"רק לא מלחמת אחים", חגי סגל, הוצאת שילה-ברכץ בית אל ומקור ראשון, תשס"ט, 319 עמודים

בתמונה: ידידיה סגל. פרשת רציחתו היתה אפיזודה אחת בשרשרת ארוכה של מלחמת אחים חד-צדדית

את ידידיה סגל הכרנו פחות או יותר כשבאנו לעפרה, בתשל"ז (1977). הוא לימד אותנו, חבורה קטנה של ילדי גן, את ספר שופטים, ובנו אורי היה רוב הזמן החבר הכי טוב שלי בגן. אחר כך בא לעפרה אחיו הצעיר של ידידיה, חגי, ואני זוכר איך השתתפתי כילד בן שבע בחגיגת נישואיו עם דבי בחוצות היישוב הקטנטן. אחרי כמה שנים נוספות הגיעו גם הסבא והסבתא, שלום ואביבה סגל. עם השנים התוודענו מעט, ברמת הכותרת, לסיפורו של ידידיה סגל המקורי. לא ידידיה סגל שכננו מעפרה, שבינתיים עקר לאזור מודיעין, אלא ידידיה סגל שעל שמו הוא נקרא: הדוד שלו ושל חגי, אחיו של שלום. ידידיה סגל, קצין אצ"ל צעיר מחיפה, שבראשית מלחמת העצמאות נחטף על ידי ארגון ההגנה, עונה, ונמצא בו ביום מת ליד כביש חיפה - תל אביב.
מביתו ברחוב ט' באייר בעפרה טיפח חגי סגל קריירה עיתונאית מרשימה, שנקטעה זמנית עקב השתתפותו בעצמו באפיזודה מעין-אצ"לניקית באל-בירה. ממנה הוא חזר למקלדת, המשיך לגדל שפם וילדים ששניים מהם צמחו להיות עיתונאים – והנה מתגלה עתה, עם צאת ספרו החדש, שבמקביל לשלל עיסוקיו העיתונאיים ככתב-חוקר, עורך, בעל טורים, סטיריקן ומגיש טלוויזיוני, הוא ניהל מחקר אישי עקשני וממושך בפרשת ידידיה סגל דודו. העיתונאי המנוסה והצנום למראה נסע, עקב, דובב, שידל, ראיין, פשפש, גישש, מיין, תיעד, צילם – ולבסוף כתב; וחגי סגל יודע גם יודע לכתוב. הוא מגיש לנו עכשיו כתבת-מגזין אישית מורחבת מאוד ומשובחת, יצירה סוחפת כתובה ביד סופר אמן. סיפורו הכואב והלא לגמרי פתור של אסון המשפחה ארוג היטב בסיפור המקיף יותר, סיפורה של משפחה חלוצית יוצאת דופן.
קורותיה האמיתיות של משפחת סגל, כפי שהן מסופרות בעטו המפתה של חגי, אינן נופלות בצבעוניותן מאלו של משפחות יצירות דמיונם של סופרי רומאנים משפחתיים מופרכים נוסח 'מאה שנים של בדידות' של מרקס, או 'העולם, קצת אחר כך' של אמיר גוטפרוינד. אחדות גורלם של הגיבורים, בני משפחתו של חגי, עם מסעו ההיסטורי של עם ישראל במאה העשרים, מזכירה יצירות כמו 'אקסודוס' של לאון יוריס, ועוצמתן הכמו-מיתית של הדמויות, שחלקן עוד איתנו, מעלה על הדעת רומאן אוטוביוגרפי-משפחתי-היסטורי אחר בן זמננו, 'סיפור על אהבה וחושך' של עמוס עוז. ההיסטוריה של תקומת ישראל, על ניסיה, על כיעורה ועל זוטותיה, כמו מתמצה בסיפור המשפחה. במיוחד סיפורו של יוסף סגל, אביו של ידידיה ההרוג וסבו של חגי. ציוני מושבע ועל-מפלגתי, שבהיותו כבן חמישים, עתיר מעללים ומעש בסיביר ובבוקרשט, יצא להקים התנחלות נידחת ובוצית על הר קירח, מאחז המוכר כיום כליבו של כרך הומה: שכונת אחוזה בחיפה.
בהקשר המיידי שלה, פרשת החטיפה של ידידיה סגל ערב הקמת המדינה היא שיאה של מלחמת חטיפות בין האצ"ל וההגנה בחיפה. לא בדיוק מלחמה סימטרית. ההגנה התחילה בה ואצ"ל הגיב; ההגנה חטפה ארבעה ואצ"ל אחד; ההגנה עינתה את חטופיה בעינויים קשים, כולל זריקות הרסניות, ואצ"ל אירח את חטופו שלו בתנאי פנסיון; והחמור מכול, כמובן, שאחד מחטופיה של ההגנה לא חזר חי משביו. ובכל זאת, עדיין אפשר לראות בה מלחמת חטיפות הדדית. בהקשר ההיסטורי הרחב יותר, לעומת זאת, פרשת ידידיה סגל היתה אפיזודה אחת בשרשרת ארוכה של מלחמת אחים חד-צדדית של תנועת העבודה, על שלוחותיה הארגוניות והצבאיות, נגד הימין לגלגוליו – מעלילת הדם שלאחר רצח ארלוזורוב ואילך, כשהשיא הוא טבח מעפילי אלטלנה.
חגי סגל מפתח בספר את שני המעגלים הללו. הוא מתחקה בקפדנות אחר פרשת החטיפות, ובייחוד, כמובן, מנסה לגלות מה באמת גרם למותו של דוֹדוֹ ידידיה. ההגנה מסרה שהוא שוחרר, אך לאחר כמה ימים שינתה את גרסתה ומסרה שברח. לטענתה, הגיע לכפר הערבי העוין טירה ושם נרצח. גרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם היגיון כלשהו. לא עם היכרותו ההדוקה של ידידיה עם הסביבה שגדל בה, לא עם יכולותיו הפיסיות המוגבלות לאחר העינויים שעבר, לא עם לוחות הזמנים ולא עם הממצאים הפתולוגיים. סגל מראה שהגיוני הרבה יותר להאמין שהחטוף נהרג בחקירה. אווירת השנאה והתרת הדם ששררה אז, ואכזריותו הידועה לשמצה של איסר בארי, ראש שירות הידיעות של ההגנה, שחקר את החטוף, מאפשרות להאמין שכך היה.
המחבר ערך מה שהוא מגדיר כחפירת הצלה בזיכרונותיהם של גיבורי הפרשה. כולם קשישים, חלקם הלכו לעולמם. הוא מתאר בגילוי לב את המבוכה שנתלוותה למפגשים עם כמה מהם, למשל האירוח הנעים שקיבל בביתו של הפלמחניק לשעבר 'אבו ליש' מ'ילקוט הכזבים' שהיה בין חוטפיו של ידידיה. למרות הכול, מחשבת נקם רחוקה מחגי סגל. אין זה ספר של חיסול חשבונות. אין אולי סליחה, אבל יש חסד. חסד הזמן וחסד אהבת ישראל.
זה נכון גם לגבי המעגל הרחב יותר, תולדות מלחמת השמאל בימין, שבו טמון ערכו של הספר כמקור לידע כללי מועיל. הקורא זוכה, אגב אורחו של סיפור המשפחה, למבואות חשובים בתולדות הציונות והיישוב, הניתנים מזווית ראייה הממעטת לבוא לידי ביטוי. הוא לומד, למשל, כיצד חודשים אחדים לאחר פרשת ידידיה סגל, ימים אחדים לאחר הקמת המדינה, נרצחו במכוון ובדם קר שלושה חיילי צה"ל יוצאי אצ"ל בגלל השתייכותם הפוליטית. האופוזיציוניות הכפולה של ידידיה סגל – גם אצ"לניק, גם דתי – היא קרש קפיצה לסקירות חשובות על גורלם המר של בני שני המיעוטים האידיאולוגיים הללו, ולעיון קצר ומפתיע בתולדות יחסה העוין של הציונות הדתית הממוסדת לימין ולמחתרותיו, אצ"ל ולח"י. יחס שכידוע עבר עם השנים מהפך גמור.
המבקש להבין את שורשיה של שנאת השמאל לימין בימינו, שורשיה של שנאת יורשיהם הפוליטיים של חלוצי העבר כלפי חלוצי ההווה – אם רצונו לעשות זאת בדרך חווייתית, מרגשת אך לא בכיינית ומרירה, מומלץ לו לפנות לספרו של חגי סגל. חגי יודע לרשום בקווי עיפרון מעטים את עיקרי הידע ההיסטורי הדרוש, ומיד למלא את הקווים בצבע ססגוני. משום כך הספר עשוי להשכיל בעת ובעונה אחת ידענים ושוחרי ידע בסיסי, בקיאים ובעלֵי בקיעים בהשכלה.
יש הקשר שלישי, רחב יותר, שמצליח להתעלות מעל כל הכאבים הללו ולראות אותם כשריטות קטנות בתהליך היסטורי של גאולה וישועה. זו היתה דרכו של יוסף סגל, אביו של ידידיה, הציוני האופטימי ביותר בדורותינו כהגדרתו של חגי. יהודי דתי שסבר שלקיים את צום ט' באב במתכונתו הישנה כשמדינת היהודים קיימת זו חוצפה כלפי שמיא. חיי עוני מרוד וסף רעב, ואפילו שְכול נורא שנגרם לו בידי יהודים-אחים, לא סדקו את תודעת הגאולה המתמדת שחי בה. זו, במגוון אופנִים אחרים, סגולתה המיוחדת של משפחת סגל כולה. היא התנערה מהמרירות המוצדקת ומרגשות הנקם הטבעיים, ורגע לאחר שהוטח בה אסונה הקדישה את מרצה ואת עוצמתה המוסרית למאמץ לבלום את ההידרדרות האפשרית של מלחמת החטיפות והשנאה האידיאולוגית לכדי למלחמת אחים. באותו אופן, ברמה הלאומית, פעל כך כל השנים מנחם בגין עצמו.
בחן ובכובד ראש, בהומור וברגישות, במעורבות אישית ובענווה, בדקדקנות אך בתנופה סיפורית סוחפת,מגיש לנו חגי סגל סיפור של משפחה מיוחדת שהוא סיפור של עם מיוחד. סיפור על מציאות מכעיסה, מרתיחה אפילו – ובכל זאת, מציאות שמתנפצת אל חיקה הרך של משפחה שטובת הכלל לנגד עיניה.