שמה, בין צנצנות הגעפילטע-פיש לחמוצים מישראל, בינות שקיות קוסקוס מהיר הכנה ואטריות לקוגל, שם בין המדפים המדיפים ריח מוכר - התפשטה בי חמימות מתוקה של בית. בתוך הקור המנוכר, אי שם בניכר, האיזור ה'כשר' בסופר היה לי מענה לגעגוע.
בסופר הקרוב למקום מגוריי, על אף שהשתייך לרשת אזורית בצפון אמריקה שאין לה ולא כלום עם דת ישראל, השתלשלו מהתקרה סמלים כמו מנורה ומגן דוד, ונתלו מודעות בעברית. ריח נפלא של חלות התפשט מידי יום שישי, ועל הבשר יכולתי למצוא כיתוב: בשר לצ'ולנט.
אבל דווקא אותם דברים שעוררו בי תחושת שייכות – גרמו לי צער ומועקה. דווקא השמחה במפגש עם המוכר והנוח הביא אותי לתהות: ולשמחה מה זו עושה?
על אלה אני בוכיה, בראותי קריה יפיפיה, שלא במקומה בנויה. הכרתי הרבה קהילות בפזורה הצפון אמריקאית, וככל שהתוודעתי למימדים, לעושר התרבותי, לאוטונומיה הקהילתית, למוסדות ולארגונים הרבים, לקלות הבלתי נסבלת של הקיום היהודי ולנוחות – כך הצטערתי יותר.
פגשתי קהילות יוקרה שקוד הלבוש שלהם היה גבוה בהרבה מגובה הכיס שלי, וקהילות פשוטות שהזכירו לי כל כך התנחלות, נשים בשביס, המון תינוקות בעגלות... כל פלגי החסידויות השונות, וכל מיני וריאציות של קהילות יהודיות שלא ראיתי בשום מקום אחר. קהילות מכל הזרמים והמינים.
בואו הביתה! זעקתי בלי קול. נח פה וטוב - אבל זה לא שלנו. זה בסדר לעשות על זה סיבוב, ואפשר קצת לשחק, אבל בסוף צריך להחזיר. זה לא שלנו, לנו יש בית בישראל. בואו הביתה!
עמדתי כך ליד מיץ הענבים ושקדי המרק, וכל עובר אורח נראה לי בוגד. כל אחד מהם חסר לי בישראל.
בצר לי התקשרתי לאמא. 'כל אחד מהם יכול לחולל את השינוי', נאמתי בטלפון, 'אבל עושה רושם שהם חסרים את הרצון הבסיסי וההבנה שצריך לשנות'. את דבריי קטעה צרחה של הבת שלי שנפלה, רצתי להעריך את הנזק והבן שלי אייש את העמדה והמשיך בשיחה עם אמא שלי. כשחזרתי, אמא שלי כבר היתה שיכורה מנחת, וכל השיחה נמשכה על הילדים והגעגועים. איך אני אשרוד פה בלי סבא וסבתא לילדים שלי? בלי דודים ומשפחה? מי ימחא כף לילד המצטיין שלי? למי אני אשוויץ כשהתינוקת מוחאת כפיים? איך בכלל אפשר לחלוק נחת עם היקרים לי כשאוקיינוס מפריד בינינו?
בעלי התקשר להעלות אותי לשיחת ועידה עם ההורים שלו שנמצאים בברית מילה אצל אחותו. הרגעים האלו היו הקשים ביותר עבורי. כמה שמחות, עצב וחוויות הפסדנו בשהות פה. זה מחיר כבד מדי לטעמי.
לעזוב הכל, ולו לזמן קצר, קשה לי. קשה עלי ההסתגלות, אבל יותר מכל, הריחוק מהמשפחה והחברה.
לימים, כשחברה עשתה מעשה והתכוננה לעליה ארצה, היא נראתה לי משוגעת. את בטוחה שלקחת הכל בחשבון? את בטוחה שאת מוכנה להשאיר הכל מאחור? חברים, נוף ילדות וחוויות, הרגלים, משפחה - סבא וסבתא לילדים שלך? בטוחה שאת מבינה כמה קשה הרבה יותר להשיג רכב מפואר כמו שיש לך פה, שלא לדבר על בית, ועל סיליה העוזרת... וזה לפני שהזכרנו צבא וביטחון.
כמו אותה חברה הכרתי מאז עוד כמה וכמה משפחות מדהימות שעלו לארץ מכוח האידיאלים והאמונה, והשאירו מאחור חיים, שרק מי שחווה מסוגל להבין את המחיר.
אני מצדיעה להם, אבל יודעת שהם רק בודדים. טיפה בים.
לא מאדוף, וגם לא איזה הוריקן מטורף אחר, מעיר אותם משלוותם. רובה המוחלט של הקהילה היהודית רק מתבססת יותר, נשענת אחורה ומתרווחת.
