במבצע "עופרת יצוקה" היו מעט מאוד נפגעים יחסית לפעילות צבאית בסדר גודל כזה. ברור שהדבר נובע קודם כל מהשגחת ה'. אך יש לכך גם סיבות בצורת הלחימה. הצבא פעל בעוצמת אש רבה לכל התנגדות ויעד, וכך שמר על חייהם של הלוחמים. ונשאלת השאלה האם נכון להילחם כך גם במחיר של הריגת אנשים רבים שנמצאים מעבר למעגל הלחימה?
כדי לענות על שאלה זאת נציג קודם כל את הדילמה ואת השיקולים בהליכה למלחמה. אחת הנורמות הבסיסיות ביותר בתורה וביהדות היא האיסור לרצוח. איסור זה מובא בספר בראשית (פרק ט, ו) כאיסור אוניברסאלי לכלל האנושות: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם – בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". בניגוד לכך, התקיימו לאורך כל ההיסטוריה האנושית מלחמות עקובות מדם. מבלי לראות בתופעת המלחמה תופעה רצויה, הרי שבתנאים מסוימים היא נחשבת כתופעת חוקית. הרב נפתלי צבי ברלין (העמק דבר, בראשית ט, ה) הסביר זאת כך:
אימתי האדם נענש (=על הריגה) בשעה שראוי לנהוג באחוה. מה שאין כן בשעת מלחמה ועת לשנוא, אז עת להרוג ואין עונש על זה כלל. כי כך נוסד העולם...
כלומר, מלחמה היא תופעה חוקית, למרות שהורגים בה אנשים. יתירה מזו, מלחמה יכולה להיות אפילו מצווה, למשל במקרה של מלחמת הגנה.
בכנס בנושא מוסר הלחימה של מבצע עופרת יצוקה במשכנות שאננים, טען ד"ר יצחק בנבג'י שמבחינת היהדות ומבחינת המוסר ישנו חיוב להימנע מפגיעה בחפים מפשע, אפילו במחיר התבוסה. כנגד זה כתב הרב קוק (אגרות הראי"ה, אגרת פט):
ענייני המלחמות, אי אפשר היה כלל, בשעה שהשכנים כולם היו זאבי ערב ממש, שרק ישראל לא ילחם, שאז היו מתקבצים ומכלים ח"ו את שאריתם; ואדרבא היה מוכרח מאד גם להפיל פחד על הפראים גם על ידי הנהגות אכזריות, רק עם צפיה. להביא את האנושיות למה שהיא צריכה להיות, אבל לא לדחוק את השעה...
מדבריו ברור שהיהדות לא רוצה בהרג, אך אם לא נילחם ככל העולם - עם ישראל יושמד. ברור שהדברים לא השתנו. גם כיום אם עם ישראל ידחוק את השעה ויציב לעצמו יעדי מוסר שאינם מאפשרים ניצחון בקרב – הוא יעלם מהעולם.
לצד זה, מוסכם שיש לצמצם את הפגיעה בבלתי-מעורבים, וכך כותב על זה הרב אברהם שפירא ("שיחה על מלחמה ומוסר", תחומין ד, עמ' 182): "כל עוד אין סכנה ממשית לחיילינו, אין היתר לפגוע בנפש ואף לא ברכוש".
הרב ישראלי (עמוד הימני סי' טז' פרק ה') הוכיח שההיתר להילחם במלחמת רשות נובע מההסכמה בין האומות, ולכן יש מקום רב לכללי המלחמה בעולם. גם החוק הבינלאומי (הפרוטוקול הנוסף הראשון לאמנת ז'נבהסעיף 51(3)) מבין שבמלחמה ייהרגו אזרחים. לכן הוא מחלק בין שני מצבים: הוא אוסר לגמרי התקפה על אזרחים כמטרה. מאידך הוא מתיר פגיעה באזרחים שנפגעים אגב יעד צבאי, בתנאי שהדברים נעשים בפרופורציה.
צה"ל פעל בשיטות מתוחכמות ביותר להזהיר את האזרחים שאותם עמד להתקיף: בהתחלה הפיצו כרוזים להתרחק מאזור הלחימה, בשלב הבא טלפנו במדויק ליעדי ההפצצה, אחרי כל זה הפעילו נוהל של "הקש בגג" בו נורה טיל אימון כהזהרה לבית לפני הטלת פצצה.
עד כאן נגענו לצמצום הפגיעה באזרחים, אך ישנם מקרים בהם ישנה סכנה ממשית לחיילים, על זה כתב הרב אברהם שפירא בהמשך דבריו:
כאשר הסכנה היא מוחשית... אין מקום למדוד את מספר החיילים שלנו העלולים חלילה להיפגע כנגד מספר אזרחי האויב... שעלולים לשלם את מחיר המלחמה... וחייבים להציל את חייו של כל חייל יהודי.
כלומר, הצד המותקף רשאי ואף צריך לפעול בכוח על מנת למנוע סיכון לחייליו ולאזרחיו. קביעה זו, אין משמעה ויתור על כללי המוסר במלחמה, אלא להיפך, היא נובעת מהחובה המוסרית של הצבא כלפי העם עליו הוא מגן.
דברים דומים אמר גם פרופ' אסא כשר בויכוח על מידת המוסריות של לחימה תחת מגמה של "אפס נפגעים", בכנס במשכנות שאננים. לדבריו, מבחינה מוסרית אחריות המדינה לאזרחי הצד השני פחותה מאחריותה לערך חייליה שאותם היא שולחת לתוך המערכה.
לסיכום, ראינו שהן בהלכה והן בחוק ישנה חובה לצמצם פגיעה באנשים לא-מעורבים. עם זאת, הן מבחינה הלכתית, והן מבחינה מוסרית וחוקית, החובה היא לצמצם פגיעה כזו ככל האפשר אך לא במידה שבה נחייב את חיילנו להסתכן או להיהרג למטרה זאת.

המעוניינים להנציח את יקיריהם במסגרת פרוייקט "אתיקה צבאית יהודית" של מכון משפטי ארץ מתבקשים לפנות לטלפון: 054-5490992