בתמונה: רס"ן דגן ורטמן (משמאל) עם קב"ט חברון. לא הרשה לעצמו לישון

 

הלווייתו של דגן ורטמן יצאה בצהריים מישיבת הר המור שבירושלים אל בית העלמין הצבאי בהר הרצל. בין הסופדים לו היה הרב ירחמיאל וייס, ראש ישיבת ירושלים לצעירים. בהספדו תיאר הרב וייס את דגן כ"עדינו העצני", אדם המשלב גבורה פיזית עם עדינות נפשית, ובעל צימאון אדיר לדעת עוד ועוד. "בהישגים שלך בריצה הגעת לתוצאות אולימפיות", בכה הרב וייס, "ללמד אותך היה התענוג הגדול ביותר שיכול להיות למורה".
דגן, בן לאלי ודבי ורטמן, המשיך מלימודי התיכון בישיבה לצעירים שליד ישיבת "מרכז הרב", לישיבת ההסדר באור עציון, ולישיבת הר המור בירושלים. לאחר שש שנות לימוד התגייס כחייל לחטיבת גולני, שם התקדם לתפקידי פיקוד, עד תפקידו האחרון כמ"פ הפלוגה הותיקה של גדוד 13. דגן יצא לחופשה של שנתיים שבהן התכוון ללמוד בישיבת הר המור. כשבוע וחצי לפני שנהרג, התקשרו ובקשו שיגיע לגדוד, ודגן הצטרף לגדוד כקצין בחפ"ק.
בביקורו של נשיא המדינה בשבעה,אמר לו אביו של דגן: "אני מודה לךמאוד שבאת. בני היה ענק, הוא בא מעולם של קודש, מעולם של טוב, ורצה תמיד לתרוםולפעול למען כלל ישראל". כל מי שמדבר על דגן מרגיש חובה להדגיש שמדובר בדמות אדירה שאין מילים שיוכלו לתאר אותה. בלוויה אמרו חייליו כי ברור שהקב"ה רצה אותו, והאב סיפר שלא היה עליו שום סימן, רק רסס קטן מתחת לאוזן שחדר למוח – יד אלוקים.
בילדותו התבלט כתלמיד מצוין וכספורטאי מבטיח. חבריו לכיתה מספרים כי דגן היה ילד דייקן ומדהים, חכם מאוד ולא מתפשר, מצטיין בהכל, תמיד מחייך ותמיד אכפת לו מה קורה עם אחרים. מאיר רבס, שאימן את דגן בספורט ובעיקר בכדורסל בכיתות ד-ח', אומר: "דגן היה הדובדבן שבקצפת בשבילי. תלמיד משכמו ומעלה, בעל מידות. כל הכיתה אהבה אותו והוא אהב את כולם. גיליתי אותו בכיתה ד' והלכתי איתו צעד אחר צעד. הייתה לו דבקות במטרה, בלי לרמוס או לדכא את הסובבים. כל מה שביקשתי ממנו הוא ביצע, ומעולם לא התלונן, אף על פי שהעבדתי אותו קשה. דגן התקדם בכדורסל ואף שיחק בקבוצת אליצור ירושלים. גם כשלמד בישיבה לצעירים המשיך להתאמן ולשחק, אך בכיתה י"א בחר בעולם התורה והפסיק לשחק באופן מקצועי".
אברהם-יצחק מאיר, שדגן היה מ"פ שלו, אומר שדגן היה "אגדה בחייו". כמפקד הצליח לשדר סמכותיות ללא התלהמות. הוא מספר שדגן ניצל כל זמן פנוי שהיה לו. "פעם אחת ראיתי אותו נכנס לבית המדרש לעשר שניות, פותח ספר, מעיין בו, סוגר אותו והולך. דגן חי את הדברים", הוא מדגיש, "בשום תחום הוא לא חיפף, הוא עשה את הכל בדייקנות, זריזות, וגם עם חיוך".
שרון אלטמן, שהיה סמל מחלקה כשדגן היה מ"פ, אומר כי "דגן לא היה רגיל, הייתה בו כל תכונה טובה שיכולה להיות. ידעת שמה שעובר לו בראש תמיד זה איך אני יכול לעשות עכשיו טוב. לא היו לו שיקולי נוחיות, הוא ביטל עצמו מול המטרות שהציב לעצמו. הוא לא הרשה לעצמו לישון, זה היה מבחינתו בזבוז זמן טוטאלי.
"היה בו שילוב של רוח וחומר. הוא היה קשוח, אך כמה שדרש ממך הוא עשה יותר, והפגין ענווה וצניעות", מספר שרון ומוסיף, "חיילים ראו אותו חותר למגע, רץ פנימה בלי להסתכל אחורה, ראו אותו חזק".
אביו ציין כי דגן עסק גם בגמילות חסדים, הקים קרן לחיילים נזקקים בפלוגתו,ונתן לחייליו להבין שהם החשובים, שהם עומדים במרכז. על השילוב אצל דגן בין הקודש והחול אמר אביו: "מיזוג כוחות הנפש אצלו היה כל כך בהרמוניה, לקדש את הקודש זה היה אצלו בהתנהגות ובתכונות, הוא לא היה עסוק בצורך לאחד - החיבור בין הקודש והחול זה שילוב שהתרחש בקרבו".