דלג לתוכן העמוד



מבחירה חופשית החלטתי ללמוד במכלת בית ברל. זוהי מכללה השוכנת ליד העיר כפר סבא והיושבת על שטחים השייכים למפלגת העבודה, כך שאת השתייכותה הפוליטית מיותר לציין. המקום הוא בעל זהות חילונית מובהקת, ובו נמצא גם המכון להכשרת מורים ערביים מהגדולים בארץ (2500 סטודנטים ערבים).
לפני מספר שנים, כשרק התחלתי להסתובב בעולם הגדול לאחר סיום השירות, מצאתי עצמי מתנדבת בבית חב"ד בצוות "קודש פסטיבלים". חברי הצוות נמצאים בפסטיבלים השונים בעיקר בזמן החגים. חמש השנים שביליתי איתם גרמו לי לחוש צורך עז לפתח ארגון שכזה השייך לציבור שלנו. לאחר כמה שנים, אחרי גלגולים רבים, עברתי ל"כפר תפילה", אחרי שחבר'ה "שלנו" לקחו את העניינים לידיים. מאז בכל פסטיבל אנחנו זוכים להעמיד ארוחות לאלפי אנשים. כבר אז, הבנתי שמקומי "שם" ולא "כאן". להישאר בבועה שאנחנו נמצאים בה - לא עוזר לאף אחד, ובמיוחד לא למי שחזונו הוא בחינוך הנוער וקירבה לעם ישראל. מה לעשות שאני לא מאמינה ב"פנים מול פנים", אני מאמינה ב"שכנים מול שכנים". לא חוכמה כל יום לצאת ולהטיף על כמה העולם שלנו טוב, ואז בערב לחזור לבועה היפה שלנו שאנחנו גרים בה. אחרי זה אנחנו מתפלאים שכל מה שהם ניזונים ממנו זה התקשורת?
אז ארזתי את עצמי ועברתי לגור בבית ברל, מעוז השמאל "החילוני", ועוד מעט אני סוגרת שלוש שנים. להגיד שזה קל? לא. אני לא הולכת לשקר. זה מתחיל מהערות ציניות שנזרקות אלי ממרצים ברגע שמגלים את מקום מגוריהם של הוריי, ומשם זה נגרר לוויכוחים על דת ופוליטיקה שממנה אף פעם אין מנוס. הפערים תמיד יישארו, גם אם נשבעתי לעצמי עוד לפני שדרכה כאן כף רגלי, שאני עם ויכוחי פוליטיקה ודת לא מתחילה! אחד הדברים המצחיקים (או העצובים...) זה האנשים שמזכירים לי תכופות שהמקום שאנחנו גרים בו הוא לא שלנו, ושאנחנו גוזלי אדמות ומתעללים בערבים, והופכים אותי אוטומטית למתנחלת מופרעת צמאת דם שעסוקה כל היום בלזרוק אבנים, לעשות זיתים כבושים משטחים כבושים, ושצורחת על ערבים במחסומים.
הכי קשה זה עם החברים הטובים שפשוט מסרבים בכל תוקף לבוא לבקר, בטענה שזו תהיה אמירה פוליטית וסוג של הבעת תמיכה בעצם היכנסם לשטחים שמעבר לקו הירוק, והם לא רוצים להסתמן חלילה כתומכים. בצחוק לפעמים הם שואלים אם צריך לבוא עם דרכון במקרה שיחליטו אחרת... (אהההמממצחיק משו...).
האמת, זה לא פשוט, וההתמודדות הרוחנית לא פשוטה על אחת כמה וכמה. אבל אני יודעת בוודאות שיש מי שהקב"ה מזמן לו כוחות נפש להתמודד עם כאלה דברים. אז אני כאן, מבחירה.
כמעט לכל מקום שאני הולכת אני שומעת "בואנ'ה, את יודעת? אני שונא מתנחלים ודתיים, אבל את? ממש סבבה"... ושוב, מחייכת חצי חיוך לעצמי בלב... מה החוכמה? אני כאן לבד וחבל שאני לא יכולה להביא איתי איזה פק"ל של כמה מתנחלים חמודים שיראו שיש עוד כמה כמוני. אבל מה שכן, אני רואה את השינוי דרך ההיכרות שלהם אתי, איך מיתוסים וסטיגמות נשברות להם אט אט, וזה שמחה אמיתית לראות שאתה מצליח לשנות קצת, אבל ממש קצת, בעולם כזה גדול. אז אני נשארת רק עם התקווה שאולי יבואו עוד כמה, ונצליח לנפץ עוד כמה מיתוסים שהתקשורת מצליחה לבנות עלינו בצורה כל כך יפה, מבלי שנשים לב בכלל למה שקורה לנו בחצר האחורית של הבית...
מה שחסר לי כאן, אם להיות כנה, זה הרגשה של שייכות. וקצת קשה להרגיש במקום כמו בית ברל הרגשה של עם ישראל. אבל לפני כמה חודשים היה אירוע שגרם לי להרגיש שוב שייכת, ותאמינו לי שכבר הרבה זמן שלא הרגשתי ככה. אני מדברת על אירוע התרמת מח העצם שעשו לעמית קדוש, לפני כמה חודשים. בסיוע עזר מציון, אלפי תורמים ומאות מתנדבים מרחבי הארץ עמדו לתפארת משעות הבוקר המוקדמות, בעשרות תחנות, לבדיקת התאמה לתרומת מח עצם. מסתבר שכמה תחנות נסגרו כבר עד השעה 14:00 בצהריים מכיוון שנגמרו להם המבחנות. עד השעה 15:00 כבר היו יותר מ-50,000 תורמים שנרשמו במאגר.
חברתי, סיגל קוצ'מן, הנמנית בין מארגני מבצע ההתרמה, דאגה בתקופה האחרונה להסביר בזמן הלימודים על תהליך הבדיקה (הפשוטה מאוד, אגב) ולהפנות לתחנות שונות. ולכן, גם אני וכמה מחברותיי החלטנו לנסוע בסיום יום לימודים ארוך במכללה לקניון ערים בכפר סבא. שם, להפתעתנו הרבה, מצאנו תור ארוך למדי.
מעולם לא נהניתי לעמוד בתור כל כך ארוך, כשאני יודעת שיש משהו אחד שמחבר את כל העומדים בו, ואין ספק שמזה הרבה זמן לא הרגשתי כל כך שייכת למשהו כזה גדול. מקסים היה לראות את התורים הארוכים שהשתרכו לאורך כל רחבת הקומה הראשונה של הקניון, המוני אנשים שכולם באו למטרה אחת, להציל חיים של ילדה בת שש. לפתע הרגשתי כל כולי את המשפט "כל ישראל ערבים זה לזה", בכל רמ"ח אבריי.
אינני יודעת למי לזקוף את ההצלחה הרבה של מבצע ההתרמה, שלא נראה לי שהיה כמותו כבר הרבה זמן, ואם בכלל. האם זה לעמותת עזר מציון, האם זה ליזמים? האם זה למתנדבים? האם לתורמים? האם לאנשי הפרסום העומדים מאחורי מסע הפרסום האינטנסיבי? האם להוריה של עמית? והאם לעמית קדוש עצמה שמזה הרבה זמן גורמת לי ולעוד הרבה אנשים להרגיש שייכים למשהו קצת יותר גדול שנקרא "עם ישראל". נראה לי שהמלחמה האחרונה גרמה לנו קצת לפתוח את העיניים ולהסתכל סביבנו, ולראות קצת מעבר לבועה הפרטית שאנחנו חיים בה.
כנראה שמשברים עושים רק טוב לעם הקטן שלנו...