28 שנים עברו מאז הקישה מפקחת המעונות רחל שנרב על דלת הקרוואן של מרים וברוך איינבינדר בחדשה, והציעה למרים למלא מקום כמדריכת המעונות בבנימין למשך שלושה חודשים. שלושת החודשים הפכו לכמעט שלושה עשורים. בנובמבר האחרון סיימה מרים איינבינדר את התפקיד שנטלה על עצמה אז – לנהל את מחלקת המעונות במטה בנימין, כשהיא בונה עם השנים רשת של 26 מעונות, המעניקה טיפול יומיומי ל-1,250 פעוטות.
לפני כמעט עשור עבדתי אני כמזכירת מחלקת המעונות, ושתינו נפגשנו מחדש בשמחה, הפעם בביתה. כשהציעה לי לשתות, שאלה אם כוס זכוכית זה בסדר או שאני מעדיפה חד-פעמית. מרים, ילידת ברית המועצות, יהודייה גלוית ראש, היא לא בדיוק התוצר החינוכי של ישיבת מרכז הרב, ובכל זאת – בשר מבשרה של ההתיישבות המתחדשת בבנימין.
 - איך התחיל הקשר שלך עם תנועת ההתיישבות?
"זה לא שלי, זה שלנו, שלי ושל ברוך. שנינו שותפים לאותה דרך, ועוד בברית המועצות היו לנו מחשבות בכיוון. אחרי שעלינו לישראל, מהר מאוד הכרנו את רחל ענבר ודודו אייכנבאום ז"ל, ישראלים ותיקים שגרו בירושלים. הם עצמם לא היו דתיים אך הגיעו ממשפחות דתיות מאוד. הם היו חלק מגוש אמונים, ומלאי מוטיבציה, ורצו להקים גרעין ולעלות להתיישבות. אנחנו מאוד התחברנו לזה, והיו לנו עוד חברים טובים שמאוד התחברו לעניין.

"בשנת 197 הגשנו בקשה, ומהר מאוד קיבלנו סירוב. כך נכנסנו למעגל החברתי של הסירובניקים. לברוך היו כיתות עברית, והוא קצת ביקר בכלא, קצת היה במחתרת, והסתתר מהשלטונות. ידענו גם שם שאחרי ששת הימים התחילה התיישבות בשטחים המשוחררים. הייתה לנו מפה, והיו לנו מחשבות שאולי גם מקומנו יהיה עמם"

"בגבעון היה מחנה צבאי ירדני ועמדו שם 10-20 מבני בטון ללא בידוד, וללא חלונות ודלתות. את הניסיון הראשון לעלות לשם עשינו מיד אחרי המהפך של 1977, ומר בגין שלח את הצבא או המשטרה לעצור אותנו. אחר כך, כמו בכל משפחה יהודית טובה, התחלק הגרעין הראשוני לשתי קבוצות, מה שלא היה כל כך רע להתיישבות. אלה שרצו יישוב עירוני הקימו את גבעת זאב על גבעת התול"ר, ואנחנו, שרצינו יישוב כפרי, איתרנו את הגבעה הזאת, והקמנו את גבעון החדשה.
"זה החיבור שלנו להתיישבות. אבל עוד לפני כן, כשהגרעין הראשון בעפרה עלה על הקרקע, דודו וברוך נסעו לעזור בשמירות. בעצם זו הייתה בפועל ההיכרות הראשונה שלנו עם יישוב קהילתי".

 

מעגל הסירובניקים
את ההחלטה לעלות ארצה קיבלו כבר ב-1966. מסך הברזל היה אז סגור לגמרי, ולא היה ברור כלל איך ומתי זה יתאפשר. מלחמת ששת הימים חוללה מהפך במודעות היהודית בברית המועצות. ברוך החל ללמוד עברית, ומהר מאוד הפך למורה. כדי לעלות ארצה מברית המועצות היה צורך לקבל הזמנה פורמלית לעלייה מקרוב משפחה בישראל. לברוך היה דוד בישראל שחי בה משנת 1929.
"הייתי אז בהריון ולא ידענו מה ייוולד. הדוד שלח שתי הזמנות, אחת על שמנו ועל שם בן בשם יעקב, והאחרת על שם בת בשם רחל. ונולד יעקב. כשהיה בן כמה חודשים - זה היה בשנת 1971 - הגשנו בקשה, ומהר מאוד קיבלנו סירוב. אך נשאבנו לרעיון ונכנסנו למעגל החברתי של הסירובניקים, שחלקם היו פעילים מאוד ולא ישבו בחיבוק ידיים עד שיתרצו השלטונות. לברוך היו כיתות עברית, וחיפשנו כל קשר עם הארץ – ספרים, עיתונים, שידורי רדיו של ה-BBC. היו מגיעים אנשים מהארץ, ופעילים למען מסורבי העלייה מארצות הברית. ברוך קצת ביקר בכלא, קצת היה במחתרת, והסתתר מהשלטונות למשך חודש או יותר. הק.ג.ב לא יכול היה לסלוח לו על כך שיהודון אחד פתאום נעלם ולא מוצאים אותו.
ידענו גם שם שאחרי ששת הימים התחילה התיישבות בשטחים המשוחררים. הייתה אז קריית ארבע, והייתה לנו מפה, והיו לנו מחשבות שאולי גם מקומנו יהיה עמם. אך היה ברור לנו שאם אנו עולים ארצה – זה קודם כל לירושלים.
"אחרי כמה שנים קיבלנו אישור, בזכות פעילות של סנטורים, חברי קונגרס וקהילות מארצות הברית שהפעילו לחצים, לא רק בשבילנו. עלינו תוך שבעה ימים מקבלת האישור, כמה ימים לפני מלחמת יום הכיפורים. אנחנו היינו הטיפות האחרונות של גל העלייה של תחילת שנות השבעים".

 ד"ר צבי ברק: "באזור אל-בירה נזרקו אבנים על הרכב שבו נסעתי עם מרים. פתאום הנהגת שלי, אחת קטנה כזאת שבקושי רואים אותה ובקושי מגיעה להגה, קופצת החוצה, משאירה אותי לבד ומתחילה לרדוף אחרי הפוגעים ולירות לכל הכיוונים. ואני, סגן אלוף בצנחנים, הייתי בשוק, מופקר בשטח בחוסר אונים מוחלט, ורק חיכיתי שתחזור ותגן עליי"


 לא ידעתי מה זה יהודיה
אני שואלת את מרים מה ספגה בבית הוריה שחיבר אותה לציונות ולהתיישבות, והיא עונה בפשטות: כלום.
"עד גיל חמש לא ידעתי שאני יהודייה. בכלל לא ידעתי מה זה. שיהיה ברור, זו הייתה תקופה איומה. היו שם רדיפות נגד קבוצות אתניות, ובסוף שנות ה-40 התחילו רדיפות נגד התרבות היהודית ונגד יהודים. סגרו תיאטרונים יהודיים, פעלו נגד הספרות היהודית והרגו אנשים. לסטאלין היו גם תכניות להעביר יהודים לבירביג'אן.
"כשהייתי בת חמש מישהו ברחוב אמר לי ז'דובקה. שאלתי את האומנת הגויה שלי מה זה, והיא שאלה: 'מי זה אמר לך?'. עניתי: ילד בחוץ. היא מאוד כעסה ורצה החוצה לחפש אותו. לי לא רצתה להגיד כלום. שאלתי את אבא והוא הסביר לי שיש כל מיני אנשים: רוסים, קזאחים כמו השכן, ואנחנו – יהודים. מאז ידעתי שזו מילת גנאי".

 

בתמונה: מרים וברוך עם הוריהם ערב עלייתם ארצה


מרים וברוך גדלו בבתים מתבוללים, ואינם רואים עצמם מחויבים לתורה ולמצוות. עם זאת, החיבור האידיאולוגי לרעיון ארץ ישראל השלמה פשוט להם: "לי זה מאוד ברור שליהודים צריכה להיות מדינה. אני גדלתי בין גויים. את השנאה ראיתי, את מילת הגנאי שמעתי בגיל חמש והבנתי, וברור לי שעל פיסת קרקע קטנטנה אי אפשר להתקיים. ואם יש לך, ועוד אומרים לך שיש לך על זה אסמכתא בספר הקדוש בעולם – אז זה שלך. אז נכון שזה מעורבב עם תורה, אבל כל היהדות זה משהו מאוד מעורבב".

 

 להעלות את אבא ואמא
בהגיעם לישראל פנו לירושלים וגרו במרכז קליטה בקטמון, "מקום שלכל הדעות איננו מתאים למרכז קליטה", כדבריה.
הלם קליטה לא היה. "כל כך רצינו, חיכינו ולחמנו להגיע, שכשהגענו ידענו: זה שלנו. זו בודאי לא אותה מדינה שאפשר לדמיין משם, וכמובן שכששרנו ארץ זבת חלב ודבש ראינו משהו אחר. אבל אני לא זוכרת אכזבות או משבר. היינו מאושרים מזה שאנחנו פה. זה שלנו. זה היה המוטו. מעולם לא עלתה במוחי מחשבה לעזוב. גם כשלברוך לא הייתה עבודה. והיו שעזבו. בוינה היו שני משרדים שקיבלו את היהודים שיצאו מברית המועצות, בצד אחד משרד של הגו'ינט ובצד השני של הסוכנות. ובארצות הברית מאוד רצו את הצעירים המשכילים. לנו השאלות האלה בכלל לא עלו. ברוך היה פיזיקאי תיאורטיקאי ואני למדתי הנדסה אלקטרונית ואחר כך שפות זרות, ועם זה עלינו. לברוך הציעו ללמד במכינה באוניברסיטה והוא קיבל מה שהציעו, ואני עבדתי באוניברסיטה באיסוף חומר מחקר במדעי הרוח".
הוריו של ברוך עלו לישראל כשנה אחריהם. מהוריה שלה נפרדה מרים במחשבה שזוהי פרידה לנצח. הם לא חשבו לעלות וגם אי אפשר היה. אבל מאז הודיעו לה על רצונם לעלות ניהלה עבור עלייתם מאבק עיקש בן 16 שנים.
"ב-1976 קיבלתי מכתב מהוריי בבקשה שאשלח להם הזמנה לעלות. שלחתי, ובתשובה אמרו להם: תירקבו פה ולא תצאו. עם זה התחלתי. פניתי לגופים בישראל ומחוץ לישראל והתחלתי לחפש ארגונים ואנשים שירימו את הדגל להבאתם ארצה".

- למה הם רצו לעלות?
"זה לא היה צעד אידיאולוגי, אבל בשביל לעשות אותו הם היו צריכים לעשות מהפך. שניהם היו חברי המפלגה הקומוניסטית, ואבא היה מהנדס בכיר בתעשיית הטילים ובעל מעמד גבוה בתעשיית הנשק. הייתי צריכה להגיע עד הטופ שבטופ אצל אלה שהיו מוכנים לתמוך ולעזור.
"יצאתי להפגנות, והבן כתב מכתבים לברז'נייב. היו הפגנות גדולות, והיו כאלה רק שלי ושל שני הבנים. אחר כך הצטרף גם השלישי בעגלה. עמדנו עם שלטים וצילמו אותנו, אך מה שהשפיע היה המאבק הדיפלומטי. קשרתי הרבה קשרים אישיים עם אנשים בעלי השפעה בינלאומית וקיימתי מסעות לארצות הברית. טדי קנדי ניסה מאוד לעזור, קנצלר גרמני בשם ויליברנט היה מאוד נחמד, ראש ממשלת אוסטרליה הסכים לעזור. כל אחד מהם ניסה בדרכו. הייתה עסקת חיטה בין אוסטרליה לרוסיה וראש ממשלת אוסטרליה אמר שלא ישחרר להם את החיטה אם לא ישחררו אותם. הקנצלר הגרמני הציע לעכב עסקה גדולה של מכונות לתעשייה. גם לשמעון פרס אני חייבת באופן אישי. כשנסע לקונגרסים התלוו אליו אנשים מן הקשת הישראלית, ותמיד לקח אתו אנשים שפעלו למען יציאת יהודים מברית המועצות. גם שרנסקי עזר, אחרי שכבר היה בארץ, ופתח לי כמה דלתות בסנאט ובקונגרס. היו גם כמה ארגונים שטיפלו. אני הייתי מוכנה לעבוד עם כולם. אם הממסדיים ועם אלה שאינם. הייתה לי מטרה אחת קדושה: להעלות את אבא ואמא.
"בסופו של דבר, את האישור שקיבלו אני חייבת באופן אישי לרונלד רייגן, שהבטיח לי שהם יעלו. אותו אישית לא פגשתי, אבל נפגשתי עם בוש האבא, כשהיה סגן הנשיא. באביב 1988 הייתי בוושינגטון, נפגשתי שם עם נציג ארה"ב בארגון זכויות האדם, יהודי בשם ריצ'רד. כשבאתי אמר: 'אבא שלך סירובניק טילים. לא יתנו לו לעלות', ואני פשוט התחלתי לצעוק. את אבא בוש הכרתי עוד בארץ, והוא בדיוק עבר במסדרון, שמע את הצעקות ונכנס. פניתי אליו, והוא העלה את העניין אצל רייגן. לאחר כמה ימים נפגשתי אתו והוא אמר לי: הנשיא ביקש למסור שהוא מבטיח שהורייך יעלו ארצה עד סוף השנה.
המשכתי במאבק, ויום אחד, זה היה ב-1.12.88 בשעה 6:00 בבוקר, שמעתי ברדיו, בקול ישראל, שמודיעים שקבוצת מסורבי עלייה וביניהם אנשים מבוגרים מאוד קיבלו אשרת יציאה. התקשרתי לאמא והיא אמרה: אתמול הודיעו שיש לנו אישור. אמי הייתה כבר בת 83 ואבי בן 81. מבחינתי זה היה נס.

 

השמורה
בבבוקר שבו נודע לה על הנס הזה התקיימה ישיבה במועצה, אצל פנחס ולרשטיין היו"ר, ואיינבינדר איחרה בכמה דקות. "אני אף פעם לא מאחרת לשום דבר, וכשנכנסתי ללשכה הם כבר ידעו. הייתה שם התרגשות גדולה. טילי צברי מאוד ליוותה אותי מבחינה רגשית. תמיד שאלה והתעניינה. גם בקבלת הפנים בשדה התעופה חיכו אנשי המועצה, עד אמצע הלילה. בכלל, בנימין זה לא רק מקום עבודה, מבחינתי".
כשהיא אומרת את המשפט הזה פוסק שטף דיבורה הרהוט, והתרגשות עזה אוחזת בה ממש עד דמעות. "בכלל לא ציפינו לזה", היא מסבירה בקול נרגש. "כשיצאנו משדה התעופה היו המון אנשים למטה, וכולם פרצו בשירה, בריקודים ובברכות. היינו המומים. אם זה רק מקום עבודה שאתה בא, דופק כרטיס, עושה מה שצריך והולך הביתה, אז כל מה שקורה לך אחר כך הוא רק שלך. ומבחינתי לא היה כך בבנימין. אלה היו אנשים ששייכים לחיים שלך. קראתי לזה 'שמורה'. ארץ בנימין היא שמורה של אנשים שהם לא רק עמיתים לעבודה. הם חברים לדרך. זה התחיל בוודאי מפנחס, וכולל את האנשים שעבדו שם, אפי פלס, טילי ומנחם צברי, ואחרים. וגם כשברוך נפצע במילואים בג'ילזון הייתה תמיכה של אנשים מסביב. לא באו וטיפלו בו פיזית, אך תמיד ביקרו, צלצלו, תמכו והתעניינו. ידעתי שלאנשים אכפת ממני אישית, ולא כדי שאצביע בשבילם. היינו שותפים לדרך והייתה בינינו גם נאמנות אישית".
מרים היא חלק מחבורה ותיקה של עובדי מועצה, שבנו את מערכותיה יש מאין במשך שניים ושלושה עשורים, תחת הנהגתו של פנחס ולרשטיין. רובם נכנסו לתפקידם ללא ניסיון מקצועי בתחומים שעליהם הופקדו, וצמחו עם התפקיד ועם ההתפתחות העצומה של יישובי בנימין.
שלא כמו במקומות אחרים, בהתיישבות החדשה ארגוני הנשים לא הקימו מעונות יום. כדי לענות על הצורך הקימו המועצות האזוריות מערך מעונות, בתמיכתה של רחל ענבר, אז מנהלת מחוז ההתיישבות החדשה במשרד החינוך. למפקחת הארצית מונתה רחל שנרב, תושבת קרני שומרון, ושתיהן קיימו ערב אחד פגישה בקרוואן של ענבר בחדשה. שנרב חיפשה ממלאת מקום לשלושה חודשים למדריכת המעונות של בנימין, וענבר הציעה לה לפנות למרים, שגרה בקרוואן ממול.
"עבדתי אז בפקולטה למדעי הרוח, וביקשתי שיאפשרו לי לעבוד בעוד מקום. מהר מאוד ביקשתי חל"ת ואחר כך פרשתי. היו אז, בשנת 1980, שמונה מעונות בכל רחבי בנימין מעונות, וקצת יותר מ-100 ילדים. בשנים הראשונות עבדתי במחלקת החינוך, תחת מנחם צברי. בשלב מסוים הבנתי שזה לא נכון ולא יעיל ושצריך לבנות מערך נפרד לגמרי. יוסי ויינר, שהיה אז מזכיר המועצה, תמך בשינוי, ובינואר 1984 חזרתי מחופשת לידה ליחידה עצמאית עם תקציב משלה".
במהלך השנים למדה והשתלמה בתחום וצברה ניסיון רב. מלבד ההדרכה החינוכית והביקורים במעונות, קיימה מרים איינבינדר גם פגישות רבות ביישובים, בדרך כלל בשעות הערב. "המעונות הם לא ילד חד-הורי. יש לו שני הורים, והיה צריך להגיע להבנות עם היישובים, ולשנות את תפיסת ההורים לגבי המעונות משמרטפייה לגוף שנותן שירות חינוכי, וזה דרש מפגשים".

 

לתת את כולך
ימי אנתיפאדה ותקופות קשות מבחינה בטחונית שעברו על מטה בנימין עם השנים לא הפחיתו את הנסיעות ולא הגבילו את העבודה. "לא היה מצב שלא נסעתי. זאת עבודה וצריך לעשות אותה. אז או שאתה מסוגל לתת את כל מה שצריך, או שלא, ואז – תחזיר את המפתחות ולך הביתה. הרגשתי שזה כל-כך יקר שלא רציתי ללכת הביתה. וראית – שרדתי. עשיתי זאת".
על הנחישות שהפגינה בנסיעותיה בדרכי בנימין יכול לספר בודאי ד"ר צבי ברק, כיום יועץ ארגוני ובעל מכון גישור ותקשורת בינאישית. הוא הוזמן למועצה בראשית האינתיפאדה הראשונה להרצות על התמודדות במצבי לחץ. באותה תקופה עברה הדרך מאזור המרכז לפסגות דרך ביר נבאללה, קלנדיה, רמאללה ואל-בירה. ברק הגיע בכוחות עצמו עד גבעת זאב, ועל מרים הוטלה המשימה להביאו לפסגות. באזור אל-בירה נזרקו אבנים על הרכב והאורח נלחץ מאוד. "פתאום הנהגת שלי", סיפר בהגיעו להרצאה, "אחת קטנה כזאת, שבקושי רואים אותה ובקושי מגיעה להגה, קופצת החוצה, משאירה אותי לבד ומתחילה לרדוף אחרי הפוגעים ולירות לכל הכיוונים. ואני, סגן אלוף בצנחנים, הייתי בשוק, מופקר בשטח בחוסר אונים מוחלט, ורק חיכיתי שתחזור ותגן עליי".
לא פעם כשנזקקו לדוברת רהוטה וייצוגית, שהמבטא הרוסי שלה מהווה יתרון, פנו למרים. היא דיברה בכנס ההקמה של ארגון הנשים אל"י בשנת 1983, ונשלחה בינואר 1988 לדבר בפני מועצת אירופה כנגד ניסיונו של ערפאת להעביר החלטה שהציונות היא גזענות.
אבל העובדה שהיא אינה ילידת הארץ, והעברית אינה שפת אמה, אף פעם לא היתה עבורה מגבלה. "אני יודעת שאני שונה כי אני לא מ'מרכז הרב', כמו שאת אומרת, ולא בדיוק יצור ארץ-ישראלי. אבל זה בעיניים של אחרים שמסתכלים עליי. מבחינתי זה המקום שלי, אני שייכת. וגם אם אחרים רואים אותי שונה בתחומים מסוימים: כיסוי ראש, מכנסים, מבטא בודאי, זה אף פעם לא הפריע לי כי אני שייכת. כך הרגשתי. לפעמים אמרו לי בשעת כעס: מי את בכלל – לכי לרוסיה, ועניתי בתשובה שאמנם יש לי מבטא, אבל אני יהודייה. ולפעמים אמרתי בכעס שברוסיה אמרו לי "לכי לשם, ז'דובקה", אז באתי. ומי שלא עבר את זה לא יכול להבין מה זה להיות במקום שהוא שלך. ישראלי מצוי לא מבין את המציאות הזו".
כמי שעבדה עם מרים, אני יכולה להעיד על אישה חרוצה, ישרה כסרגל, דעתנית וחריפה, עם לב חם ואכפתיות גדולה לנעשה סביבה. בין השאר הקפידה מאוד על עיקרון ההירארכיה ולא נתנה יד לעקיפת סמכויות. היא איננה מסתירה כי דעתה אינה נוחה משינויים המתחוללים במועצה ועל רקע זה פרשה מתפקידה בסוף חודש אוקטובר.
 - איזו מערכת את משאירה מאחורייך?
"תמיד אמרתי שילד במעונות בנימין זוכה ליחס חם ואוהב, לצוות מקצועי ומיומן, שתומך בילד, מכיר את צרכיו ומאפשר לו לגדול בסביבה תואמת התפתחות ומפתחת סקרנות, שמאפשרת לו לגלות את העולם הסובב אותו. היום יש במעונות בבנימין ילדים של ילדים שגדלו במעונות. במחלקת המעונות נשאר צוות מעולה, ארבע מדריכות עם ניסיון, ידע ונאמנות, שדרה של גרעין ותיק ומסור של מנהלות שעובדות שנים ארוכות, ו-200 מטפלות שעובדות בקביעות. אני מקווה שבמשך 28 השנים אפשרנו לילדים לגדול בתנאים כמה שיותר טובים. ויותר מכל אני מקווה שהמחלקה תמשיך ותתקיים במועצה ותמשיך לתת את השרות הטוב ביותר שאפשר לתושבי בנימין".
 - לאן מועדות פנייך מכאן והלאה?
"לעבוד. אני פשוט לא רואה את עצמי יושבת בבית".
על שולחנה של מרים כבר עומדות כמה הצעות בתחום ההדרכה לגיל הרך, אך בכוונתה ליהנות מכמה חודשים של טיול בחו"ל קודם שתממש אותן.