יום שישי, שש לפנות ערב בחוות יישוב הדעת. בקרוב ייכנס ט"ו באב, יום טוב לפי מיכי יוספי, שהשנה חל בשבת. רוב אוהליהם של אורחי החווה כבר פרוסים בין עצי הזית, ואנו תרים אחר חלקה נוחה להתמקם בה בין המערה לבוסתן. זוג תל אביביים שהקדים להתמקם וחולף בקרבתנו מצטרף בטבעיות לעזור בהקמת האוהל. משהו באווירה המקומית מאפשר חיבור מיידי בינינו. חוות יישוב הדעת נמצאת מערבית לשבות רחל, בין עדי עד לקידה. בראשית שנת 2001 הקים נתי רום, אז בן 21, חווה לקידום נוער. "הייתי בעדי עד, שכבר התחילה להתפתח, וחיפשתי מקום אחר. אז עוד לא היה מענה לנערים האלה, וגם אסטרטגית היה חשוב לתפוס את המקום". מבנה אבן קטן ונטוש שופץ וקיבל את השם "הבית האדום". הבית קלט מחזורים של 20 עד 25 בני נוער שחיו בו עד שמצאו את מקומם. הם עבדו בחקלאות ובבניית המקום. הם חשפו בור מים ששימש לתקופה כמקרר, הרחיבו וניקו מערה, ובנו כמה חושות. בהמשך בנה נתי בית מעץ והביא למקום משפחה אומנת. אחד הנערים שחי בחווה מראשיתה, נישא וקבע בה את ביתו. הבית האדום פעל ארבע שנים רצופות, במהלכן צמחו מסגרות דומות במקומות אחרים, והוא סיים את תפקידו. בד בבד הקים נתי, צעיר בלתי נלאה, בוגר ישיבת רמת גן, בית יהודי בהודו. שם הכיר את מיכי יוספי, שעשה זאת לראשונה שנתיים לפניו. כיום הוא גר עם אשתו ובתו במרכז החווה ושותף לפעילות בה. בנוסף הוא שותף בפרויקט סיבוב השערים שמתקיים פעם בחודש בירושלים. לאחרונה הוציא עם חבר דיסק של ניגוני חב"ד בעיבוד אתני. - מאיפה הרעיון להקים פה חוות אירוח? נתי: "תמיד היה חלום לצרף את הנושאים של ארץ ישראל ושל קירוב לבבות, ותמיד אמרו שזה בלתי אפשרי, ושלהביא את האנשים לפה זה בטח לא אפשרי. אני תמיד אמרתי שאם יהיה פה מוצר טוב אנשים יבואו מכל מקום. וברוך ה', מאז שמיכי הגיע לפה אנשים באים. דתיים, חילוניים, שמאלנים – לא משנה מה הדעות שלהם, והחווה התפתחה מאוד". מיכי יוספי, 40, הוא איש גבוה, שלו וחיוני. על שאלת גולש בפורום חרדי באינטרנט מיהו ולאיזה זרם הוא שייך, השיב גולש אחר כי הוא זרם בפני עצמו. הוא גדל בבני ברק למשפחה חרדית-ליטאית בת 12 ילדים. בגיל 6 נפגע בעינו מרסיס זכוכית כשבקבוק שתייה שניער התפוצץ בידו. מראשית נעוריו החל מסלול של חיפוש ומצא את מקומו בישיבת קבר יוסף בשכם. אחרי הצבא טייל במזרח הרחוק קרוב לשנה וחצי, ובשובו התגורר כמה שנים בתל אביב. הוא התרחק מתורה ומצוות ושב ועבר תהליך של התקרבות. בין השאר עסק בבודהיזם, וגם למד אצל ימימה אביטל. בשנת 1995 נשא לאישה את תמר לבית חזני, ויחד הקימו את הבית היהודי הראשון בהודו, בית פתוח למטיילים ישראלים שמעניק חוויה יהודית חמה. בעקבות ההצלחה נפתחו בהודו בתים יהודיים ובתי חב"ד נוספים. הם פעלו בהודו לסירוגין עד הולדת ילדם השלישי, וכשחזרו התיישבו בירושלים. מיכי למד אצל הרב בזאנסון את כתבי ר' נחמן במשך חמש שנים, והיום הוא מלמד במרכזי "שורשים" ומוזמן לשיעורים בכל הארץ. לפני חמש שנים קבעה המשפחה על שבעת ילדיה את משכנה בחווה והחלה באירוח של קבוצות ומשפחות לשבתות ולסמינרים. - מה בעצם אתה מבקש להעניק לאנשים שבאים לכאן? מיכי: "היומרה שלנו, שאותה גם נתנו כשם לחוה, היא לעורר ולחדש כוחות חיים. זו סוג של יומרה, ועוד אין לנו מתודה מסודרת, אבל המכוונות היא לעורר התחדשות, לעורר צמיחה". - מה זה "יישוב הדעת"? בפשטות, הדעת זו התודעה, וצריך להשיבה אל הלב, לחבר ביניהם. היום יש נתק בין הלב לבין הדעת. כתוב בדברים: וידעת היום – והשבות אל לבבך". יש הרבה אופנים לבאר את המושג. זה העדכני לחודש הזה". מלבד תובנות חיים ונגיעות נפש, יש בשיעורים של מיכי גם הרבה הומור. לא פעם גם מילתא דשטותא ממש. גם כדי לעורר נרדמים וגם כדי ליצור שמחה. נחמן, להבנתו הוא שם מקצוע, כמו ירקן או קבלן, ור' נחמן מברסלב הוא נחמן במקצועו. ומכיוון שהוא מיומן במלאכתו - הוא לא סתם נחמן, כי אם נחמן מאומן. כשילדיו יושבים לצדו בשיעור הם שותפים לנעשה, ומקבלים התייחסות מלאה מאביהם. מיכי משתף את השומעים בהערותיו של הבן בן ה-11 לנלמד, וכשבן צעיר ביקש לשתות, הגיב בהתפעלות: כשילד יהודי אומר: "אבא, אני צמא" – זאת התבודדות!... רוחניות לא מטושטשת על החווה ירדה שבת. כל המכוניות הוצאו מבעוד מועד אל מחוץ לשטחה ונשארנו עם האנשים ועם הטבע. את השבת קיבלנו בבוסתן, בין עצי תאנה ושקד. את קרקע הבוסתן כיסו מחצלות, ובראשו נמתחה יריעת הצללה ענקית. קירות נמוכים מאבני המקום תוחמים את שטחו ובו התפללנו, סעדנו, והאזנו לשיעורים. בבוקר התעוררנו לקול התרנגול שבפינת החי. בשלוות הבוקר הבחנתי במשפחה צעירה מטיילת בשבילי החווה, בגדיהם שחור ולבן. האב פנה לילדיו ובמבטא צרפתי כבד ועברית משובשת אמר: ילדים, אתם נזכרים שאנחנו בארץ ישראל? פה זה הנוף הכי יפה בעולם!". על אף שגדלתי בעפרה מראשית צמיחתה, הופתעתי לראות את נופי ילדותי בראייה חדשה, שנשכחה ממני. מרחבי הטבע החשופים שביניהם גדלתי נגלו לי פתאום בכל הדרם, במבט חדש. האספלט, בתי האבן האחידים והגינון המעוצב נעדרו מן הנוף למשך שבת תמימה. מצאנו עצמנו עטופים בנוף הבראשיתי, והוא חדר אל ריאותינו עם אויר ההרים. - למה בחרת לפעול דווקא בשומרון? למה לא במקום רחוק יותר ממחלוקת פוליטית ומבעיות ביטחון, שהיה מושך יותר אנשים? "ברוך ה' אנשים מגיעים. זה מקום עם השראה חזקה. אני מאמין שמקום שיש לו השראה חזקה מושך אליו אנשים גם מעבר לגבולות המוכרים. היום יש געגוע וצימאון לכיוון, לעומק, לרוחניות לא מטושטשת, לחיבור לשורשים האמיתיים שלנו – כלומר ליהדותנו, וממילא אם יש מענה אמיתי אנשים באים. ואם זה לא מענה אמיתי, אז גם במקום מרכזי ומוצלח אנשים לא באים. ראית בעצמך – למרות התנאים הלא הגיוניים אנשים באים, ולפעמים לא רק צעירים, גם אנשים מבוססים שיש להם בבית את כל הנוחות. אבל פה יש השראה. חלק מהעניין זה שאנחנו לא מזכירים שום דבר שקשור לפוליטיקה וגם לא מדברים על החשיבות הביטחונית של המקום. המקום מדבר בעד עצמו. אנחנו כן מדברים על השורשים ההיסטוריים". - איך המשפחה המורחבת מתייחסת לכל העניין? "הם בעיקר מתבוננים. מנסים לראות אם זה משמח אותנו. יש שלב בחיים שההורה כבר לא עסוק בלבדוק אם הילד הולך בכיוון שלו, אלא בכך שהוא מצא את אשר איוותה נפשו". כולם אחים תנאי האירוח בחווה כוללים לינה תחת כיפת השמים ושימוש בשירותים ציבוריים. לאחר היסוסים החלטנו פשוט לנסות את זה. כמונו, הגיעו למלון רב-הכוכבים עוד 170 אורחים לשבת. היו שם כיפות סרוגות קלאסיות, סרוגות עבות, ברסלבריות, מעט שחורות, בוכרית אחת, כובע בוקרים מעור וגם תרבוש תימני מסורתי. אצל הנשים היו כיסויי ראש וגם ראשים גלויים, שלא תמיד תאמו את מראה בן הזוג. מבלי לפתוח בשיחה גלויה היה בדרך כלל קשה לאבחן איזו זהות מסתתרת מאחורי הלבוש. הכרנו אנשים מתל אביב, מירושלים מענתות ומגוש עציון. מורה לספורט בן 30, עורך דין בשנות ה-40 וסטודנט צעיר לשיאצו ורפואה סינית. אישה צעירה ונמרצת בשנות ה-50 לחייה הגיעה מאזור השרון עם משפחתה. היא ובעלה אינם שומרי מצוות וגם לא בעלי תשובה. הם בילו את השבת בחווה עם בתה, חתנה ונכדתה שחזרו בתשובה, והשתלבו במקום בטבעיות גמורה. בעל תשובה צעיר שישב עם רעייתו בקרבתנו כובד בזימון. הוא בירך בקול את כל ברכת המזון והרגשנו שהוא מתכוון לכל מילה. הטקסט השגור כל כך בפינו התעורר לחיים כמו פגשנו בו בפעם הראשונה. שלומי גילה, 50, גנן, הגיע לראשונה לחווה לפני שלוש שנים. כבעל תשובה שמע את מיכי בהרצאה בשורשים, והגיע בעקבותיה. "אז מיכי עשה שבתות קטנות. הגיעו 20 איש בערך. הגעתי לשבת אחת ומאז די התמכרתי". - זה לא חוזר על עצמו? "ממש לא. הלוואי שזה היה חוזר על עצמו. השבת הגדולה הראשונה הייתה בשביעי של פסח לפני שנתיים וחצי. היו 50-60 איש והיה פה משהו שעוד לא הצליח לחזור על עצמו באותה עוצמה. משהו גבוה מאוד, הרגשה של גאולה, של אחרית הימים. אבל כל שבת היא מיוחדת". - ואין לך בעיה לוותר על תנאים נוחים? "לי אין בעיה לישון באוהל, אני מעדיף את זה. יש לי את פיסת הקרקע שלי. כשאני באוהל זה בשבילי הפנטהאוז הכי גדול. זה רק מראה שאנשים באים בשביל הרוחניות". - למה באמת אנשים באים? "באים בשביל האווירה של שבת, בשביל ההווי, יש תפילות חזקות. יש פה המון אהבה, המון חיבוק, הקשבה לצרכים, אלה שבתות מאוד מיוחדות. הרב מיכי עושה עבודת קודש. הוא מגדל את כולם, עושה מסירות נפש. יש גם את השיעורים, את החברים מכל מיני זרמים וההרגשה שכולם אחים. מתי ישבת פעם בשבת עם עוד 200 איש בטבע מתחת לסככה?". בשנתיים האחרונות בא שלומי לשבתות כמתנדב ועוזר בתפעול. כמוהו באים צעירים וצעירות שמבקרים קבוע ומשתלבים בעיקר בעבודה סביב הארוחות. מתוך ערכי שמירה על איכות הסביבה לא נעשה שימוש בכלים חד-פעמיים. במקומם משתמשים בצלחות וכוסות עשויות נירוסטה, שנתי הביא מהודו. בתום סעודת ליל שבת הזמין מיכי את הרווקים והרווקות לעזור בשטיפת כלים. יעקב ורחל, הזכיר, נפגשו ליד הבאר. אבל תנאי האירוח, מתברר, הם כורח ולא אידיאל. מיכי: "למעשה, המצב הקיים היום הוא יצירת אירוח יש מאין. אנחנו עורכים כינוסים גדולים עם נתונים בסיסיים מאוד, ויש אוכלוסיות רחבות מאוד שאנו לא זוכים לארח. קשה לדרוש מזוג מהעיר הגדולה לבוא בתנאים כאלה. זה אמנם ספורטיבי ונחמד, אך לרבים זה קשה. יש אפילו אנשים ששוכרים קרוואן בעדי עד. עד עכשיו הגענו ל-250 איש בשבת וראינו שזה ממש קשה למערכת. 170 זה עוד סביר, אבל מ-200 זה מתחיל להיות קשה. יש לנו תכניות ארוכות טווח לקומפלקס שיכיל עד 400 אורחים בסופי שבוע, עם מתנדבים שיעבדו, ועם קהילה של 15 משפחות ואנשי צוות שמחזיקים את החווה, כשהמטרה היא ליצור מקום לאוכלוסיות רחבות לקבל את הדעת של חיים יהודיים שמחים, שלמים, מפרים, ולחזור עם זה לעיר הגדולה מלאי כוחות חיים". - את מי היית הכי שמח לראות מגיע לפה? איזה סוג של אנשים? "אני שמח בכל מי שבא. פעם חשבנו שיש לנו יותר הצלחה אם מגיעות אוכלוסיות שרחוקות מאתנו, אבל היום ברור שהמצוקה קיימת לכל רוחב העם. זה חוק כלים שלובים. אם זה ציבור דתי לאומי קרוב או ציבור רחוק – הצימאון והגעגוע הוא אותו צימאון וגעגוע". בגלל התנאים הפיזיים מתקיימת הפעילות בחווה בעיקר בקיץ. מדי פעם שותפות לה דמויות מבחוץ, כמו הרב סטבסקי, יובל ונעה ירון דיין, עליזה בן דוד, ארז משה דורון, ולאחרונה גם הרב בזאנסון. השאיפה היא ליצור תנאי אירוח שיאפשרו את הרחבת הפעילות לכל עונות השנה, ושיותר אנשים יבואו לשמוע את מיכי בחווה עצמה. הרחבה כזו תעניק למקום גם יציבות כלכלית הנחוצה מאוד לפיתוחו. המועצה אינה מתקצבת את המקום באופן שוטף אך מסייעת בקידומו, ולאחרונה ביצעה שדרוג והטמנה של קו המים הראשי. הרחק מחיי הפלסטיק בחווה מוגש אוכל צמחוני שמבושל במקום ונותן הרגשה של אירוח ביתי. אנחנו אהבנו, אך מולנו ישבו שני זוגות מאשדוד, ישראלים מן המניין שחזרו בתשובה לברסלב, שאגב, לא שמעו מעולם על עפרה ולא ידעו כלל מה זה. הבחנתי שהיה בהם געגוע לתפריט המזרחי הישראלי. - מה עניין הצמחונות? מיכי: "לפחות בקטע הציבורי הצמחונות היא יותר פרקטית ולא כל כך אידיאולוגית. כששואלים אותי באיזה כשרות הבשר אני תמיד נהנה להגיד שאין בשר. אבל מתברר שהחוויה משאירה רושם על האנשים. בשר קשור לתשוקה ולא כל כך במרכיבים תזונתיים, וזה השלב הראשון ביציאה מההשתוקקות והיפתחות למשהו אחר. זה חלק מתהליך ההתחדשות". הרוחניות בחווה מחוברת לגמרי לקיום הכולל, ולמיכי עניין בתזונה וברפואה טבעית. במוצאי שבת עדכן את הנוכחים על פתיחת קורס חדש של פרמאקאלצ'ר (חקלאות בת קיימא), ובתכנית השבת שילב סדנא בשיטת "המסע", טכניקת ריפוי גוף-נפש באמצעות מיצוי הרגשות השליליים עד לשחרורם מן הזיכרון התאי. שוחחנו גם על יוגה, ועל כך שאין שיטה יהודית לאימון גופני. "היהדות עוסקת בהישרדות, ולכן היא לא עוסקת לא באסתטיקה ולא בגוף. אבל יש המון מובאות לגבי האופן שבו צריך לעבוד עם הגוף ככלי להשראת שכינה. לנו הייתה משימה קריטית להעביר את התורה מדור לדור מול מצוקות קיומיות וניסיונות להשכיח אותה. כל המשאבים הוקדשו להעברתה מדור לדור ללא חיסרון ועם התפתחות. רק אחרי שמקומו של אדם יציב ומשכנו בטוח הוא יכול להתפנות לעבודה עם הגוף, לקשר עם האדמה. ההודים יושבים 3,000 שנה באותו מקום ויש להם את הנינוחות הנדרשת. רק בשנים האחרונות אנחנו מתפנים לעסוק בארציות. עד אז היה עלינו לשמור על האוצר". החווה מתנהלת כחווה אורגנית-אקולוגית. אורן רובין (32), מזכיר החוה, מסביר: "אורגנית משמעותה גידולים ללא ריסוסים, ואקולוגית משמעותה ניסיון לחיות חיים כמה שפחות נצלניים. למשל בשירותים אין שימוש במים, כך נמנע בזבוז מים וגם זיהום של הקרקע. את ההפרשות מכסים בנסורת שמונעת ריח רע ומזיקים, ואחרי חצי שנה משמשת התערובת לדשן. פרויקט נוסף שאנחנו עובדים עליו הוא ניסיון לנצל ביעילות את משק המים. יש לנו בור לאגירת מי גשמים ובור נוסף בחפירה. השאיפה היא לחפור כמה בורות שיספקו מים לשתייה ולחקלאות, ויש לנו גם תכנית לנקז מי גשמים מהגגות". בשטחי החווה פרדסים של רימונים, כרמי זיתים וכרם ענבים. תאנים, אגוזים ושקדיות מפוזרים גם הם בשטח, ובסוף שנת השמיטה יש תכנית להקים גינת ירק גדולה. בחווה גרים מתנדבים, העובדים בה בדרך כלל בין כמה חודשים לשנה תמורת כלכלה ולינה. - איך הגעת לחווה? "הכרתי את מיכי כבר לפני כמה שנים מ"שורשים", אך לא היה לנו קשר. עבדתי שש שנים כטכנאי מחשבים וכמה חודשים לפני כן עזבתי את העבודה, עברתי תהליכי התקרבות, ולא כל כך מצאתי את עצמי בעולם הישיבות. לפני שנתיים וחצי הגעתי בעקבות חבר לשביעי של פסח. דווקא אז נוצר חיבור חזק אל מיכי. פתאום נפתח לי הלב לדרך המיוחדת שלו. הוא חיפש אז אנשים שיסייעו בחווה. באתי ונשארתי. גרתי פה שנה כמתנדב רווק, הכרתי את נעמה, שגם גרה כאן כמתנדבת. לפני שנה התחתנו והיום אנחנו בונים את ביתנו ותורמים לפעילות". - מה אתם מוצאים במקום הזה? "הדבר הראשון הוא החיבור למיכי, והדבר השני הוא הגעגוע לטבע. התגעגענו לשלב את האמונה עם החיבור ליופי של העולם. אהבנו את מיכי ואת האפשרויות שיכולות להיות בחווה. הכרנו והתחברנו". חתונתם של אורן ונעמה התקיימה בחווה בנוכחות 500 מוזמנים, והגיעו אליה כל בני המשפחה והחברים. היום מנצל אורן את כישוריו לטובת אתר האינטרנט של החווה ועבודות עריכה של חומר כתוב. נעמה תורמת מכישוריה כמעצבת גרפית ושותפה מלאה לעבודות האירוח ולפיתוח החווה. - למה לדעתך אנשים באים? "התשובה לכך מורכבת לדעתי מכמה עניינים. ראשית, למיכי דיבורים נוגעים ללב, ואנשים זקוקים לדיבורים האלה. בנוסף, יש אנרגיה מיוחדת של השומרון ובנימין. יש באזור הזה אווירה מיוחדת שמי שחי בעיר מתגעגע אליה. משהו עתיק, משהו שהנשמה מתגעגעת אליו. אנשים ששוהים פה – משהו קורה אצלם. ובכלל, אני מרגיש שיש מהלך בעם ישראל של געגוע, חזרה אל הפשטות, אל האדמה, מאיסה בחיי הריצות והעיר, אמנם אצל מי יותר ואצל מי פחות, אבל משהו הולך ומתעורר לחזור לחיים עם יותר מגע עם חיי הצומח והחי, להתרחק מחיי הפלסטיק, והמקום הזה משמש כתחנה להביא את הגעגוע הזה". - מי מגיע לפה? "הציבור שמגיע לפה מורכב מכל גוני האוכלוסיה: חילוניים, דתיים-לאומיים, חרדים מגיעים מעט, אבל מגיעים. מתנחלים הכי פחות". - למה? "כי יש להם חיבור לאדמה. הם מיושבים בדעתם". - מה זאת אומרת? "אנשים שחיים בהתנחלויות חיים במציאות של לימוד תורה, ושל יישוב הדעת – הם רואים יותר בהיר את המציאות. אבל מתברר שכולם עוסקים באותם עומסים רגשיים". לשמוע את הקול הפנימי סיפורו האישי של אורן מסכם את המענה שנותנת החווה לרבים: "גדלתי בבית מאוד מנותק מהמסורת ומהשורשים, במשפחה חילונית, שכמו רבות, חיה את חיי החומר בלי להעמיק יותר מדי במשמעות החיים. אבי נפטר מהתקף לב כשהייתי בן 7. זה קרה בערב החופה של אחותי, וזו הייתה טרגדיה. המשפחה התרסקה. בנעורים פרץ אצלי מרד וחייתי חיי הוללות. הריקנות הגיעה עד שיא של להפסיק לחיות או לחפש משמעות. יצאתי לטיול בדרום אמריקה, שם חוויתי חוויות עומק וזכיתי לחוש השגחה פרטית. נפתחו לי רבדים שלא זכיתי לחוש עד אז. חווייתית היה ברור לי שיש בורא לעולם, וזו הייתה חוויה אדירה שנסכה בי הרבה ביטחון ושמחה. אני גם כותב, ושנתיים שלוש אחר כך השפה התחילה להאיר לי ברבדים נוספים. כשגיליתי רזים גדולים בלשון הקודש התחלתי להתעניין במקורות ונמשכתי עוד ועוד. כך התחיל הקשר עם היהדות. תורתו של ר' נחמן הייתה בשבילי נקודה ביהדות שדיברה מתוך משבר נפשי ותקשורת בלתי אמצעית עם ה'. החווה חיברה את כל החוויות האלה: החיבור לטבע שהתרחש בדרום אמריקה, ההכרה שיש בורא, שאפשר להיות אתו בקשר, הכתיבה, השפה, ותורת ר' נחמן". בשעות הצהריים החמות של השבת מצאנו שלווה במערה, ובבוסתן הגישו אבטיח וסברס. אחר הצהריים יצאנו להתבודדות. צעדנו בשתיקה מזרחה, מתמסרים למראות, לריחות, ומאפשרים לקול הפנימי להישמע. מצאנו עצמנו מוקפים במשטחי סלע גיר אפור ובמרבדי סירה קוצנית. עצרנו על סף הבקעה שנפרשה למרגלותינו. למראה עבר הירדן המזרחי נזכרתי בדבריו של מוטי יוגב, סגן יו"ר המועצה, מאותו בוקר. הוא התארח אצל בנו בקידה, ובא להשתתף בתפילה ובקידוש. בדבריו תיאר את תחנוניו של משה להיכנס לארץ בעמדו על ראש הפסגה, והזכיר לנו כי לעומתו, זכינו לראות את הארץ מבפנים. במקום בו ניצבנו, קל היה לדמיין את משה מתבונן בנו מן העבר השני. בעדינות ובבהירות, הנחה אורן את ההתבודדות, ואנו התפרשנו בשטח העצום למפגש אישי וקרוב עם בורא עולם. השירה והנגינה שליוו את ההבדלה נמשכו גם בזמן מלאכת הפירוק והאריזה, וטענו אותנו בשמחה ובחיוניות לקראת השבוע החדש. נפרדנו בחום מן הקסם של המקום ומן האנשים הרבים שלא הכרנו, אך הרגשנו בנוח בחברתם מן הרגע הראשון.