חידת מקום הימצאם של כלי המקדש האבודים הציתה במשך שנים ארוכות את דמיונם של רבים. אנשי דת ורוח, שודדי קברים, ארכיאולוגים ואחרים, מנסים מזה זמן רב לגלות את מקום המסתור שבו חבויים הכלים. אחד מהם הוא וינדל ג'ונס, מטיף נוצרי בדימוס, שהתאהב ביהודים ומשוכנע שאם ימצא את כלי המקדש, יבוא המשיח, ואז תהיה גאולה וישועה לעם ה' ולעולם כולו.
יש הטוענים כי על פי סיפורו של ג'ונס נכתב התסריט לסרט אינדיאנה ג'ונס, אם כי יוצרי הסדרה מכחישים טענה זו.
למרות אהבתו הרבה ליהודים, וונדל ג'ונס לא התגייר מעולם. "אני רואה את עצמי כגשר בין ישראל, עם ה', ובין העולם כולו. אני רוצה להמשיך ולהביא גם אל תוך הכנסיות את דבר ה'", הסביר ג'ונס את התעקשותו להישאר בן נוח.
אבל בתו של ג'ונס, שרה ריצ'רדסון, דווקא התגיירה. ולא רק שהתגיירה ועלתה לארץ, היא גם גרה ביישוב מעלה לבונה, וממשיכה בדרכו של אביה בחיפוש אחר כלי המקדש. "בניגוד לשודדי קברים שהמניעים שלהם הם תאבת בצע והתעשרות, או לארכיאולוגים אתאיסטים שרואים בכלי המקדש מוצג ארכיאולוגי היסטורי ותו לא ולא מבינים את מלא משמעותו ומשמעות כליו, לאבא שלי, וינדל ג'ונס, מניע אחר לגמרי מאחורי החיפושים אחרי הכלים האבודים", חושפת שרה ריצ'רדסון, "מבחינת אבא וינדל הכלים רלוונטיים גם לימינו, ויש להם משמעותיות רוחניות וחלק חשוב בגאולת העולם. אותו לא מעניין להרוויח או להתעשר ממציאת הזהב הרב, אלא רק האפשרות שהוא רואה במציאת כלי המקדש כשלב בדרך לגאולה".


למרות שכבר יותר מארבעים שנה מחפש וינדל ג'ונס (78) את הכלים, בינתיים בהצלחה חלקית בלבד, הוא לא אומר נואש, ובחודש הקרוב הוא מגיע לישראל למסע חיפושים וחפירות נוסף.


 האמת אצל היהודים
וינדל ג'ונס נולד בטקסס. כשהיה לגבר עבד כקוצר חיטה, הסתובב במשאית יחד עם מאתיים פועלים בין החוות בערבות רחבות הידיים, ועזר לחוואים לקצור. הוא לא היה מיסטיקן, ועד אז גם לא חווה חוויות רוחניות, אבל יום אחד הוא חווה חיזיון. הוא ראה את עצמו עולה למרומים, שם ראה לפניו דמויות ערפיליות שהוא זיהה כמלאכים האומרים שירה. כאשר התעורר נקלע לידיו דף עיתון שבו התפרסמה ידיעה על הקמת מדינת ישראל.

"לכנסייה הגיעו בעיקר הנשים, שאמרו לג'ונס: "תציל את הגבר שלי, הוא שותה כל היום ומסתובב שיכור. אבא היה הולך אל הגברים למסבאות ושותה יחד אתם. זה היה מחזה משונה ומאוד לא מקובל. הוא
קיבל כמתת אל כריזמה, רגישות, וכושר שכנוע. הוא היה מדבר על ליבם של הגברים ההוללים, ואט אט החלו גם הגברים של העיירה לבוא לכנסייה"


וינדל ג'ונס לא זכר בדרך כלל את חלומותיו כשהתעורר. לכן זו הייתה עבורו חוויה עוצמתית וייחודית שייחס לה חשיבות ומשמעות. בעקבות החלום החליט וינדל ג'ונס לעשות הסבה מקצועית. הוא רצה להיות כומר מטיף.
אבל בסמינר לפרחי כמורה צעירים התחילו הספקות והחששות מקננים בליבו. הסיפור על הא-ל שהתגשם בגוף אדם לא ממש שכנע אותו, והוא התקשה להאמיןשישו הוא התגשמות הא-לוהים. הספקות לא גרמו לוינדל לריחוק או זלזול. הם הזכירו לו את דברי אמו הנוצרייה, שאמרה לו שוב ושוב כשהיה ילד: "האמת נמצאת אצל היהודים, והיהודים הם העם הנבחר". לימודיו בסמינר הביאו אותו למסקנה שהאמת שונה מזו שניסו בסמינר להכתיב לו, ו-18 שעות לפני סיום הקורס הוא פרש ממנו.
זכרונות הילדות הביאו את ג'ונס להתעמק בכתבים, ואט אט הוא גילה שהברית הישנה מדברת אליו הרבה יותר מהכתבים המאוחרים הנוצריים. הוא חקר וקרא, למד והתעמק, בברית הישנה ובזו החדשה, ולבסוף הפך לכומר מטיף. את הספקותשמר לעת עתה בליבו.
"אבא שלי חיפש אתגר", משחזרת שרה ריצ'רדסון, "ולכן הלך להיות כומר של עיירה קטנה בצפון קרוליינה. זו הייתה עיירה קטנה וענייה ששררו בה תוהו ובוהו. באותם זמנים שלטו בעיירה הקוקלוסקלאן. הם שנאו שחורים ויהודים, ובעיירה אירעו מקרי רצח רבים על רקע גזעני. "לפני שאבא שלי הגיע ברחו מהעיירה 13 כמרים שלא עמדו בלחץ, ונבהלו מאיומי הקוקלוסקלאן", מספרת שרה. "הסיפורים האלה דווקא משכו את אבי, שרצה להביא את האור למקומות החשוכים ביותר".
וינדל ג'ונס הגיע לעיירה והתחיל מטיף בכנסייה. לכנסייה הגיעו בעיקר הנשים, שכן הגברים פחדו להגיע בשל איומי הקוקלוסקלאן. הנשים אמרו לג'ונס: "תציל את הגבר שלי, הוא שותה כל היום ומסתובב שיכור".
"אבא היה הולך אל הגברים למסבאות ושותה יחד אתם. זה היה מחזה משונה ומאוד לא מקובל, למצוא כומר ששותה במסבאה, כי הכמרים נהגו לשתות רק את היין המקודש, זה שהם דימו לדם של ישו".
וינדל ג'ונס קיבל כמתת אל כריזמה, רגישות, וכושר שכנוע עדין ומיוחד. הוא היה מדבר על ליבם של הגברים ההוללים, ומצליח לשדל אותם להרפות מהאלכוהול ולשוב אל חיק הדת. אט אט החלו גם הגברים של העיירה לבוא לכנסייה. אפילו הצעירים, וגם אותם שגרו במרחק רב, החלו מגיעים לכנסיה.

גלגלי ההיסטוריה
אבל הדרשות ששמעו אנשי הכפר מהכומר המטיף וינדל ג'ונס היו חדשות ומוזרות. הוא דיבר על עם ישראל כעם ה' הנבחר, ועל שנים-עשר שבטי ישראל, שאותם צייר בעצמו ותלה על קירות הכנסייה. וינדל ג'ונס אמר לשומעיו: "עם ה' הוא ישראל, והוא זה שמניע את גלגלי ההיסטוריה".

יום אחד נסע לעיירה מרוחקת ונכנס לישיבה שהכיר. הרב סקר אותו במבט מלא חשד ואי אמון, הסביר לו שהישיבה מיועדת ליהודים והראה לו את הדרך החוצה. ג'ונס סבב ללכת, אבל לפני שיצא הוא כיבה את האור. "הרבי התרגז ושאל, 'מה אתה חושב שאתה עושה?', ואבא שלי אמר לו: 'אני משאיר אתכם באפלה, כי אתם היהודים אמורים להיות אור לגויים, ואתם לא'. זה גרם לרב לשנות את דעתו


דבריו של הכומר החדש עוררו את חמתם של הקוקלוסקלאן, והם התחילו לאיים על חייו. אבל רווח והצלה עמדו לוינדל ג'ונס מצד אנשי העיירה. הגברים ההוללים נשבו בקסמו, ומחצית מאנשי העיירה יצאו להגנתו, כדי שיישאר הכומר המקומי. הכנסייה והעיירה התפצלו לשניים, והתחיל מאבק בין אוהדי הכומר ובין שונאיו.
"הייתי בת שש", מספרת שרה. "אבא עשה הרבה מהפכות בעיירה, והקוקלוסקלאן רתחו מכעס. באותם ימים הייתה בארצות הברית אפליית השחורים. הם היו צריכים לעבור לצד השני של הרחוב כשעבר לבן, אסור היה להם לעלות על הגשר כשלבנים עברו. גם בכנסייה אסור היה להם לבקר. אבא שלי החליט לשנות את זה. הוא הלך לבתי השחורים ושכנע אותם לבוא לכנסייה. הם הגיעו, אבל פחדו שהקוקלוסקלאן יראו אותם נכנסים, מה שיגרור מכות והתנכלויות, אז הם היו עומדים בפתח ומקשיבים דרך חלונות הכנסייה לדרשות. ג'ונס הציב רמקול בכניסה.
"אבא שלי תמיד אמר לי: הכי חשוב זה ללכת אחרי הצדק, ולעשות צדק. לדרוש ולחקור את האמת, ולעשות צדק. זה המוטו שלו בחיים.
"הקוקלוסקלן היו מגיעים לביתנו בלילה, שוברים את חלונות הבית ואת חלונות המכונית, ולפעמים גם היו יורים לעבר הבית בלילות. פעם אחת הם ניסו לפוצץ את בלון הגז שלנו. הם לא פחדו ולא לבשו מסכות כשבאו לעשות את הפוגרומים שלהם. ידענו בדיוק מי הם. לילה אחד, כשהייתי בת שבע, הגיע אחד מבריוני הקוקלוסקלאן עם רובה, הוא איים על אבא שלי והורה לו לצאת למרפסת. הרוצח אמר: 'כומר, תכרע על הברכיים שלך ותבקש רחמים על נשמתך, כי אתה עומד לפגוש את הבורא שלך'.
וינדל ג'ונס כרע על ברכיו והתחיל להתפלל בקול רם על נשמתו של הרוצח. הוא זעק וביקש עליה רחמים. לא ברור איזה השפעה הייתה לתפילות של ג'ונס על בוראו ואם נמלא רחמים או לא, אבל מה שברור הוא שהתפילהעשתה רושם על הרוצח, והוא ויתר על הרעיון לירות בוינדל ג'ונס. במקום זה נתן לו מכה בעורף בעזרת כת הרובה, והסתלק".
הישועה והרווחה לאנשי העיירה ולכומר מנחת זרועם של הקוקלוסקלאן הגיעה לבסוף מהשלטונות. הם שמעו על התוהו ובוהו בעיירה, ועורך דין יהודי נשלח כדי להפסיק את ההתנכלויות.


"אבא שלי תמיד דיבר על היהודים", משחזרת ריצ'רדסון, "אבל אני מעולם לא פגשתי יהודי, וכילדה הייתה אצלי ממש הילה סביב דמות היהודי. דמיינתי דמות א-לוהית, ולמרבה האירוניה היהודי הראשון שפגשתי בחיי היה עורך הדין שבא לעיירה שלנו כדי לטפל בקוקלוסקלאן. הוא היה עורך דין טוב, והצליח במהלך משפט שנערך לראשי הקוקלוסקלן לעשות כל מיני מניפולציות, למשוך אותם בלשונם, עד שלבסוף הם הודו בפשעיהם ונשלחו לכלא. המשפט ההוא בעצם שם קץ לאי הסדר בעיירה, ולשלטונם הכוחני של הקוקלוסקלאן".

אור לגויים
העיירה אמנם נרגעה, אבל נפשו של וינדל ג'ונס המשיכה לסעור. יום אחד הוא נסע לעיירה מרוחקת ונכנס לישיבה שהכיר. הוא ניגש לרב המקומי והסביר לו שהוא אמנם גוי, אבל הוא מעוניין ללמוד את התורות של העם הנבחר. "אני רוצה להתחיל ללמוד עם הילדים, ולהתקדם אט אט", הסביר הכומר. הרב סקר אותו במבט מלא חשד ואי אמון, והסביר לו שהישיבה מיועדת ליהודים. לא עזרו ההסברים וההתעקשויות של ג'ונס. הרב הסביר לו שהוא לא רצוי והראה לו את הדרך החוצה. ג'ונס סבב ללכת, אבל לפני שיצא הוא כיבה את האור בבית הכנסת.
"הרבי התרגז ושאל, 'מה אתה חושב שאתה עושה?', ואבא שלי אמר לו: 'אני משאיר אתכם באפלה, כי אתם היהודים אמורים להיות אור לגויים, ואתם לא'. זה גרם לרב לשנות את דעתו, ואבא שלי התחיל ללמוד שם את התורות של עם ישראל".
ג'ונס ראה את עצמו כמגשר בין ישראל לעמים, ואת התורות שלמד בישיבה נהג ללמד את הנוצרים שבאו לשמוע אותו בכנסייה. "אבא בקושי היה ישן, הוא ישן אולי שעה אחת בלילה ובכל שאר הזמן למד והעמיק בלימוד. אבא מאוד אהב להקשיב למטיפים הכושים, הוא אהב את הכריזמה שלהם, את ההתרגשות וההתלהבות. יום אחד, כשהייתי בת תשע, ישבנו הוא ואני במכונית והקשבנו ברדיו לדרשה של אחד הכמרים הכושיים. הכומר צעק בהתלהבות: 'הנשמה שלכם תישרף בגיהנום, אבל א-לוהים אוהב אתכם'. ואבא שלי אמר לי: 'אני רוצה להפסיק להיות כומר מטיף'. הסתכלתי עליו המומה. אני חשבתי שהוא יהיה הכומר המטיף הכי מפורסם בארצות הברית. אבל אבא אמר: 'אני לא רוצה יותר להסתכל על האנשים כחוטאים. אני לא אוהב את הדרך הזו, של לגרום לאנשים להרגיש רע כלפי עצמם וכלפי חייהם, אני אהיה מורה'.
וינדל ג'ונס עמד בדיבורו ועזב את משרת הכומר שלו. עכשיו התמקד בלימוד התורה והעברית, החל להתעמק בסודות בית המקדש, ואף החל לבנות מודל זעיר של בית המקדש וכליו. "אבא הבין שבבית המקדש יש אפשרות אמיתית למפגש ודיאלוג בין האדם לא-לוהים. הוא הבין שבניין בית המקדש הוא המפתח לגאולה. הוא ממש התאהב במקדש, ומשם התחיל אצלו החיפוש אחר כלי המקדש האבודים".

שישים אוצרות אבודים
מה שהנחה את וינדל ג'ונס בחיפושיו אחר כלי המקדש הייתה מגילת הנחושת מקומראן שהתגלגלה לידיו קצת אחרי שהתגלתה בקומראן בשנות החמישים. היה זה המוצג הראשון שפגש בחיפושיו.
מגילת הנחושת נמצאה ב-1952 בקומראן שבמדבר יהודה. המגילה המרהיבה, שאורכה 240 מטרים, כוללת רשימה חרוטה באותיות עבריות של לא פחות מ-60 אוצרות אבודים הטמונים במקומות שונים בארץ ישראל.
חוקרים מסוימים אומרים שהרשימה מוצפנת, מציבה אתגר קשה למפענחיה ומותירה מקום רב לפרשנויות. אחרים אומרים שהיא קשקוש מוחלט. אבל יש גם מי שמוכן להישבע שמדובר בתיעוד נדיר של אוצרות עתיקים, שאת גודלם הדימיון מתקשה לעכל: 3,282כיכרות כסף, 1,280כיכרות זהב, 65מטילי זהב, 619כלים עשויים מתכת יקרה ועוד, המסתכמים בכמות דימיוניות של 200טונות כסף וזהב.
ג'ונס קיבל העתק של מגילת הנחושת והחל לחקור. הוא ניסה לפענח את הקודים שהיו בה, ובהסתמך על ספר החשמונאים ועל מקורות אחרים, ובניגוד גמור לאחרים שסברו שהאוצרות נמצאים בירושלים, וינדל ג'ונס החליט כי ללא צל של ספק האוצרות האבודים נמצאים בקומראן.
לכל מי שהסכים לשמוע, הקריא ג'ונס גם את הכתוב בספר החשמונאים:
"וגם נמצא כתוב בספרים, כי ירמיהו הנביא ציוה לגולים לקחת את האש ולטמנה כאשר אמרנו. (ב) גם נתן להם את ספר תורת ה' לבל ישכחוה, ולבבם לא יפתה לסור מן הדרך, בראותם את פסילי זהב וכסף בגאון תפארתם. (ג) וישנן להם דברים רבים ונכוחים, לבל תמוש תורת ה' מלבבם. (ד) וגם זאת נמצא כתוב, כי הגיד להם על פי ה', לשאת אתם את אוהל מועד ואת הארון.
ה) ויהי בבואם ההרה אשר עלה עליו משה לראות את הארץ, וימצא ירמיהו שם מערה ויסתר בה את האוהל ואת הארון ואת מזבח הקטורת, ויסתום את פיה. (ו) ומקצת האנשים אשר הלכו אתו בקשו לעשות להם אות, וילאו למצוא את המערה. (ז) וישמע ירמיהו ויגער בם ויאמר, אל ידע איש את המקום, עד אשר יקבץ ה' את עמו ונתן להם רחמים. (ח) אז יגלה ה' את המקום, וכבוד ה' יופיע בענן, כאשר היה בימי משה ובימי שלמה בהתחננו אל ה' לקדשו. (ט) ויספר להם ירמיהו את חכמת שלמה ואת הקורבנות אשר הקריב עת חנוכת המזבח, ככלותו להקים את מקדש ה'" (חשמונאים ב, ה-ט).
בניגוד לכמה חוקרים הטוענים בתוקף שמגילת הנחושת הינה זיוף גדול, או הטוענים שאלו אוצרות שונים שאינם שייכים כלל למקדש, ג'ונס טוען שכל כלי המקדש המקוריים הוחבאו לפני פלישת בבל, וכלים אחרים חסרי ערך הוצבו במקומם. ג'ונס גם פגש מסמך שנמצא בגניזה הקהירית, אשר מאשש את האינפורמציה הכתובה במגילת הנחושת, ולפיו כל האוצרות המוזכרים במגילת הנחושת קבורים לכאורה ב"בבל" – זהו שם הקוד של המפה של מגילת הנחושת.

 ב-67' תהיה מלחמה
בין אם מגילת הנחושת אותנטית ובין אם שקרית, הרי שכלי המקדש בוודאות היו גם היו, ומקום הימצאם הוא שהביא את ג'ונס ארצה. ביקורו הראשון בקומראן היה בשלהי מלחמת ששת הימים.
"בשנת 1959 אבא אמר לנו: 'ב-1967 תהיה מלחמה בארץ ישראל', משחזרת שרה ריצ'רדסון. "אבא אמר גם שעם ישראל יתרחב ויכבוש חלקים נרחבים מנחלתו. הוא אמר לנו שבשנת 67' ניסע לישראל ונעזור לעם ישראל במלחמה. הסתכלנו עליו כאילו שהוא משוגע.
"אבל בשנת 66' אבא יצא למסע הטפה ברחבי ארצות הברית, כדי לאסוף כסף למסע לישראל. היינו עניים מרודים. העיירה שאבא שימש בה ככומר מטיף הייתה דלה, ואת האוכל שהיה לנו בבית תרם אחד מבאי הכנסייה. למרות זאת, תמיד דלפונים וחסרי כל היו מצטרפים אצלנו בבית לארוחות. אבא נסע לסיבוב ההטפות שלו וחזר עם מקרר חדש, רהיטים חדשים וכסף. ואמא שלי, לואס, אמרה: 'א-לוהים אוהב את האיש הזה, הוא הצליח לעשות את מה שהוא אמר שיעשה'. אמי לואס הייתה יפה מאד. בצעירותה חלתה בפוליו, אבל כשהיא הייתה הולכת ליד אבא היא נשענה על זרועו, והייתה הולכת על קצות האצבעות של הרגל הפגועה, כך שאיש לא הבחין במום.
"ארזנו והפלגנו לישראל באוניה. המסע ארך שבועיים. בתחילת המסע פרצה סערה נוראית. כולם חלו, אפילו הקפיטן. אני הרגשתי יחסית טוב, וגם סוף סוף הייתי חופשיה מעינו המפקחת של אבי. הייתי בת 13,רציתי ללבוש חצאיות קצרות, להתאפר ולרקוד, אבל אבא אסר עלי. בזמן המסע הוא שכב חולה בחדרו באוניה, ואני רקדתי וחגגתי על הסיפון. לקראת סוף המסע התאושש. שנינו עמדנו על הסיפון, ובכינו. מרחוק ראינו את חיפה, והיא נראתה לנו כמו עיר מזהב. כל החלומות של אבא על הארץ של העם הנבחר הפכו ממשיים.
"איש לא הכיר אותנו ולא חיכה לנו על החוף. השתכנו במלון, אבל מהר מאוד הכסף אזל ומצאנו את עצמנו ברחוב. ואז עבר ברחוב איזה ישראלי אחד שעמד לצאת לאנגליה. הוא התלהב מאבא שלי ומהרעיונות שלו, ואמר שהוא ואשתו נוסעים לאנגליה, ושנוכל בינתיים לשכור את הבית שלהם. אבא הסביר לו שכספינו אזל, והוא אמר: אז תגורו אצלי בבית בלי לשלם. ואז אבא שלי אמר לו: כן, אבל בעוד ימים אחדים תפרוץ מלחמה. האיש צחק, וגם הוא הסתכל על אבא שלי כאילו שהוא תמהוני או משוגע.
שבוע לאחר מכן פרצה מלחמת ששת הימים. גרנו אצל המארח שלנו שלא יכול היה לנסוע לביקורו המתוכנן באנגליה, כי גויס למלחמה. אבל הערכתו לאבי גברה מאוד.
"גם אבא התנדב לצבא. שמו אותו בתוך בונקר במעלה החמישה, יחד עם כל הנשים והילדים. נתנו לו רובה, ואמרו לו: אם הערבים יכבשו את המקום, תהרוג את כל הנשים והילדים כדי שלא יפלו בשבי. אבל אבא שלי חשב לעצמו: לא באתי לישראל כדי להרוג נשים וילדים. הוא ברח מהבונקר והצטרף לצוות לוחם על אחד ההרים. כשהוא חזר באמצע המלחמה לירושלים הוא היה מלוכלך ופרוע, עם זקן מגודל. מעולם לא ראיתי אותו כך. ואז הוא הכריז: 'ועכשיו אני רוצה להתחיל בחיפושים אחרי כלי המקדש האבודים בקומראן'. באותו זמן קומראן הייתה בשליטה ירדנית, והסתובב שם רק הארכיאולוג פסח בראדון. הוא היה דמות ססגונית שהתעניין בהיסטוריה וארכיאולוגיה וקיבל אישור מהירדנים להסתובב ולחפור היכן שירצה".
ג'ונס הגיע לקומראן וסיפר לבראדון על חלומותיו למצוא את כלי המקדש. בראדון גיחך ואמר לג'ונס שיחפור איפה שהוא רוצה. הוא לא היה איש דתי, וההתלהבות הדתית של ג'ונס עוררה בו בעיקר גיחוך. ג'ונס סימן לעצמו את המקומות ששם - על פי הפענוח שלו את מגילת הנחושת - היו אמורים להימצא כלי המקדש, אלא שלא היו לו אמצעים וגם לא תקציב לחפירות, והוא אמר לבראדון שהוא נוסע לגייס כספים ויחזור כדי לחפור. ג'ונס חזר לקליפורניה, שם התעכב בשל בעיות מבעיות שונות עד שהשיג את הכסף והתמיכה לחפירות. בשנת 1972 החל לחפור עם קבוצת מתנדבים ומעט כסף שהצליח לגייס".

פכית חרס קטנה

"כשאבא חזר מארצות הברית השטח כבר היה בשליטה ישראלית, והממסד התחיל להתערב ולכבול את ידיו", מספרת ריצ'רדסון. "הם שמעו שהוא מחפש את כלי המקדש, ורצו למצוא אותם בעצמם. אחרים, שהיו אתאיסטיים, בכלל לא רצו לגלות את הכלים האלה. הצמידו לאבא ארכיאולוג ישראלי והרשו לו לחפור רק בקרבתו".
בשנת 1988, לתדהמתם של הארכיאולוגיים, מצא ג'ונס פכית חרס קטנה ובה נוזל שמנוני ובלתי מזוהה.
התגלית נרשמה על שם הארכיאולוג הישראלי, אבל לטענת ריצ'רדסון הארכיאולוג הישראלי לא היה בכלל בשטח בזמן שנמצאה הפכית, ואביה וינדל ג'ונס הוא שמצא את הממצא ההיסטורי המרתק.
לאחר דיון היסטורי ואנליזה כימית הועלתה ההשערה כי מדובר בממצא לא פחות מסנסציוני, שעד עכשיו לא היו בטוחים כלל בקיומו - והוא שמן האפרסמון. שמן האפרסמון מופיע במקורות רבים, יהודיים ונכריים, בעיקר מתקופת הבית השני, כבושם היקר והמפורסם בעולם העתיק כולו. שיח האפרסמון שממנו הפיקו את השמן המיוחד גדל כנראה אך ורק בנאות המדבר על שפת ים המלח, בעיקר בעין גדי, וסוד גידולו, השבחתו והפקתו, היה ידוע למספר מצומצם ביותר של אנשים שחיו באזור עין גדי, שם גידלו והשביחו את שיחי האפרסמון, והם שמרו על סודם מכל משמר.
שמן האפרסמון היה כל כך יקר עד שהיסטוריון רומאי בשם פליניוס הזקן טען כי כמות משמן זה, השווה לחצי ליטר של ימינו, מחירה 300 דינר (סכום עתק באותם ימים), ויכולה להגיע אפילו עד ל-1000דינרים.
מה קרה לשיחי האפרסמון? נראה שבעת הכיבוש הרומי לא רצו יהודי עין גדי להסגיר את סוד הפקת הבושם הזה ובחרו להשמיד את כל שיחי האפרסמון ולקחת את סוד הפקתו לקברם. לכן מציאת הפכית הקטנה בקומראן הייתה אירוע מרגש במיוחד.
מציאת פכית השמן עודדה את רוחו של ג'ונס, והוא המשיך לחפש במרץ ובהתלהבות את כלי המקדש.
"ייתכן וכלי המקדש טבע בים", אומרת שרה ריצ'רדסון, "אבל אבא שלי חושב שהיו שני סטים של כלים במקדש. לפי המחקר שלו, עוד בזמן שלמה המלך, כשמלכי הגויים הגיעו לביקור במלכות שלמה, שלמה הורה לייצר תעתיקים שהיו רק מצופים מזהב. בהמשך הכלים המקוריים הוחבאו". ידוע סיפורו של החוקר פרקר, שבשנת תרס"ט חפר פירים נסתרים כדי להגיע להר הבית. באמצע החפירות חשש לעורו, והבריח 11 ארגזים מחוץ לעיר אל אניה בריטית שהמתינה לו בנמל. הגלים בנמל יפו סערו, כמו הרוחות בירושלים, אך איש לא ידע מה הכילו הארגזים. הדימיון האנושי עבד שעות נוספות. "האם מצא האנגלי את כלי המקדש?" - זעק ה"ניו יורק טיימס" שהקדיש לנושא את כל העמוד הראשון.
"גם אם מישהו לקח את הכלים, לא ברור אם הוא לקח את המקוריים או את ההעתקים", אומרת ריצ'רדסון ומוסיפה, "מאוחר יותר מצאנו גם את הקטורת. היא הייתה חבויה בצלע הר, מוסתרת ומוגנת באמצעים מחוכמים, שמזכירים מאוד את הפעלולים שיש בסרט אינדיאנה ג'ונס. הקדמונים היו חכמים מאוד והסתירו ושימרו את הדברים באמצעים שונים. כשמצאנו את הקטורת אני טעמתי אותה וזה גרם לי לשיתוק בכל הפנים. אבל כשהבאנו את הקטורת לארכיאולוגים הישראלים הם טענו שזו בכלל לא הקטורת, ואמרו לאבא שלי שהוא יכול לקחת אותה אתו. בחינת מרכיבי הקטורת בארצות הברית הוכיחה כי כל 11 הסימנים המרכיבים את הקטורת אכן נמצאו בקטורת שמצאנו, אולם בשל חוסר בתנאי שימור טובים הקטורת מאבדת את איכותה וטריותה".

להבה אחת בוערת
המחלוקות היכן נמצאים כלי המקדש ממשיכות להסעיר את החוקרים, הארכיאולוגים והשודדים.
יש מי שסבור שהם נמצאים בירושלים, אחרים סבורים שהוחבאו ברומא, או שטבעו בים. אבל וינדל ג'ונס עיקש בדעתו שהם מצויים מתחת לאדמה בקומראן.
כבר יותר מארבעים שנה שהוא ממשיך להגיע מעל לעת לארץ, חמוש במתנדבים ובתרומות, ולא פעם מלווה בשרה בתו הוא חופר, מרחרח, ובודק. ולמרות התעמרויות הממסד, הסקפטיות, והעובדה שעדיין לא מצא את כלי המקדש האבודים, וינדל ג'ונס בן ה-78 לא מיואש. בחודשים הקרובים הוא מגיע שוב, עם משלחת נוספת, כדי לנסות ולגלות את מקום המסתור של כלי המקדש האבודים, מה שעשוי לטעמו להביא לגאולת העולם כולו.
שרה מספרת שבפעם הראשונה שהניחה את כף רגלה על הארץ חילחלה בה התחושה שהגיעה הביתה. "אם כל אזרח מחפש את ייעודו, אני מצאתי את ייעודי", היא מסבירה מדוע התגיירה והשתקעה בארץ, במעלה לבונה. "אני אוהבת את הארץ, אני אוהבת את היהדות, ואני אוהבת לעבוד עם אבי. ולמרות שהיום אנו מגיעים משני קצוות – הוא מבני נוח ואני מהיהדות – אנו משלימים אחד את השני, כמו להבה אחת שבוערת לכבוד בית המקדש".