נאום נתניהו החזיר מעט שפיות לתמונת המציאות שהצטיירה אחרי נאום אובמה. לא, הזכיר נתניהו לנשיא האמריקני, ולכל העולם בעצם, עם ישראל לא התחיל בשואה, והקשר שלו לארץ אבותיו הוא בן אלפי שנים; ולא, שנאת הערבים לישראל לא החלה ב-67' ולא מלחמת ששת הימים יצרה את מחנות הפליטים. אמנם הצהרתו על מדינה פלשתינית "מפורזת" היא לא רק מאכזבת, היא גם מסוכנת, כי מדינה שכזו תהיה כמו גור של חיית פרא, כשהוא צעיר לימים הוא נראה תמים ונחמד, אבל עם כל יום שחולף הוא נהיה מסוכן יותר ויותר; ומי יזכור בסופו של דבר את ההסתייגות "מפורזת" ומי בכלל יוכל ליישם הסתייגות כזו בפועל. ובכל זאת, חשוב היה לשמוע את ראש הממשלה מזכיר לעם ישראל שיהודה ושומרון הם ארץ אבותינו ההיסטורית והמתנחלים הם חלוצים וציונים.
חשובה לא פחות מכך היא העובדה שאופציית פיתוח היישובים נותרה פתוחה. בכך לא התקפל נתניהו בפני הלחץ האמריקני. אחרי נאום אובמה נדמה היה שעיני כל העולם ננעצו כמו טיל מבוית במכשול העיקרי לשקט ולשלווה העולמית. לא האיום הגרעיני מאיראן, לא בניסוי הגרעיני בצפון קוריאה, לא בטרור האיסלאמי, אלא בסכנה החמורה הרבה יותר: ההתנחלויות. אותן דרש אובמה להפסיק מיד. הן יהיו תשלום ליטרת הבשר של ברק-חוסיין אובמה לעולם המוסלמי שאליו הוא נושא כעת עיניים.
ונתניהו, שבאמת ובתמים רצה לאפשר להתיישבות ביהודה ושומרון להתפתח, מצא את עצמו תחת מכבש לחצים בלתי אפשרי. חדי האוזן כבר הבחינו בימים שלפני נאומו שפתאום שרי הליכוד בריאיונותיהם מחליפים מושגים: לא עוד "התפתחות טבעית", אלא "ריבוי טבעי", כלומר פה ושם נבנה חדר ואולי גן ילדים, אבל לא כמות משמעותית של יחידות דיור חדשות לזוגות צעירים.
את הלחץ האמריקאי מעצימה לעין ערוך התקשורת שלנו, שעוד רגע ותהפוך אותנו, אנשי ההתנחלויות, לאשמים בכל גזרה חדשה שאובמה יבחר בה כדי להמחיש מה פירוש הדבר שלא שומעים בקולו. ולא משנה שפיצוץ אתו היה מתרחש מתישהו גם אם ציפי לבני היתה ראש ממשלה. אמנם זה היה קורה בסעיף מרחיק לכת הרבה יותר, אבל גם היא לא היתה מוכנה לאמץ לגמרי את רעיונותיו של אובמה ולסכן את מדינת ישראל. אבל לתקשורת שלנו זה לא משנה, אנחנו נהפוך בקרוב לאשמים בכל, וכדאי שנהיה מוכנים לזה. ונתניהו, שבכל זאת יבנה משהו ביישובים, יצטרך להיענות לאמריקאים במשהו אחר. מי שמקשיב לו ברוב קשב חושש שהתשלום יהיה המאחזים. רק לסבר את האוזן, בסך כל מה שמוגדר ה"מאחזים" ברחבי יהודה ושומרון חיים היום כ-7000 נפש, יותר מכל גוש קטיף, בלפחות 500 בתי קבע (יותר מנוה דקלים) שחלקם נבנו בסיוע ובמימון המדינה. מאז דו"ח טליה ששון לא ניתן לבנות בהם לא גן ולא מעון, ולא לחבר בתים לחברת החשמל.
אי חוקיותם של המאחזים היא לרוב עניין של הגדרה. אי חוקיותם לרוב נובעת מאי השלמת הליכי האישורים – הליכים מסורבלים ורבי שלבים שלוקחים בכל רחבי ישראל זמן רב, ואצלנו פי כמה. בכל רחבי המדינה, ישובים קמו ונבנו לאחר אישור ראשוני, ואישור התוקף הסופי ניתן לפעמים עשרות שנים אחר כך. כך גם היה אצלנו ביו"ש, אלא שאצלנו, מאז דו"ח ששון, כל בנייה לפני אישור סופי נכנסה תחת ההגדרה הפוליטית "לא חוקי", מה שיכול לאפשר לבג"ץ לתת הוראה להרוס (והקרדיט ל"שלום עכשיו" ול"יש דין" על העתירות), ולאחר הכרעת בג"ץ להרס נוסח עמונה, אפילו ראש ממשלה אוהד לא יוכל לעשות דבר.
נוכח 7000 איש במאחזים אנחנו צריכים לשאול את עצמנו על מה נאבק עד חורמה ועל מה לא. מצבנו תחת מכבש הלחץ האמריקאי אינו מזהיר, אבל אני מעריך שנתניהו ירצה להגיע להסדר. אם אכן בכוונת נתניהו לאפשר התפתחות ביישובים, והוא יחפוץ להוריד את סוגיית ה"מאחזים הבלתי חוקיים" סוף סוף מסדר היום על ידי הסדרתם, אני מוכן ללכת אתו יד ביד. מי שרוצה לבדוק באופן ענייני, ולא מתוך ראייה פוליטית, את מצבם החוקי של המאחזים ומה נדרש כדי להשלים את הליכי חוקיותם – אני מוכן לשתף אתו פעולה. וכאן אני אומר משפט שלא קל לי לאמרו: אם יימצא מאחז שהקרקע שעליו הוא נבנה אכן פרטית ושייכת למישהו – ולא ניתן להסדירה או לקנותה - נהיה מוכנים לשלם את המחיר הכואב ולהעתיקו לאתר קבע במקום סמוך. אך זאת אך ורק בתנאי שתוסר הגזירה על הקפאת הישובים בפועל. אבל מי שבראש האג'נדה הפוליטית שלו נמצאת מחיקת ההתיישבות הציונית ביהודה ושומרון – והוא רק מאמץ לו טרמינולוגיה חוקית להתקשט בה – אתו לא נשתף פעולה.

שלטון רמון
ובינתיים, בעוד נתניהו מנסה להלך בין הטיפות, עדיין מי ששולט בשטח זה חיים רמון ופרקליטות המדינה. מי שהיה המשנה לראש הממשלה והאחראי על הקפאת ההתיישבות, ידע להערים נהלי-כבלים בירוקרטיים בלתי עבירים, כדי שלא ייבנו בתים חדשים לא בערים גדולות כאריאל ולא ביישובים קטנים כחרשה, אפילו אלה שיש להם כל האישורים. קחו לדוגמא את תל ציון הסמוך לכוכב יעקב, שבו 700 יחידות דיור, ויש לו כל האישורים לבניית 400 יחידות חדשות. לפי הנוהל, אחת לחמש שנים נדרשת חתימה על הארכת חוזה במינהל מקרקעי ישראל. רמון הוסיף מכשול קטן: נדרשת גם חתימת ראש ממשלה. מי שמבין בהתנהלויות כאלה יודע שאם מדובר בחתימת ראש ממשלה זה כבר לא הליך פורמלי, זה כבר החלטה מדינית, שעלולה לעורר סערות בינלאומיות, ומה ראש הממשלה צריך את זה עכשיו? וכך הבנייה בתל ציון, כמו בעשרות יישובים אחרים, תקועה.
חיים רמון הוא חיים רמון, אבל למה ממשלת נתניהו נותרה כבולה לתחבולותיו?דוגמת תל ציון היא רק אחת מני רבות, והיא ממחישה איך תלי-תלים של נהלים בירוקרטיים ייחודיים להתיישבות ביו"ש, שנוספים לבירוקרטיה המתישה הקיימת ממילא, מונעים מאתנו לבנות.
וכאן נכנס שלטון הפרקליטות לתמונה. בתשובה לבג"ץ 'שלום עכשיו' כנגד בתים שנבנו בתוך היישוב נוה צוף חצתה הפרקליטות קו אדום נוסף ביישור הקו שלה עם הפרשנות הקיצונית של "שלום עכשיו". נוה צוף הוא הרי יישוב בן 32 שנה, שיש לו כבר שנים את כל האישורים, והשכונה הנבנית בו נמצאת בהליך לשינוי סוג הבנייה מרוויה ללא-רוויה, הליך שבשל הסרבולים הבירוקרטיים שחונקים אותנו טרם הושלם. בתשובה לבג"ץ, שהוגש נגד מדינת ישראל, הסכימה הפרקליטות להוציא צו הפסקת עבודה, בדרך לצו הריסה, בלי לשים לב לכך שמדובר כאן בפירוש באיפה ואיפה. במקום לומר "אכן חסר אישור סופי לצורך השלמת ההליך הבירוקרטי, אישור שעוכב זמן רב מדי, אך אנונדאג להשלימו בהקדם בהתאם לחוק", שיחקה הפרקליטות לידיה של תנועת השמאל הקיצונית והסכימה להגדרה שמדובר כאן במשהו מאד מאד לא חוקי עד כדי שמחייב הוצאת צו הפסקת עבודה. אם רק היתה מסתכלת ביושר סביב, היתה רואה שכך מקובל בכל רחבי ישראל במשך שנים, שלא לדבר שבמקרים חמורים הרבה יותר, היא נזהרת ב'מידתיות' הנדרשת, לפחות כאשר מדובר בבנייה ערבית או בדואית. אפילו מיכאל ספרד, העו"ד של "שלום עכשיו" שהגיש את העתירה אמר שמדובר "ללא ספק בדבר יוצא דופן".
מישהו חשב להוציא צוי הריסה לשכונת הוילות שנבנתה על אדמות קיבוץ שפיים ללא אישורים וללא היתרים? לכל היותר הם יינזפו ויידרשו להאיץ את ההליכים לאישור ("הרי מדובר בשטח של שפיים!", יאמרו לנו. רבותי, אולי לא שמתם לב, אבל גם כאן מדובר בשטח של נוה צוף).
אלו שלא מצליחים לשכנע את החברה הישראלית להרוס את מפעל ההתיישבות, מצאו להם כלי יעיל לשחק בו – "החוקיות". אל תנועות השמאל חוברות הפרקליטות ובג"ץ, ויחד הם עוקפים את ההכרעה הדמוקרטית הברורה של הבחירות האחרונות.

המשת"פ השלישי
אל הפרקליטות ואל הבג"ץ ואל חיים רמון חוברים באופן מפתיע, דווקא אנשים ממחנו, שאהבת הארץ זורמת בעורקיהם ונחישות ומסירות מאפיינים את ימיהם ולילותיהם. אך בלי לשים לב, הם משחקים לידי הקיצוניים שבאויבינו. כאשר בעימות זה או אחר על גבעה או מאחז חדש מישהו קורא לחייל "נאצי", ומישהו מספק למצלמות העוינות אותנו איזשהו תסריט של אלימות, הופך באחת כל מפעל המאחזים ממפעל של התיישבות ציונית למפעל של הזויים-קיצוניים-פורעי-חוק (זאת מבלי לדבר על זילות נפשעת של השואה). אנחנו יודעים איך התקשורת מחכה לנו בפינה, למה תמיד יש בקרבנו את אלה שמספקים לה את הסחורה? אם תשאלו בימים אלה ישראלי ממוצע ברחוב מה דעתו על המאחזים, הוא לא יראה לנגד עיניו את תושבי קידה החלוצים, ולא את תושבי מצפה דני המרשימים, ולא את אנשי מגרון המסורים. הוא יראה לנגד עיניו את אותו אידיוט שלא הצליח להתאפק וזרק אבן על קצין צה"ל, וכל תפיסת עולמו ויחסו לסוגיה תעוצב בהתאם לתמונה הזו.
כל עוד לא נגיע להבנות ונפתור את מחלוקת המאחזים מסדר היום, שלטון רמון-והפרקליטות תחת החותם המכריע של בג"ץ הם שיקבעו את העובדות בשטח. היום כמעט ולא נבנים בתים ביהודה ושומרון, כי אף אחד לא חותם ולא מאשר, ו"שלום עכשיו" ו"יש דין" נוגסות ביס אחר ביס בשכונות ובתים שנבנים באמצעות הבג"ץ. הסכם מאחזים חדש אולי ידרוש מאתנו מחיר מסוים, אולי אפילו כואב וקשה, אבל יאפשר לנו סוף סוף לתת חותמת חוקית למרבית המאחזים, וסוף סוף לבנות בהם ולהוציא אותם מהקיפאון.