ילידת שנת 1963
ילדות ונעורים במקסיקו, בכפר אוקוטיטו, השוכן ליד העיר הקפוקו. מרבית תושביו אינדיאנים ומקסיקנים.
נשואה לאוריאל.
אמא לשבעה.
התגוררה בעבר במקסיקו סיטי, טבריה, קיבוץ שדה אליהו, ירושלים, סוסיא וקריית ארבע.
מתגוררת כיום בעלי.
בעלת גן פרטי לפעוטות ביישוב עלי, וגם אמנית, ציירת, קרמיקאית ומתנדבת כרונית.
היא האישה היחידה בצוות הצדקה של היישוב עלי, הדואג להעביר מצרכים, ממון ותמיכה למי שצריך ביישוב המונה 650 משפחות.
מה היה הרגע –
שאת זוכרת כמשמעותי מילדותך?
לאבי היה יער ענק, והוא עבד ככורת עצים. לכן התגוררנו בכפר אוקוטיטו, קרוב ליער שבו עבד אבי. היינו המשפחה היהודית היחידה בכפר. הכפריים המקומיים היו פשוטים ומלאים טקסים ואמונות טפלות. האינדיאנים בכפר גידלו תירס בשיטות עתיקות, בידיים ובלי מכונות. החגים שלהם היו צבעוניים, וכללו ריקודים וצעדות אחרי פסלים של ישו ומריה לאורך השבילים המאובקים של הכפר.
אנחנו ידענו שאנחנו יהודים אבל היינו חילוניים לגמרי.
בלטנו מאוד בכפר, כי היינו משכילים וגרנו בדירה מפוארת, לעומת בתיהם הפשוטים של הכפריים. הדבר עורר שנאה וקנאה. אני הלכתי במכנסיים לבית הספר, ובאותם ימים הילדות בכפר לבשו רק חצאיות. אבל במקסיקו התחילה אופנה שבנות לובשות מכנסיים, והמשפחה שלנו הייתה "מתקדמת". הלבוש שלי עורר לעג בכיתה, ולא פעם זכיתי לעיקומי אף והערות שיש לי נעליים של ילד ושאני לבושה כמו בן. או שהיו אומרים שאני הילדה הכי שמנה בכיתה, למרות שזה לא היה נכון.
מילדותי הכי זכורות לי ההשכמות של אבי. הוא היה שם לנו מוזיקה של תזמורות, עם חצוצרות, וכלים רועשים, וכך היינו מתעוררים.
הכי מרגש?
כשעליתי לארץ. הייתי בת חמש-עשרה וכשירדתי מהמטוס הלב שלי דפק כמו משוגע. מגיל קטן דיברו אתי בבית על ארץ ישראל, והרגשתי שברגע הזה אני מגשימה חלום. אבל ההתרגשות לצערי עברה מאוד מהר. רק שבוע לאחר מכן, במרכז הקליטה בטבריה, שאלנו "איפה החלב, איפה הדבש שהבטיחו לנו? זאת הארץ המובטחת?".
שבו עשית שינוי משמעותי?
ההחלטה לעזוב את קיבוץ שדה אליהו אחרי הצבא, וללמוד תורה במדרשת אורה, המדרשה לבנות שליד מכון מאיר. כשסיימתי את הצבא הרגשתי שאני רוצה לעשות בירור פנימי. עד אז הייתי מסורתית, והרגשתי שאני רוצה לברר את הדרך. גרתי בירושלים, למדתי במדרשה, ולמחייתי עבדתי במשק בית. שלושה חודשים אחרי שעבדתי במכון, חברה הכירה לי את אוריאל, שנולד בערד ולמד במכון מאיר. הרגשתי נוח במחיצתו, והכיוון שהוא רצה ללכת בו בחיים התאים מאוד לזה שלי. כעבור חצי שנה התחתנו. אנחנו נשואים כבר 22 שנה. אוריאל מאוד אוהב לעשות לי הפתעות, הילדים שלנו אומרים לו כל הזמן: אבא, אמא לא אוהבת הפתעות, היא אוהבת דברים מתוכננים. אבל הוא בכל זאת מנסה בכל פעם להפתיע אותי. אבל מה שמצחיק זה שרוב ההפתעות מתגלות לי במקרה, עוד לפני המועד.
שבו החלטת שאת עוברת לבנימין?
אני מכורה לחדשות. אין ערב שבו אני לא רואה חדשות. תמיד אני רוצה לדעת מה מתרחש, ולהיות מעורה בעניינים. ערב אחד, כשגרנו בקריית ארבע, התיישבתי לראות חדשות בשעה הקבועה, והשדרן מדווח בזעם על כל ההתנחלויות שאריק שרון הקים. בכתבה הראו צילומי אוויר של היישובים, ובתוכם היה גם היישוב עלי. אוריאל ואני התלהבנו מהצילומים. למחרת התקשרנו למזכירות עלי. שבוע אחרי כן קיבלנו סיור מודרך, וחודש לאחר מכן כבר התגוררנו ביישוב.
אני אוהבת בעלי שהיישוב מעורב, האוכלוסייה מגוונת, ואנשים לא דוחפים את האף אחד לתוך החיים של האחר. כל אחד חי את חייו בדרך שהוא רואה ומוצא לנכון, עניין שבשבילי היה מאוד משמעותי וחשוב. וגם הפרטיות.
הכי עצוב?
גירוש גוש קטיף. הרגשתי אכזבה איומה מהמדינה. ביום הגירוש אמרתי לאוריאל, "טוב, אני לא יכולה יותר לשבת מול הטלוויזיה. בוא ניסע לעשות משהו". לפני כן היתה ביישוב תקופה קשה ברווחה ולכן נשארנו לעזור.
עלינו כל המשפחה למכונית ונסענו לכיוון גוש קטיף. התחפשנו למשפחה קיבוצניקית, הסרנו כל סממן שאנחנו מתנחלים, וכך עברנו את כל המחסומים. הגענו ממש לפאתי גוש קטיף ושם נעצרנו על ידי הצבא. אז הקמנו היאחזות קטנה באזור. היה לנו הרבה אוכל במכונית, והקמנו נקודת "ריענון". האכלנו נערים ונערות שהסתננו לגוש קטיף דרך הנקודה שלנו. לבסוף הצבא עלה עלינו, וג'יפ צבאי ליווה אותנו בחזרה עד אשקלון, כדי לוודא שלא נעשה פרסה ונחזור אל הגוש.
הגירוש היה בשבילי צער נורא. בכיתי המון. למחרת ציירתי תמונה שביטאה את האסון - כדור הארץ מוקף בעצים מהם זולגות טיפות דם. זה סימל עבורי את הבכי הנורא של האדמה והאדם על מעשה הפשע שנעשה.
של חרטה?
אני מצטערת על כך שלא למדתי אמנות. או לימודי תעודה כלשהם. תעודה פותחת דלתות בחיים. למשל כיום, כשאני עוסקת בענייני רווחה, יש לי לפחות עשרה מקרים בשנה של ילדים שזקוקים למסגרות חינוכיות מיוחדות שיתאימו לאישיותם. כשאני באה אל המוסדות אני נתקלת לא פעם באטימות ובטריקת דלתות בגלל שאני לא עובדת סוציאלית. אבל למרות זאת אני מוצאת דרכים להשיג עבור הילדים מסגרות. אני מנג'זת ומנג'זת... ומסתבר שהנודניקים בסוף מקבלים את מבוקשם ומצליחים.
אמנם למדתי רק 12 שנות לימוד אבל אני לומדת מהחיים כל הזמן. החיים לימדו אותי, למשל, שאנשים אוהבים שמקשיבים להם. כולם אוהבים. וכשלמדתי להקשיב לזולת, החיים הפכו הרבה יותר נעימים".
שחשת שיש לך אמירה משמעותית ואיש לא שומע?
לא פעם אני נתקלת באטימות מצד המוסדות, או בבירוקרטיה כלפי חלשים ועניים שזקוקים לעזרה. גם בציבור הייתי רוצה לראות יותר התעוררות. הקהילה אמנם מאוד תומכת ועוזרת, ובשנים האחרונות יש היענות גדולה מצד הציבור להסתכל סביב ולעזור לשכנים או לאנשים שזקוקים לעזרה ותמיכה, אבל זה לא מספיק. לפעמים גר לידך שכן שמצוי במצוקה גדולה, ואתה בכלל לא יודע ולא מרגיש. הייתי מצפה מאנשים יותר להתעניין, לדבר, ולהושיט יד כשצריך.
את המצרכים והכסף אנחנו משיגים מכספי תרומות לקרן הצדקה של עלי, ומספקים שתורמים לנו. יש משפחות שמתביישות לקבל. פעם אמרתי למשפחה כזו, אז מה? פעם אני למטה ואתה למעלה ופעם זה הפוך. זו לא בושה וזה בסדר לקבל כדי להתייצב. לבסוף הם הסכימו לקבל. העזרה היא בתחומים שונים. יש משפחות שזקוקות לתרופות, לאחרות יש ילד חריג או מחלה חלילה. העבודה שלנו מתחלקת לשניים: גיוס כספים, והעברתם לאחר מכן למשפחות, או על ידי קניית מצרכים, תרופות, וגם כסף כשזה מה שצריך.
הכי שמח?
ללדת ילד חדש.
רגעים שמחים אחרים זה כשאני מצליחה לגייס סכום כסף בשפע עבור משפחה מסוימת, או לפרויקט מסוים, ואני יכולה לתת להם בשפע בלי להתקמצן ולחשוב על כל שקל, ובלי להגביל אותם, אלא לתת ביד רחבה, מכל הלב.
משמח אותי גם לראות לפני החגים ספקים שפותחים את ליבם וידם ונותנים ביד רחבה, בלי להתקמץ.