוות של אנשי מקצוע מיומנים, שיעצו למורים והדריכו אותם בתחומים השונים. כולם היו חשובים: העובדים, לקוחותיה - אנשי החינוך הפורמלי לכל הגילאים, ונציגי החינוך הבלתי פורמלי בישובים. בזמנה הוקם מרכז הדרכה למדריכי תנועת הנוער כחלק מן המרפ"ד – ועל כך היתה גאוותה.

לצד הפן המקצועי היה לה חשוב לתת פן אישי, אשר לדעתה העצים את איש החינוך לא פחות מאשר תוספת ידע ושימוש בחומרי למידה. עם זאת, היא כל הזמן העשירה את המרפ"ד בחומרי למידה מיוחדים, היתה פתוחה לקבלם, וטרחה כדי לאסוף אותם. ובזאת שמחה לשתף אותנו, להיעזר בהשכלתנו ולהעצים אותנו, כעובדות.

בענייני מחשבים סמכה רק עלינו. היא לא יכלה לכפות על עצמה להשתמש בכלי עזר זה. ניסתה שוב ושוב, ישבה עם זה ועם ההוא מתוך רצון עז ללמוד, אבל – לא התאים לה להשתמש באצבעות במקום בפה ובלב... (מאוחר יותר, אם איני טועה, כבר רכשה את המיומנות).

בתחום זה, כמו בכל דבר שנעזרה בנו, העובדים, סמכה עלינו ונתנה אמון מלא, והיתה בטוחה שנעשה את הדבר הנכון בזמן ועל הצד הטוב ביותר. השתדלנו לא להכזיב...

מי כמוה הבין שאת הבוקר פותחים בכוס קפה ושיחה. כך התקרבנו זו לזו, נוצרה אווירה ביתית ונעימה, ונבנתה מערכת יחסים שהיו בה אמון, העצמה, מעורבות ואכפתיות, וממילא העבודה התבצעה בתחושה חיובית ורצינית.

הניהול באופן הזה לא נעשה מתוך עקרון ניהולי, אלא כי זאת היתה היא. כל מהותה אמרה: כולנו יחד! כמו שכתבה לי על מתנת הפרידה כשעזבתי, בכתב ידה הפרוע מעט:"את-אני, אני-את". לא מן הפה ולחוץ, אלא באמיתיות.

לכל מקום אליו נכנסה הביאה אתה שמחת חיים. האהבה שלה גרמה לנוכחים לשכוח את צרותיהם ולהיסחף עמה במצב רוח טוב.

בישיבות צוות שיצרנו בניהולה, "הכרחנו" אותה לתכנן מראש. רבקה אהבה להיות ספונטנית, ורחבת לב מאד, ואנחנו קצת שמנו גבולות. והיא – ידעה לקבל, להעריך, לומר תודה ולהעצים.

אהבנו לראות אותה חוזרת בעיניים בורקות ממסע קניות בעיר, עם לב שמח וכיס מרוקן, עם סלים מפוצצים מבגדים וכל טוב לכל המשפחה, וסיפורים אנושיים שפגשה בדרך. משתפת את שמוליק, בעלה האהוב שיזכה לבריאות ואריכות ימים, שהיה מצלצל ומבקש את "השלטון".

רבקה השאירה בנו רושם שלא יישכח, לימדה אותנו על עבודה בשיתוף, על יכולת להכיל, לכבד ולאהוב כל סוג של אנשים, על אמון, על חברות, על מסירות ואכפתיות.

כבר מספר שנים איננו עובדות במרפ"ד, אבל בזכותה החברות בינינו נמשכת עד היום.

היא תחסר לנו מאד.

 אורנה טיימנס, אפרת בן פורת, תרצה פוסט, עירית בר און - עובדות מרפ"ד בנימין לשעבר.

קווים לדמותה של רבקה

קטעים מתוך הספד שנישא בלוויתה

הפרידה הפתאומית בטרם עת וללא ידיעה והכנה מוקדמת, מותירה אותנו המומים ופעורי פה. טורפת, משבשת וממוטטת את בטחוננו העצמי. כאילו מבקשת לומר, מי אתה ומה אתה בן האדם? והלב מסרב מלהאמין, שכן שמועה קשה ונוראה המופיעה בפתע פתאום, גורמת לנו לחולשה ורפיון.

יש והאדם מבקש לתכנן מראש את פעילותו היומית, השבועית או החודשית, מבקש לקבוע תאריך לשמוח בשמחת נישואי בנו או בתו, אך מתברר שכל התכנונים והוצאתם לפועל הנם בעירבון מוגבל מאוד. הכל נגוז ומתנדף כלא היה, בטחונו קורס ומתערער. שום דבר אינו בטוח.

אך מספר דקות, באותו ערב יום ירושלים, בשעת בדיקת לחץ הדם ממש, ותוך כדי הזמנת האמבולנס, פנית לחברתך הטובה ואמרת לה: טילי! את זוכרת? אנו נוסעות לאומן...

* * *

"טורבו" כך הגדיר אותך במלה אחת ידידי שכני אריה. תמיד מלאת מרץ, מלאת חיות ודינמיות ומוטיבציה לפעול להפעיל, ליזום לעשות לשמוח.

לא התפשרת על איכות המרצים גם כשהעלות היתה מעבר לתקציב. הצלחת לגרוף ולהלהיב את ציבור המורים והגננות להגיע למרכז ההשתלמות בלילות הקיץ והחורף, גם כאשר הסכנה ארבה להם בדרכי יו"ש. רבים הגיעו לפסגות גם כי אהבו לפגוש אותך ולפטפט עמך.

השקעת את נשמתך בבניית המשפחה, בחינוך וגידול הילדים.ידעת להעניק להם במסירות כל כך רבה חום ואהבה, תמיד פרגנת להם בפניהם ושלא בנוכחותם. היית להם לאם וחברה ממש גם יחד, והם היו לך למקור גאווה בהישגיהם.

רבים קנאו ביחסים המיוחדים שהיו לך עם כל ילדייך שבירככם ד'. ידעת להוות להם כתובת להתייעצות, לאוזן קשבת, בכל נושא שביקשו.היית להם לסמך ,לסעד, לכתף שעליה יכלו להישען בעת הצורך.

בטוחני שאמרת לעצמך, אי אפשר לחיות כל הזמן תחת הלחץ של לחץ הדם ולהשתעבד כל החיים לגלולות הללו. יותר חשוב להעסיק עצמנו בכל מיני השתלמויות, חוגים וקורסים למיניהם. אלה התרופות האמיתיות היעילות והמבטיחות.

השתדלת לדחוס מה שיותר, שהרי מהו האדם אם לא אורח שנטה ללון. העיקר לא לשבת אדישים ושאננים, צריך כל הזמן להיות בפעילות.

ועתה, אחר כל זאת, מי יעמוד בצד השני וילווה את החתן צבי לחופתו...

* * *

וכשישאלו אותך למעלה, מאין את באה? מאין את מגיעה?

תוכלי לומר בפשטות ובאמתיות: אני מגיעה לכאן ממקום שרחש אהבה עד אין קץ.

מנחם צברי