פעם חשבנו ששיקול הדעת רציני. הנה מגיע לו שר ביטחון חדש, מבקש לבחון את מעמד המאחזים, שומע את מועצת יש"ע מחד ואת 'שלום עכשיו' מאידך, מוסת על ידי שמאלני הפרקליטות מכאן ומוזהר על ידי החכי"ם מימין מכאן.
על שולחנם של כל שרי הביטחון האחרונים מונחים למעלה ממאה "מאחזים" קיימים ביהודה ושומרון. כולם שומרים בעצם קיומם על אדמות המדינה הנרחבות, לבל ייתפסו על ידי האויב הערבי בבניה, במרעה או בשתילה בלתי חוקיים. חלק מהמכונים 'מאחזים' הם ישובים לכל דבר בני עשרות משפחות, מוסדות חינוך ושירותים, חקלאות ותעשיה זעירה, או בתי מלאכה פרטיים. חלקם – חוות חקלאיות, שתושביהם מעבדים מאות דונמים של מטעים או פלחה, ומגדלים לולים לפיטום או דיר לחלב. אחד המאחזים הללו הוא המשווק הראשי והעיקרי של ביצים אורגניות בכל הארץ.
במטה בנימין, לפי דו"ח טליה ששון, יש עשרות מאחזים.
אבל כשהממשלה מקפיאה הכל – כל בניית בית חדש, כל כיתת מעון וגן ילדים, גם כאלו שכבר אושרו, זה אומר ששיקול הדעת כבר לא ענייני.
היכן בדיוק מצפים שיתגורר הדור השני, והשלישי והרביעי?
זהו, שלא מצפים. כן מצפים, שלא יבואו יותר יהודים להרי השומרון ולגבעות יהודה. הדור השני, שאלתם? מבחינת המדינה שיתאדו. שיתעופפו למקומות אחרים.
איפה ואיפה
מדי פעם עולה לדיון סוגיית הכפרים הבלתי מוכרים (איזה שם מכובס ומזדהה תפרה להם התקשורת) של הבדווים בנגב, השודדים את אדמות המדינה בבניה פרועה ובלתי חוקית ומשמשים מעוזי פשע, הברחות וטרור. הבדואים עונים בתגובה כי הבניה נובעת ממחסור במגורים לבנים הממשיכים. הטענה הזו, שמתקבלת בהבנה כה רבה על ידי החברה הישראלית, נדחית בגיחוך כשאנחנו מעלים אותה. הרי מתנחלים הם לא ממש שווי זכויות.
האחיזה שלנו בקרקע, הפרחת השממות והטרשים, ההצלחות החקלאיות הנובעות מברכתה של הארץ כנחלת ה', הם לצנינים בעיני שר הביטחון התורן ממפלגת העבודה. הוא צריך לרצות את קיבוצי השמאל, את ערביי ואדי ערה, את השמאל הקיצוני בתקשורת, כדי להצדיק את קולותיהם שהוענקו לו.
ומה אנחנו עושים כדי למנוע מהם את התענוג הזה?!
בכל ה'מאחזים' (שבהם כאמור גם ישובים שלמים ושכונות בישובים מוכרים וחוקיים) לא הושלמו האישורים מסיבה אחת בלבד: שר הביטחון מסרב לחתום. בכל מדינה מתוקנת, וגם בישראל הקטנה עד כמה שהיא מתוקנת, לא משפיעים שיקולים פוליטיים-מפלגתיים על מחלקות התכנון והבניה. אפילו לא ברשות הפלשתינית השסועה (שם כנראה השוחד עובד). רק המתנחלים צריכים להתחנן לעוד כיתה בבית ספר עולה על גדותיו בתלמידים, לעוד שורת בתים למשפחות ממתינות, לעוד מגרש כדורסל. להתחנן – ולרוב לא לקבל. למה?! ככה. כי המתנחלים הם כאמור, לא ממש שווי זכויות.
הגבעה ממול
לשם כך הוצגו על ידי כמה עקרונות להנהלת מועצת יש"ע, ואלו התקבלו על ידה. על עקרונות אלה חשוב להקפיד כדי למנוע סחף:
ראשית, אין מצב שישוב נעקר, בעת שההסכמה על העברתו מוסכמת ב"סמוך ונראה".
שנית, הסכם יכלול את כל המאחזים. קודם תאשרו את כל הבקשות הממתינות אצלכם – אחר כך נדון במקומות הבעייתיים.
שלישית - האישורים, שכאמור יושלמו לפני כל מהלך אחר, יהיו מושלמים. לא יושארו "פינות וקצוות" שיאפשרו בעתיד שוב להניף את חרב הגזירה. ההסכם יעוגן משפטית, ויהיה בלתי ניתן לחזרה.
רביעית, לא יותנה אישור בניה בישובים המוכרים תמורת עקירת מאחזים.
ועקרון אחרון - המדינה תשא בעלות ההעברה, כיוון שהיא יצרה את הבעיה בעיכוב ובתרגילי השהייה בירוקרטיים ושרירותיים.
ענווה ועוז
רשימת הבית היהודי תעמוד על העקרונות הללו. חבריי ואני נקפיד כי כל ממשלה בה נהיה חברים לא תיגרר למחוזות אסורים.
אי אפשר להרשות עוד מראות עקירה, הרס וחורבן: לעולם לא עוד. מי שבאמת מרגיש אחראיות כלפי העם, אסור לו לאפשר לצה"ל או לחברה הישראלית לעקור ישובים.
בסופו של דבר כלום לא יעזור לרשעים: אנחנו ננצח. בעיקר בזכות רוחו הנפלאה של הנוער, שאנו פוגשים יום-יום בדוכני התשובה, בחומש, בשירות הלאומי, בגרעינים התורניים ובארגוני החסד. הנוער הזה, שללא מעט מרבנינו ומחניכינו יש חלק נכבד בעיצובו הנפלא - הוא התקווה.
אם נשכיל להיות מאוחדים, לקרוא בשם ה' ללא מורא ובענווה המשולבת בעוז נעורים, ולא להתפתות להבטחות שווא – נתמיד וגם ננצח.
הכותב הוא יו"ר סיעת הבית היהודי