יליד שנת 1957
ילדות ונעורים בברוקלין, ניו יורק.
מתגורר ביישוב שילה.
נשוי לליסה, סוכנת תיירות
אב לשישה.
למד תואר ראשון ושני בחינוך, התחיל לימודי דוקטורט ופרש לפני הסיום כדי לעלות ארצה.
עבד כצלם באחד מהעיתונים המקומיים בניו יורק.
כתב את הספר "האל ישראל ושילה" באנגלית, המביא את סיפורו האישי ואת הסיפור הלאומי של עם ישראל. הספר תורגם לעברית ומחכה להוצאה לאור שתאמצו.
לימד אנגלית בישיבת חורב, וכיום מנהל את עמותת "קרן שילה לילדי ישראל", העוסקת בריפוי טראומות נפשיות של ילדים שנפגעו בפיגועים או ילדים ממשפחות שכולות, ובדרכי ריפוי אלטרנטיביות, כמו ריפוי בתנועה, במוזיקה, או ברכיבה.
המוטו שלו בחיים: אם תרצו אין זו אגדה. לחשוב בגדול, לעשות את מה שבאמת אוהבים. על פי רובין אפשר להגשים כל דבר אם יש חזון.

מה היה הרגע –


שבו החלטת על שינוי משמעותי?

גדלתי במשפחה מסורתית. למדתי בבתי ספר ציבוריים בארה"ב, ועד גיל 26 לא עניינה אותי יהדותי. בחופשת הקיץ מהאוניברסיטה נסעתי לטיול במרוקו. רציתי לבקר בארץ אקזוטית. ברכבות במרוקו, שהן אמצעי התחבורה המועדף, פגשתי חבורת צעירים גרמניים, והתיידדנו. בעיר אחת במרוקו התיידדתי גם עם חבורת סטודנטים מרוקאים. הם למדו באוניברסיטאות בבלגיה, וחזרו למרוקו לחופשת הקיץ. זו היתה חבורה עליזה, ובעיקר עניין אותם לשתות וליהנות מהחיים. באותם ימים זה גם מה שעניין אותי. לא אמרתי להם שאני יהודי, ויום אחד הצעתי להם להכיר את ידידיי הגרמניים. אבל אז, אחד מהם, בחור בשם ראשיד, הניף אגרוף, נעץ בי מבט חד שאני לא אשכח לעולם, ואמר לי: "הגרמנים? אנחנו שונאים אותם!". שאלתי למה, והוא אמר: "בגלל שהם ירו בפלשתינאים באולימפיאדת מינכן". הוא כעס על שהשוטרים הגרמנים ירו ברוצחים שרצחו את הספורטאים הישראלים באולמפיאדת מינכן. שאלתי: "אבל הם היו פלשתינאים, ואתם מרוקאים, מה זה נוגע לכם? מה אכפת לך מהם?", אבל ראשיד שוב הניף את אגרופו ואמר בזעם: "זה בגלל ירושלים. ירושלים היא של כל הערבים!".
המשפט הזה שלו העביר בי צמרמורת. עד סוף המסע במרוקו לא גילתי להם שאני יהודי, אבל כשחזרתי לניו יורק הדברים של ראשיד הדהדו במוחי, והתחלתי לחפש את השורשים שלי. ככה הגעתי אל היהדות.

 

של שמחה מיוחדת?

נישואיי. הייתי רווק עד גיל 35, לפני כן לא הייתי דתי ולא כל-כך חשבתי על נישואין. בחברה החילונית בארה"ב אין כזה לחץ להתחתן. אחרי שהפכתי להיות דתי זה נעשה לי חשוב, אבל היה לי תנאי אחד: אמרתי שאני אתחתן רק עם מישהי שרוצה לעלות לישראל. חשבתי שנעלה יחד, רציתי לעלות בזוג. חשבתי שזה יהיה יותר קל. בסביבות גיל 34 פגשתי מישהי והיה בינינו רומן מאוד רציני, אבל כשדיברתי איתה על עליה ארצה היא פסלה את הרעיון ולא רצתה לשמוע על אפשרות כזאת. לכן נפרדנו. בעקבות הפרידה גמלה בי החלטה לעלות ארצה. עזבתי את לימודי הדוקטורט, ולמרות מחאותיה הנמרצות של אמי עליתי ארצה. ניסיתי לדבר גם על לבה של אמי שתבוא איתי, אבל היא לא רצתה. אבי, רובי, כבר לא היה באותו זמן בין החיים. הוא נפטר מספר שנים קודם לכן ממחלה.
הייתי אידאליסט ורציתי לגור במקום עם משמעות. שמעתי על היישוב שילה והמגורים בו קסמו לי. כולם אמרו שאני משוגע. אמרו לי: מה תעשה שם? רווק לבד במגורון? אמרתי להם: זה מה שאני רוצה. וגם צחקתי ואמרתי שבשילה יש את הסיפור היפה של הבנות שרקדו בט"ו באב בכרמים, ושאני מאמין שיהיה בסדר. בשילה קיבלו אותי בזרועות פתוחות. לא הייתה שבת אחת בה סעדתי לבדי. שמונה חודשים אחרי שהגעתי לשילה התחתנתי. את ליסה אשתי פגשתי בעזרת שדכנית מירושלים. כבר מהפגישה השניה ידעתי שאני רוצה שהיא תהיה אשתי, וכעבור עשרים יום התארסנו. גם ליסה עלתה מניו יורק. הרגשנו שיש בנינו תקשורת מעולה, ושנצליח להתמודד יחד עם כל האתגרים שיבואו בחיים המשותפים, והאתגרים אכן הגיעו, ובאמת האמון ההדדי שלנו הוכיח את עצמו.


של התמודדות קשה?

לפני כשבע שנים אני ובני הקטן רובי, שהיה אז בן שלוש, נפצענו בפיגוע ירי. היינו בדרך הביתה מירושלים לשילה, השעה הייתה שש בערב. שמעתי יריות, הרגשתי כאב חד ברגל, והדם השפריץ לכל עבר. האוטו נעצר. הסתכלתי אחורה אל רובי לראות אם הוא בסדר, ראיתי שהוא זז, והוא רק השמיע מן קול חלוש כזה, אז חשבתי שהוא בסדר. היה חושך גמור, שום מכונית לא עברה באזור. ניסיתי להתניע אבל האוטו לא הניע. כעבור שש ניסיונות פתאום הצלחתי וטסתי לעפרה. שם גילו שגם רובי חטף כדור בצוואר, כדור שבדרך נס פספס במילימטר את גזע עץ המוח שלו.
שנתיים לקח לי להשתקם מהפציעה.

של הבנה משמעותית?
כחזרתי הביתה לאחר הפציעה, הייתי שומע בלילות פתאום את רובי עומד במיטה שלו וצועק מן צעקה כזו חדה ונוגעת ללב. הוא היה בטראומה נפשית מהפיגוע, שהוא לא ידע לבטא במילים. הייתי קם ומתקרב למיטתו עם ההליכון שלי, אבל זה רק הגביר אצלו את החרדה, כי ההליכון הזכיר לו את הטראומה. ואז הבנתי שלא מספיק לטפל בפגיעה הפיזית. אחרי אירוע נורא כזה מתחוללת גם טראומה נפשית. המבוגרים שרוצים להתמודד עם זה הולכים לתרפיסט, מדברים על הכאב, וכך הם מרפאים את עצמם. אבל ראיתי דרך בני שאצל ילדים זה לא עובד. לילדים יותר קל להתמודד עם טראומה ולדבר עליה דרך אמצעי. למשל דרך טיול בתנועה, טיפול במוזיקה, טיפול ברכיבה, וכדומה. וכך עלה אצלי הרעיון להקים את "קרן שילה לילדי ישראל", קרן שמטרתה לתת מענה לטראומות שעברו הילדים בעקבות אירועים כאלה.
כשילד משאיר הכל בתוכו, הכאב יוצא בדרכים לא רצויות, כמו התפרצויות כעס, או שהוא מסתגר בתוך עצמו, או מתעורר עם פחדים בלילה, ועוד דרכים לא רצויות. היו ילדים שהתקשו להתרכז בלימודים בעקבות טראומות.
התחלתי לחקור את העניין, והבנתי שבעצם אין ילד שהוא לא פגוע. רק בשילה התמודדנו באותם ימים עם יותר משבעה מקרים דמים לשלי, של פציעות או מוות, וזה לא משפיע רק על הילד ובני משפחתו, אלא גם על החברים של הילד ועל הסביבה הקרובה, כך שבעצם מצאתי שאין כמעט ילד ביישוב שלא זקוק לריפוי. בשילה היה מרכז קטן לטיפולים בפיזיותראפיה, ריפוי בעיסוק ודיבור. הגעתי אל המרכז ואמרתי שצריך לטפל גם בצד הרגשי של הטראומה, ולא רק בצד הפיזי. דיברתי עם מנהלי בתי ספר, עם הורים ומורים וחקרתי את הנושא לעומק. הגורמים העיקריים בשילה התלהבו מהרעיון, וכך קם המרכז.


שהרגשת שהשגת הישג משמעותי?
כשהבראתי נסעתי לניו יורק, הקמתי את העמותה, והתחלתי להסביר שם את החשיבות של להחזיר את הילדות לילדים שעברו טראומה. התחילו להגיע כספים שאיפשרו את פתיחת המרכז בשילה. היום, שבע שנים אחרי, יש לנו מגוון פעילויות: טיפולים עם חיות, טיפולים בתנועה, טיפול בחוות הסוסים הממוקמת בגבעת הראל, וטיפול במוזיקה. כשנתיים אחרי פתיחת המרכז התחלנו לראות את ההישגים. הילדים נפתחו. ראינו יותר שמחה, ויותר מרגוע. אחת המטופלות למשל הייתה ילדה שבעקבות פיגוע נעשתה יותר ויותר מופנמת וסגורה. היא עברה ריפוי בתנועה בחוות הסוסים, וממש ראינו את השינוי. היא התחילה לדבר, וכשהגיעו ילדים אחרים היא הובילה אותם, והסבירה להם על החווה בעצמה. נעשתה פתוחה יותר, והצליחה להשתחרר.
פרויקט נוסף שיש לנו הם מרכזי למידה שעוזרים לילדים עם ליקויי למידה.


של בחירה חשובה?
אני שמח שלמדתי חינוך, כי הניסיון עוזר לי בתחום עיסוקי כיום בעמותה, למרות שלא סיימתי את הדוקטורט. עליתי לארץ, וחשבתי שאסיים את הדוקטורט בהמשך, אבל עד היום לא סיימתי אותו. אני לא מצטער על זה, וזה גם לא חסר לי בחיים.
בחרתי בחינוך כי תמיד אהבתי ילדים. גם אבי רובי ז"ל, היה מורה. הוא לימד בבית ספר יסודי, ואהב את עבודתו. לפני שנכנס לתחום ההוראה הוא עבד כטכנאי מחשבים בזמנים שבהם המחשבים רק עלו לאוויר, וכל מחשב היה בגודל של חדר. לו המשיך במקצועו כטכנאי היינו עשירים, אבל הוא מעולם לא התחרט על שבחר בהוראה, למרות שזה היה עוד לפני מהפכת החינוך בניו יורק, בזמנים בהם גם שם היה שכרו של המורה עלוב וזעום. המוטו של אבי היה שאדם צריך ללכת אחרי ליבו ולעשות בחיים את הדברים שהוא באמת אוהב.
בשלהי לימודי החינוך האוניברסיטאיים שלי, התחלתי ללמד בבתי ספר בניו יורק. גם שם מצב שכר המורים היה אז בכי רע. לא מזמן הייתה מהפכה בתחום ומצב המורים השתפר, שם הבינו את חשיבות החינוך ואת החשיבות של העלאת שכר המורים כדי לייצר יותר משיכה להוראה. המהפכה הזו קרתה שנה אחרי שעליתי לארץ. באותה שנה קיבלתי מכתב מאמי ובו רשימת המשכורות החדשות של המורים. זו הייתה דרכה לנסות לשכנע אותי לחזור לניו יורק.

 

של סיפוק?
אני מאוד גאה על שיתוף הפעולה בין כל הגורמים בשילה, שנוצר בעקבות פתיחת העמותה. שילה הוא מקום עם היסטוריה רבת שנים, היא היתה בירת ישראל בזמן שפוט השופטים, שבו רוב הסיפורים מסתיימים בפסוק: "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה". כשהגעתי לשילה הרגשתי שיש ביישוב המון כוחות מיוחדים, אבל אין מישהו שינתב את כל הכוחות לאפיק פעולה משותף. אחד פתח בית ספר, שני פתח חוות סוסים, היו הרבה אנשים עם כישרונות אבל זה לא התקדם כי לא היה שיתוף פעולה בין כל הכוחות.
העמותה גרמה לשיתוף בין הכוחות. אל חוות הסוסים מגיעות קבוצות מבית הספר, ויש שיתופי פעולה בין בית הספר של הבנים, לבית הספר של הבנות, ובין גורמים רבים נוספים וכוחות כישרוניים ומיוחדים אחרים ביישוב. זה אחד הדברים שמשמחים אותי מאוד, ואני גאה בהם.

 


לתרומות ל"קרן שילה לילדי ישראל - בדוא”לdavid@shilohisraelchildren.org;אתר העמותה באנגלית: www.shilohisraelchildren.org