בתמונה: בני נוער בבית הקפה בשער בנימין. תקופה של בירורים, התלבטויות, ובניית אישיות (למצולמים אין קשר למאמר)

לעיתים קורה שתלמיד נושר ממוסד לימודי עקב חוסר התאמה בינו ובין האופי הדתי והחינוכי של המקום, בעקבות שינוים שהוא עובר. לא פעם בגיל ההתבגרות קורה שהילדים בוחרים בדרך שונה מזו שבחרו הוריהם לחנך אותם.
הסיבות לכך יכולות להיות שונות. לעיתים זו החברה שהשפיעה, או רצון למרוד בהורים על ידי נטישת דרכם החינוכית, לפעמים זה בשל תסכול מהמערכות הבית ספריות – התנגשות עם מורה מסוים או עם גישה מסוימת של משמעת; זה יכול להיות גם השפעה של טלוויזיה וסרטים, קבלת מסר חינוכי כפול מההורים והמשפחה ועוד.
ייתכנו מספר תגובות של הורים לשינויים מעין אלו. ישנם הורים שיילחמו בילדים. הם יראו בכך פגיעה אישית, מרידה בסמכותם, ובגידה בערכי המשפחה, בדרך חינוכם ובהם עצמם. מתוך תחושות כעס, תסכול ואכזבה אלו, תגובות ההורים יכולות להיות מאוד קשות. הם יכללו מריבות, צעקות , חוסר קבלה של השינוי, ועוד. בסערת רוחות זו ההורים יכולים להתייחס בצורה קשוחה למתבגר, ולומר משפטים קשים כמו "אתה תהיה ברחוב אם תוריד את הכיפה, אני לא אתן לך שתהרוס את כל המשפחה, אין לך מקום בבית הזה", וכדומה. מצד אחד, תגובות מעין אלו אולי יכולות לציין את הגבול למתבגר, ולהביא אותו להבנה שהוא מתנהג לא כיאות לדעת הוריו, ולהמחיש את הציפייה ממנו. מצד שני, תגובות תוקפניות כאלו יכולות לגרום לתסכול רב אצל המתבגר, לכעס, לתחושת ניכור, לשנאה, ואף לחרדה – "לא אוהבים אותי, לא מבינים אותי, אין לי מקום בבית הזה". תחושות אלו יכולות להחמיר את המצב, להרע את היחסים עם ההורים, ולגרום לקשיים הרגשיים, להתלבטויות ולהתמודדויות להחריף.
עם זאת, חוסר תגובה וקבלה מוחלטת של ההתנהגות הקשה של המתבגר, מתוך גישה של "למה שאכפה את דעתי ודתי על המתבגר, יש לו זכות בחירה, כל לחץ שלי יכול להרוס" - יכולה גם היא להניב תוצאות לא פשוטות. שכן במצב של חוסר התייחסות – המתבגר יכול לחוש שלהורים לא אכפת ממנו, לא אכפת ממה שעובר עליו, מתעלמים ממנו – הרי הוא לא סתם מתנהג כך, יש לכך סיבות שונות.
אז מה עושים?
כמו שאלות קשות אחרות, גם כאן אין לכך תשובה אחת. זה תלוי באופי הנער/ה וגילו/ה ובאופי ההורים. גיל ההתבגרות נמצא על סקאלה שבה עוברים מילדות לבגרות, ויחס ההורים צריך להשתנות ממערכת יחסים עם ילד למערכת יחסים עם מבוגר. זהו מעבר לא פשוט להורים ולמתבגרים, וגורר בחובו התמודדויות.
בגדול ניתן לומר כי כדאי למצוא את הקו העדין שבין מתן עצמאות מקסימלית, ומתן כבוד לו ולדעותיו כאדם (וגם לומר לו זאת), ובין מתן גבולות, בעיקר בנושאים כאלה שיכולים להזיק למתבגר עצמו או בני ביתו, או שמפריעים להתנהלות השוטפת של הבית, וגם זאת מתוך הסברים על הגבולות שנותנים וסיבתם. במקביל, כדאי לחפש דרכים שונות איך ליצור קשר נפשי רגשי עם המתבגר. לא כל שיחה צריכה להיות סביב המצוות שהוא מקיים או לא, והלימודים שלו. לדעתי, נכון שמתבגרים מעדיפים לדבר עם בני גילם, אך אם הם יחושו שהוריהם משתדלים להבין, נותנים כבוד, ונמצאים שם בשבילם מתי שיצטרכו, הדבר ייתן להם ביטחון ונינוחות לעבור את התקופה הקשה הזו, של בירורים, התלבטויות, ובניית האישיות על ידי התנסויות שונות ומשונות, בצורה יותר רגועה. אם מתבגר יחוש שלא כופים עליו ומאפשרים לו להיות גם קצת מבוגר, והחינוך יהיה יותר סביב דוגמא אישית אמיתית וכנה (בניגוד לילדות שם החינוך הוא אינטנסיבי ודומיננטי יותר), הערכים יופנמו באישיותו. כאמור, נושא התקשורת חשוב. ישנם ספרים רבים המדברים על תקשורת עם מתבגרים ואפשר להיעזר בהם על מנת לשנות דפוסי התקשרות שליליים שלנו כמבוגרים עם המתבגרים. המטרה היא ליצור אווירה טובה וחיובית בבית כך שהקשר יוכל להתחדש ולהתבסס. יש דרכים, יש רעיונות, יש הצעות, צריך לעמול ולחפש וגם ליזום, להאמין בשינוי ולהעז לעשות אותו.
לתגובות : [email protected]