סיפורה הוא סיפור מזעזע ומדהים, של משפחה המתמודדת בגבורה ובאמונה עם אבדן צאצאים בוגרים. לפני מספר שנים שכלו בת בפיגוע, ובאותו שבוע שכלו בן בתאונה ביתית, בשני המקרים יד ה' היתה בהם ולא היתה דרך אנושית למנוע את האסון.
יצאתי מבית המשפחה בנסיעה הביתה, ובעודי מנסה לעכל את שעובר על המשפחה השכולה, ולשער הישוב שנפתח לעומתי נכנסת מכונית נהוגה בידי נהגת, כנראה מתושבות המקום, לפי המדבקה על החלון הקדמי. ידה הימנית אוחזת בהגה, וידה השמאלית מחבקת תינוק השרוע על גבו וראשו נשען על כתפה השמאלית.
ברור שהנהגת הגיעה מחוץ לישוב. איני יודע כמה זמן נהגה בצורה זו, אך אני משוכנע שבאותו זמן היא לא חשבה בכלל על ערך החיים. יותר משהזדעזעתי ממראה עיניי, הזדעזעתי מהמחשבה מה היה קורה לתינוק לו נהג רכב שבא מולה היה נוהג "כמנהג המקום ", ועוקף ומאלץ את הנהגת לבלום בפתאומיות, או חלילה מתנגש ברכבה התנגשות חזיתית.
שלא כמשפחה השכולה שהשכול נכפה עליה משמים, במקרה כזה זה היה קורה במזיד בידי האם האוהבת.
אנא הורים, כאשר אתם מתיישבים ליד ההגה וצאצאיכם עמכם, חישבו על הגרוע ביותר ועשו את כל מה שניתן לעשות כדי למנוע מהמחשבה להתגשם.