אין לי ספק שכל אחד מכם נקלע לסיטואציה שבה הוא היה צריך להסביר איך הוא חי בבנימין.
- "ואת לא מפחדת? והילדים?"
לכו תסבירו להם שהפחד הוא מרכיב קיומי אנושי. כולם מפחדים. כל אחד והצרות שלו. מהרגע שהפכתי לאם, הפחד הפך דומיננטי יותר בחיי. אבל לא, אני לא חיה בפחד. הפחד הוא כמו תוצר לוואי של החיים, וככל שאתה נותן גז וחי יותר, תוסס יותר ויותר פועל - הדאגה גדלה באותו יחס. מרבה נכסים מרבה דאגה.
אני משוכנעת שרבים כמוני תהו בינם לבין עצמם, איך היתה ההרגשה לו לא היינו צריכים לפחד כלל.
ובכן, במיוחד עבורכם, בשליחות עיתונאית מיוחדת, יצאתי לבודד את מרכיב האיום האיראני והמדינה הפלשתינית מחיי, ולבחון - האם במדינה נייטרלית ורגועה כמו קנדה, אמצא שלווה?
כשהגעתי לקנדה, המחוגים האטו. לקחתי נשימה עמוקה ושאפתי לריאות את החופש. האוויר הטרי והקרוהמראה הנקי, המושלג, הם התפאורה המושלמת לצינון הדאגה.
מה עושים אנשים שהדאגה היחידה בחייהם היא כסף? שופינג, כמובן!
נכנסתי לקניון הקרוב ואף אחד לא בדק אותי בכניסה. נתתי לילדים לרוץ לפניי בדהרה. החיים הטובים, ללא מאבטחים, בלי חפצים חשודים...
אלא שתסמיני הבהלה על פניהם של האנשים, הבהירו לי שמשהו אינו כשורה.
סביב הילדים נראתה תכונה, האנשים חיפשו בעיניהם אחר ההורים של הילדים העזובים. חשתי למקום במהירות, מגוננת על הילדים שלי למול המבטים הנוזפים. מה קרה? ניסיתי להבין. להזעיק חובש? מישהו מהילדים הוציא לשון לאיזו זקנה? באמת ובתמים לא הבנתי, אז, מה הסיבה לפאניקה. היום בפרספקטיבה אני יודעת לפרשן את האירוע: ילד ללא השגחה, כמוהו כחפץ חשוד. לאנשים ביבשת הזאת יש פחד עמוק עד טירוף מחטיפת ילדים. איום ממשי ומוחשי. הילדים שנעלמו מביטים לאמריקה בעיניים מתחננות מקרטוני החלב ומודעות הרחוב. לא תראו ילדים עצמאיים ברחובות, אך ילדים רתומים אזוקים וקשורים להוריהם הם חזיון נפרץ.
וחוץ מזה, הילדים שלי רצו בקניון. אסור לרוץ ! כל ילד יודע עד כמה זה מסוכן. אתם לא מעלים בדעתכם מה עלול לקרות חלילה וחס למי שרץ, קופץ או מטפס. ה' ישמור! אבל חמור מזה - אתם לא מעלים בדעתכם מה עלול לקרות למי שברשותו נפלתם / נחבלתם / נשרטתם...
את משכננו קבענו בפרבר מקסים של מונטריאול, אזור יהודי, כמובן. השכנים הסבירו לנו פנים, ואחת השכנות שפגשנו בבית הכנסת הזמינה אותנו לארוחה.
מתי נוח לכם? כמה נפשות אתם? מקפידים על כשרות מיוחדת? רגישות למשהו, אלרגיה?
הרגשתי כאילו היא מקריאה לי איזה טופס, מזל שלא נדרשתי לצרף מסמכים. התפלאתי כשהטקס חזר על עצמו אצל יותר ממשפחה אחת. תמיד שואלים על אלרגיות. כולם שם אלרגיים למשהו. ההיסטריה הכי קיצונית נרשמה באימה מפני חמאת בוטנים. בהתחלה שלחתי את הילדים, בהיסח הדעת, עם סנדוויץ' מרוח בחמאת בוטנים לבית הספר. אבל אחרי המהומה שעוררתי, כאילו מדובר באנטרקס או חומר נפץ, הבנתי את מימדי הרגישות לרגישות.
- "יש ילדים רגישים לחמאת בוטנים! אפשר למות מזה!" הסבירו לי, מתקשים להבין איך אני לא מבינה.
אפשר באמת למות מזה, חשבתי לעצמי, בכל שנותיי על ספסל הלימודים וגם אצל ילדי, לא ראיתי עיסוק אובססיבי כל כך באלרגיות. לא תמצאו כמעט אף ילד בצפון אמריקה שלא סובל מאיזושהי רגישות.
בשבת שלאחר מכן התכוננתי לביקור הגומלין של המשפחה שאירחה אותנו. אלא שממש ברגע האחרון הם ביטלו כי אחד הילדים הצטנן. הילד התעטש - והמשפחה כולה בעוצר מפחד התפשטות הנזלת.
כל הפחדים האלה, כולם, קיימים בזעיר אנפין גם אצלנו. אבל אין להם אותו משקל בחיינו, אולי מפני שאין לנו פנאי לזה.
שמחתי כל כך לחזור הביתה, מהעיר הסואנת ביבשת הרחוקה לבית שלי בישוב הקטן אי שם על כתף ההר בבנימין.
כאן הילדים שלי כל כך משוחררים ושמחים, מטפסים וקופצים עם נזלת וסנדוויץ' חמאת בוטנים.
תנו לי ליהנות מהשלווה, כל עוד אפשר, לפחות כמה שנים, עד לגיוס.
