בתי הכנסת הישנים של שכונות ירושלים הותיקות, טומנים בחובם סיפורים מרתקים והתרחשויות היסטוריות דרמטיות שידעה השכונה כולה, וידעו הדמויות המרתקות שחיו בה. רבים מאלה נחשפים במחקרו של ראובן גפני ממצפה דני, המובא בספרו החדש, אשר מצליח להציץ ולהקסים

יש שכונות ותיקות בירושלים שקסם אופף אותן, ועיניהם של המהלכים בהן תרות אחר רמזים לחיים שפעמו כאן לפני שנים רבות, לסיפורים מרתקים שנמוגו ולדרמות שנשכחו בחלוף השנים. בלבן של אותן שכונות, לעיתים נסתרים וחבויים, שוכנים להם בתי הכנסת השכונתיים, אשר קירותיהם ספגו את קורות השכונות, על ההתרחשויות, המאבקים, ההתלבטויות והתהפוכות ההיסטוריות שידעו במשך עשרות בשנים.
הקירות אמנם אינם מדברים, אך מחקרו של ראובן גפני ממצפה דני, עורך ומדריך ביד יצחק בן צבי, מצליח לגלות רבות מקורות אותם קירות. "בתי הכנסת הם מראה ייחודית לדמותה של החברה היהודית החיה בארץ ישראל במאתיים השנים האחרונות, ולהכיר את קורותיהם פירושו הוא להכיר את העם ואת החברה, על שלל מרכיביה, עדותיה ומאפייניה", כותב גפני בהקדמה לספרו.
הספר "בית תפילה – בתי כנסת חבויים בלב ירושלים" - הוא ספרו השני של גפני על בתי כנסת. הראשון – "מקדש מעט" – עורר עניין רב. ספרו זה, החדש, מתמקד הפעם בשכונות ימין משה, מחנה ישראל, נחלת שבעה ואבן ישראל. יחד עם צילומיו של ברוך גיאן, וצילומי ארכיון עתיקים, מגולל גפני את סיפור השכונות, ואת סיפורן של הדמויות המיוחדות והמשמעותיות שחיו בהן, באמצעות "מראת" בית הכנסת.
מי היה בית הכנסת הראשון מחוץ לחומות? בשלט הקבוע בחזיתו של בית הכנסת נחלת יעקב שבנחלת שבעה, ואפילו על ספרי הקודש שבתוכו, נכתב כי הוא "הראשון מחוץ לחומות". אלא שגפני קובע כי הקביעה אינה מדויקת. בשכנות משכנות שאננים שהקים משה מונטיפיורי ב-1860, תשע שנים לפני ייסודה של נחלת שבעה, נוסד ופעל בית כנסת של קבע בדירה שהקדיש לכך מונטיפיורי עצמו בתקנות השכונה. גם בשכונת מחנה ישראל, שנוסדה מעט לפני נחלת שבעה, ייסדו התושבים בית כנסת, אם גם זמני, עוד בטרם הוקם בית הכנסת נחלת יעקב. בית כנסת נחלת יעקב נחנך בשנת 1873, וכאשר נערך מפקד יהודי ירושלים ביזמתו של משה מונטיפיורי, בשנת 1875, נסקר גם בית הכנסת הצעיר, ובסקירה נכתב כי כגבאים משמשים בו יואל משה סלומון, אריה ליב הורוויץ ויוסף ריבלין.
כמו רבים מבתי הכנסת שבספר, אשר הוקמו על ידי בני עדה אחת ונהגו בהם מנהג מסוים, לאחר כמה שנים השתנה אופי תושבי הסביבה וגם בית הכנסת הלך ושינה את אופיו. הויכוחים סביב נוסח התפילה, יחד עם סיבות אישיות שונות ואולי אף שיטות אידיאולוגיות, הגיעו לשיאם בסכסוכים שהובאו לדיון בפני הרבנות הראשות ואפילו בפני מוסדות השלטון הבריטי, ויותר מפעם אחת אף נדרשה התערבותה של המשטרה הבריטית.
על אודות בית כנסת אחר בנחלת שבעה, סיפרו זקני ירושלים: "מספרים על סבל עני בשם דוד צלמונה שהדליק באחד הימים מימות החורף כמה גזרי עצים כדי לחמם את עצמו. וכשעסק במלאכה זו אמר מי יתן ויהפכו עצי הסקה אלו למטילי זהב ולא אשא עוד חרפת רעב. ואכן נענה האל לבקשתו, ועצי ההסקה הפכו להיות למטילי זהב... בלא היסוס נטל את המטילים והקדישם לבניית שני בתי הכנסת בשכונה, כשהוא עצמו הוסיף להתגורר עד סוף ימיו בקיטונו הצר...".
אגדות ומעשי ניסים, דמויות מופת ורבנים הדורי פנים, מלחמות ופרעות ושינויי אוכלוסין, ויכוחים על מנהגים ונוסחים, איסוף כספים והסכמים עם תורמים, שמחות מטעמים וניגונים, שנים קשות של נטישה והרס ואחריהן חזרה ושיקום – כל אלה עוברים כחוט השני בסיפוריהם של מרבית בתי הכנסת הירושלמיים שבספר זה, והופכים אותו למרתק ושובה לב. גפני מגולל את הסיפורים בחן, כשהוא מתבסס על עשרות ספרים ומסמכים, וריאיונות שערך בעצמו. בסוף שורות התודות שכתב בהקדמה לספר, הוא כותב: "בסיומה של שנה לא קלה, רצופת אירועים ותלאות, איני יכול אלא לקוות שגם בעתיד נגיע יחדיו להשיגים נאים ומעשירים בכל דבר ועניין" – בכך הוא רומז מן הסתם לשריפה שפרצה במצפה דני וכילתה את הקרוואן בו גר, על כל ספריו ומסמכיו, ואת הקרוואן הסמוך לו.
והנה עוד כמה שורות מניחוח הספר ומניחוח ימים אלה: "זקני בית הכנסת זוכרים כי מדי שנה, לפני תחילת תפילת נעילה במוצאי יום הכיפורים, נשא החזן הוותיק תפילה מיוחדת בלחש לפני ארון הקודש הפתוח, שעה שעיניהם של הכל המתפללים והאורחים היו נעוצות בו ברתת ובזיע... למתפללים זכורים כמה מקרים שרק ברכתו של ר' יוסף חיים (עזרא חיימוף) הצילה את המתברכים מצרות רעות וקשות"... (על בית כנסת בורוכוף ברח' הרב קוק).