כשמשה אביטן מוזג מים חמים אל כוס הקפה, מתקן קטן מצפצף ומודיע לו מתי להפסיק. שעון מדבר אומר לו מה השעה. מאז הפיגוע שבו נפצע קשה סמוך לכוכב השחר, לפני כארבעה חודשים, הוא רואה רק צללים. עוד באותו לילה הראתה בדיקת הסי.טי שאין פגיעה מוחית, ובצד ההקלה הגדולה התברר אחר כך שהפגיעה העיקרית היא בראייה. אבל למרות שרצפת ארובות עיניו התרסקה, משה אביטן אומר שמאז הפיגוע – חייו דווקא השתפרו. שרה, אשתו, שקור רוחה באותן דקות גורליות למעשה הציל את חייו, מוסיפה ואומרת שעכשיו הם צריכים להתרגל למציאות חיים חדשה.
גדג'טים קטנים הופכים את חייו למעט קלים יותר, משה אומר, "בהתחלה הייתי צריך יותר עזרה, עכשיו אני מתחיל לזהות עצמים לפי קווי המתאר שלהם, ואנשים - לפי ההליכה. אני כבר יכול לקרוא באותיות גדולות מקרוב. יש מכשור ויש עזרים, אבל כשמרכז הראייה נפגע, זו בעיה שאין לה בעצם פיתרון בעולם. שבוע אחרי הפיגוע עברתי ניתוח, הכניסו תמיכה לעצמות כדי שיתאחו והוציאו לי את הקליע. זה היה הניתוח המסובך היחיד שעברתי. מאוחר יותר הרופאים אמרו לי שטוב שלא עשו עוד ניתוחים, כי התערבות נוספת יכלה רק לגרום לנזקים. טופלתי על ידי צוות מדהים ושוחררתי אחרי שבועיים. לא יכולתי כמעט לפתוח את הפה, עשיתי הרבה פיזיותרפיה שעזרה מאד, אבל עדיין יש לי קצת כאבים, חוסר תחושה וחוסר טעם וריח. בכל פעולה שאני עושה אני מרגיש את הפגיעה, אבל הכל מתגמד בגלל הפגיעה הקשה בעיניים".
שרה אומרת שכשהודיע לה הרופא שמשה לא רואה, היא ממש נשברה. משה, תרתי משמע, רואה את הדברים אחרת: "כשהתעוררתי הייתי בהלם, אבל מיד כתבתי 'כל מאן דעביד רחמנא לטבא עביד'. אני מחפש את הדברים הטובים בכל אירוע. כל בן אדם שקורה לו משהו צריך לחפש את הדברים הטובים, כך אני חושב ומרגיש. כשהרופא הודיע לי בבדיקת עיניים שעשיתי חודש אחרי הפיגוע שזה המצב וזהו, לא היה לי אפילו זיק של נפילה. ממש לא. אני מאמין בזה. אני יודע שזה נשמע הכחשה, אבל אני מאמין בזה שבנקודת הזמן הזו זה הכי טוב בשבילי".


אל מול מבטי ספקנות שמשפט כזה מעורר, משה מסביר איך למעשה הכל התהפך לטובה. "זה לא נולד אצלי אתמול, אני מאמין בזה כל החיים. הייתי אדם שמקבל מאתיים-שלוש-מאות שיחות ביום, יוצא בשש בבוקר וחוזר בעשר בלילה, נתון ללחצים בלי סוף, מפספס את החיים. עכשיו קיבלתי מתנה לעצור, לנוח, להירגע, לחשוב, לדאוג לצדדים האמיתיים, ללכת לתפילות. החלום שלי היה תמיד שיהיה לי את הזמן לשבת עם המשפחה יותר, שיהיה לי יותר זמן עם שרה ויותר זמן לממש את עצמי. לא הרגשתי שאני מממש את עצמי בעבודה שלי, אבל אין מה לעשות, החיים שואבים אותך, אתה לא יכול לעצור ולחשוב. אני רואה שעשו אתי חסד במה שקרה לי. המצב הנפשי שלי פי מאה יותר טוב היום מהמצב שהייתי בו קודם. אני הולך לתפילה, מתפלל רגוע ויושב עם אנשים. אני הולך עם הילדה לגן, מקשיב לילדים. הבית יותר רגוע. הכול יותר טוב גם מצד הנפש וגם מצד החברים והמשפחה. אני לא אומר שהכול וורוד, יש משברים וקשיים, אך מהר מאוד אני שוב מנסה ומצליח למצוא את הדברים הטובים. נפגע משהו, נכון, אבל קודם המצב שלי היה יותר פגוע".


תחזיק מעמד
משה (34) ושרה (33) אביטן הגיעו לשבות רחל לפני 15 שנה, מיד לאחר נישואיהם. היום יש להם כבר חמש בנות - עדן (13.5), נועם (12), שחר (10), טל (6) ומטר (1.5). באותו יום, כ"ג בטבת, 19.1, הם נסעו כהרגלם לסדנה בכוכב השחר. בשעה 20:55, באזור המחצבות שעל ציר אלון, נורו היריות ששינו את חייהם. "פתחו עלינו בירי ממכונית שעקפה אותנו, נצמדו אלינו בלי אורות, לא הרגשנו אותם מגיעים ולא ראינו אותם, רק אחרי הירי בהבזק קטן ראיתי אותם", משחזרת שרה. "היריות נורו גם מנשק 9 מ"מ וגם מרובה ציד. הכדור הראשון נכנס למשה בראש. באותו רגע הוא התעוור לגמרי, ובכל זאת הצליח איכשהו לעצור את הרכב".
"מיד קלטתי שמדובר בפיגוע ירי, ושהתעוורתי", משה ממשיך. "הבנתי שהמצב קשה, אך הדבר הראשון שעבר לי בראש זה שלא נתהפך. אני זוכר ששרה אמרה לי 'לא נפגעתי'. לא הספקתי להגיד לה שאני לא רואה".
שרה: "אמא שלי הייתה אתי בשיחת טלפון והיא שמעה הכל, צעקתי לה 'אמא ירו עלינו ומשה פצוע' ואז ניתקתי כדי להתקשר למד"א. התקשרתי למד"א, יצאתי מהאוטו ואמרתי למשה שיעבור למקום שלי, ותוך כדי רצתי מסביב למכונית כדי להיכנס לתא הנהג, וראיתי שמשה כבר הצליח לעבור. הוא למעשה עבר מעל בלם היד".
היום משה אומר כי אינו יודע איך בכלל עשה את זה, "אמרתי לעצמי, אני גורר את עצמי וזהו, היא פחדה ואמרה לי 'משה, בוא נברח', היא לא קלטה את המצב שלי. בשלב זה כבר אמרתי לה שאני לא רואה כלום, היא התקשרה למד"א ואמרה להם איפה אנחנו, והתחלנו לנסוע".
"החלון של הנהג היה מנופץ, שני החלונות האחוריים גם היו מנופצים, והחלון הקדמי בחלקו שבור", מתארת שרה. "ירו עלינו מצד שמאל, והקליעים חדרו את החלון של הנהג. כשהם עקפו הם המשיכו לירות, וקליע אחד עבר מקדימה. למעשה קליע אחד נכנס לו בראש, אחד עבר דרך שרוול המעיל ויצא מהדלת השנייה, ועוד אחד עבר בינינו דרך החלון הקדמי. הקליע של רובה הציד, שיש לו קליעים מאוד גדולים, פגע בקורה הראשית של האוטו בין שתי הדלתות. זה ממש נס, כי אם קליע כזה פוגע בבן אדם אין לו סיכוי להינצל. התחלנו לנסוע, ותוך כדי הנסיעה משה מחזיק את הראש וכולו מדמם", מתארת שרה ומשה ממשיך, "חיפשתי אם יש חור יציאה, כי חור יציאה הוא הרבה יותר גדול וגורם לפגיעה יותר חמורה. ראיתי שאין חור יציאה, דיממתי מהאף ומתוך הפה בכמויות אדירות. אמרתי לשרה זהו, אני אוהב אתכם. היא אמרה לי 'לא! אל תדבר ככה, יש לנו חמש בנות לגדל, תחזיק מעמד!'. אבל בתוך תוכי אמרתי, היא לא יודעת את המצב שלי. אני הבנתי שזהו. אני מת. אמרתי שמע ישראל. זה מצב שאתה מרגיש שאתה אצל הקב"ה, מה שיהיה יהיה. הייתי אפאטי למצב והייתה לי הרגשה שכבר אין לי שליטה".

 פשוט עשיתי
כשהגיעה שרה ברכב הירוי לכוכב השחר ולא היה אמבולנס בשער, היא התקשרה שוב למד"א. אמרו לה להוציא את משה מהרכב ולהשכיב אותו. "אני שומע את מד"א אומרים לה 'תבדקי שאין לו עוד פציעות', ולא היה לי אפילו כוח להגיד לה שיש לי רק פציעה בראש", אומר משה.
שרה: "הורדתי את העליונית שהייתה לי ולחצתי על הפצע שהיה לו בראש. ניסיתי לבדוק אם יש לו עוד פציעות, ואז הגיע מישהו והוצאנו אותו מהאוטו. באותו רגע הוא איבד הכרה, ואז הגיע האמבולנס". שרה זוכרת שפתאום המקום התמלא בצוותי מד"א, כוחות משטרה וכוחות צבא, "מלא אנשים בין רגע וכולם מסביבו מטפלים בו. הזעיקו מסוק ואמרתי להם שאני רוצה להתלות אליו, אני זוכרת שהריצו אותי למסוק, היה קר נורא ורעש נורא, נתנו לי פקקים להכניס לאוזניים אבל מרוב הרעידות שהיו לי בגוף הם נפלו לי מהיד. הגענו לעין כרם תוך שבע דקות. זה היה פחות משעה אחרי הפיגוע".
שרה מוסיפה שחסרים לה פרטים רבים על כל מה שאירע באותו ערב, והיא מנצלת את ההזדמנות לבקש ממי שהיה מעורב במשהו, לבוא ולספר להם פרטים נוספים.
בבית החולים הוכנס משה מיד לחדר הטראומה, וטופל בידי צוותים רבים. שוטרים ניסו לתחקר את שרה על מה שקרה, אך היא לא הצליחה לדבר, "רעדתי כולי, עד הרגע שהגיעו לטפל בו הייתי על איזושהי בטרייה, פעלתי בצורה אינסטנקטיבית".
 - מאיפה מצאת את הכוחות לפעול בקור רוח?
"אני חושבת שכל אחד היה פועל כך. יש כאלה שאומרים שלא. הייתי ממוקדת בהצלת החיים שלו ושל שנינו, להגיע למקום מבטחים ולהגיע לטיפול כמה שיותר מהר. לא עבר לי כלום בראש, נכנסתי לעשייה, לא הבנתי מה אני עושה, פשוט עשיתי. ברגע שהגיעו לטפל בו הרפיתי מיד, והתחלתי להרגיש את כל הגוף שלי רועד".


אני בצומת
עד לפיגוע היה משה אביטן קבלן. רוב עבודתו היתה בשטח, כולל הרבה שעות נהיגה. "בעבודה הזאת אני כנראה לא אוכל להמשיך. לגבי ההמשך? אני עדיין חושב מה לעשות. אני בצומת, וצריך להחליט לאיזה כיוון אני הולך. לאחר מקרה כזה אתה יכול או להישבר או להשלים עם זה ולהתחיל להתקדם. אני לא מוותר לעצמי, ולא כל כך מרחם על עצמי. אני לא מרפה מכל דבר שיכול לקדם אותי, ובוחן את כל סוגי העזרים עד שאני מתקדם".
כלב נחייה שבעזרתו משה יוכל ללכת בלי ליווי הוא אחד מאלה. עזרים אחרים יעזרו לו לקרוא. המדינה, הם אומרים, מאוד עוזרת. "הביטוח לאומי ומחלקת איבה פנו אלינו מיד אחרי האירוע והם מטפלים בנו, כל מה שאנחנו צריכים אנחנו מקבלים".
אבל אין כמו העזרה של תושבי היישוב, אומר משה. "לא הייתי מסתדר בלי התמיכה של רב היישוב והחברים. לא עוזבים אותנו, לכל תפילה או שיעור ולכל טיפול מיד מצטרפים אליי. תמיד הרגשתי שיש לי חברים, אבל עכשיו אני מבין כמה החברים קרובים והם כמו משפחה. כמובן שגם המשפחה עוזרת לנו מאוד".
שרה מציינת כי החזרה הביתה כללה שינויים רבים בחיי המשפחה. "אנחנו רגילים לאבא שלא נמצא הרבה בבית כי הוא בעבודה, ופתאום הוא בבית. מצד שני יש המון נסיעות לטיפולים. בהתחלה היה הלם של כמה ימים, אבל עכשיו לילדים טוב לראות את אבא בבית, וגם אני הפסקתי לעבוד כמורה לאנגלית בחטיבת ביניים באריאל. זו מציאות חדשה. אנחנו מנסים להתאים את הבית, צריך לשים לב שכל דבר נמצא במקומו. הוספנו חדר ואנחנו מארגנים למעלה חדר מיוחד למשה עם יציאה החוצה ללא מדרגות. התקנו בבית תאורה יותר חזקה ופרוז'קטורים מיוחדים בכניסה. יש לנו מורת בית שמדריכה אותנו איך להתנהל".
משה: "היום, כשעברו מספר חודשים מאז האירוע, יש פחות אנשים שבאים כל הזמן, אבל טוב לי עם זה. לפעמים אני גם צריך את השקט שלי, זה טוב שמצד אחד לא חנוק מדי ומצד שני זה במינון הנכון. כל יום מתקשרים אליי ושואלים אותי מה קורה איתך מחר. אני רוצה ללמוד איתך, אני רוצה ללכת איתך".
שחר בת העשר מספרת לי שזה כיף שעכשיו אבא נמצא הרבה בבית וגם אמא, "בהתחלה יותר דאגתי לאבא ועכשיו פחות כי אני רואה אותו בבית", היא אומרת. שרה ומשה מדגישים כי מהתחלה היה להם חשוב לשמור על חיי השגרה. אבל כששרה ניסתה חזור לעבודה זה כבר הסתבר כטעות. "אנו משתדלים לא לפגוע בחיים הרגילים של הבנות בשום דבר, ולהיפך, לשבת איתן יותר, לטייל איתן ולדבר איתן".
משה אומר שהבנות לפעמים לא שמות לב למגבלה שלו, "הן מתנהגות כאילו אין את זה. הן לא יוצאות מגדרן למעני, הן משתדלות לצאת אתי וללוות אותי, אבל אני לא רוצה לתת להן תחושה של 'תעזרו לי כי המצב שלי ככה'. אני רוצה שתהיה התחשבות מסוימת מצידן אבל שזה לא יתפוס יותר מדי מקום. אני מאוד משתדל להסתדר לבד, גם אם לוקח לי הרבה זמן לעשות משהו. אני מרגיש שזה טוב לכולם. אנחנו מאוד משתפים אותן, לא מסתירים מהן שום דבר אבל לא דורשים מהם יותר מדי".
שרה מספרת על שיחת הטלפון שלה עם הבנות בערב הפיגוע: "באותו לילה דיברתי איתן בטלפון, הן שמעו על האירוע מהשכנים, ואחר כך הגיע גם עובד סוציאלי. אמרתי להן שהיינו מעורבים בפיגוע ירי, שאני לא נפגעתי בכלל ומשה פצוע והמצב שלו לא כל כך טוב, שהרופאים הכי טובים מטפלים בו שיתפללו ושיהיה בסדר".


חשוב לי שיראה
בימים שאחרי הפיגוע היו למשפחת אביטן התלבטויות, אולי עדיף לעבור דירה, גם בגלל הפחדים שעולים כעת עם כל נסיעה, וגם בשל הנסיעות הרבות והארוכות לטיפולים. "מהר מאוד הבנו שאנחנו לא יכולים לעזוב את המקום הזה. הקהילה חשובה לכולנו, גם לילדים וגם לנו".


"פחדתי ששרה תישבר כי הכול מתנקז אליה", אומר משה, "היא צריכה לנהוג ולדאוג לטלפונים ולבירוקרטיה. היה לחץ גדול בהתחלה. אבל למדנו ללבן דברים בינינו, וגם עם הילדים, יש קשר יותר טוב עם הילדים, ומרגישים יותר טוב". משה מציין כי גם ברמה היישובית הפיגוע איחד את הקהילה והכניס הכול לפרופורציות. "כל מיני מחלוקות קטנות שיש בכל יישוב כבר אינן, היום הכול זורם מאוד טוב. כשרואים אותי מתפקד והולך, ורואים אותי ממשיך את החיים בצורה נורמאלית, עם המגבלות, זה נותן כוח לכולם, וגם לי, כי זה נותן להם אפשרות לעזור לי".
את דבריו האופטימיים של משה שחייו דווקא השתפרו, שרה מסייגת: "נכון שמהרבה בחינות החיים שלנו השתפרו, במשפחה ועם הבנות, וגם אני פחות בלחץ, אבל הייתי מחזירה את הגלגל אחורה, כדי שהוא יראה. לי מאוד חשוב שהוא יראה, ואני חוששת מנפילה שאולי בוא תבוא. אני מטבעי לא אדם הכי אופטימי, ויש לי משברים. אני חושבת על העתיד ודואגת מאוד למשה. הוא טיפוס עצמאי שלא אוהב להיות תלוי, ואני דואגת איך המצב הזה ישפיע עליו בעתיד. באופן כללי מאוד כואב לי עליו, בן אדם בן 34 שמאבד את הראייה, זה דבר שקשה לקבל אותו ולהתמודד איתו. זה מאוד לא הוגן. אני לא מתריסה בפני הקב"ה, אבל זה מצב כואב ולא פשוט, שאדם שמתפקד באופן מלא פתאום מגיע למצב כזה. זה דבר שהוא לא מתקבל על הדעת. המזל שלי הוא שמשה הוא אדם מאוד חזק. הרבה מאוד מהכוחות אני שואבת ממנו. מהאופטימיות שלו, מהעובדה שהוא לא מתייאש".