"רק המורה לאנגלית אהב אותי בתיכון שבו למדתי", מתוודה יחיאל (18), המסיים את לימודי השמינית בפרויקט מניפה ביישוב מגרון. אהבתו של המורה לאנגלית לא הועילה ליחיאל, ולקראת סוף השביעית, הצוות החינוכי של התיכון שבו למד הודיע לו שעליו לעזוב. כל הקיץ הסתובב יחיאל תוהה, בוהה ואובד עצות. ואז שמע על פרויקט "מניפה" שעומד לקום ביישוב מגרון. "מניפה" הוא פרויקט ארצי שהוקם כדי לתת מענה לנוער שנשר ממסגרות הלימוד הרגילות.
במוסדות הלימוד קיימים שני סוגי נשירה: סמויה וגלויה. הנושרים הסמויים הם תלמידים הרשומים בבית הספר, אבל מתבטלים, הוזים, ולא עושים דבר. הנושרים הגלויים הם תלמידים שהועפו מהמוסד בגלל אי התאמה. לשני סוגי הנושרים משתדלים לתת מענה ב"מניפה". את הקמתו של הפרויקט במגרון יזמו נאוה ואן-לובין – קב"סית המועצה, עתיה דן מנכ"לית מניפה, יחד עם אריאל צלקו (32) - רכז הפרויקט במגרון.
צלקו, תושב מצפה דני, למד תעשיה וניהול, עבד בתחום הפרסום, אבל אז הרגיש לא מרוצה, חסר חזון ואידיאל, והחליט לעשות שינוי. הוא עשה הסבה מקצועית ופנה לתחום הנוער הנושר. "אני עצמי לא ממש קונפורמיסט, כך שאני מבין לליבו של הנוער הזה", הוא מסביר את התפנית.
בהתחלה נפגש צלקו עם מנכ"ל מניפה והתחיל לעבוד עם נוער ירושלמי נושר. ואז התחילו מתגלגלות שמועות אודות שישה נערים שנשרו מישיבה מקומית בבנימין, ומסתובבים חסרי אונים וללא מענה. "כששמעתי על הנוער הזה, העליתי הרעיון להקים גם בבנימין שלוחה של מניפה. במניפה ובמשרד החינוך הייתה היענות, ויצאנו לדרך. יצרתי קשר עם הנערים. הם היו אמורים להיות שמיניסטים, אבל רגע לפני שנפתחה שנת הלימודים הודיעו להם שלא יוכלו להמשיך. הנערים היו מאוד פגועים מהמערכת. הם נפלטו בגלל בעיות לימודיות, חוסר ביקור סדיר, וחוסר התאמה דתית. אני חושב שהיה מן הראוי שמוסד שזורק תלמידים החוצה ידאג להם לחלופה, ויעזור להם למצוא מוסד שמתאים לצרכים שלהם. לצערי זה לא מה שקורה היום.
"חיפשנו מקום שתהיה בו אווירה חמה ולבבית. המוסדות הגדולים ובעלי האמצעים לא בדיוק נרתמו, ולבסוף מצאנו את חוות "חי בסרט", החווה של מוריה ואיתי הראל במגרון, שהסכימו שהפרויקט יקום בחווה שלהם, בביתם במגרון, ותרמו ועזרו ובנו מכספם הפרטי כיתת לימוד".
"חי בסרט" היא חווה טיפולית המשלבת טיפול ברכיבה ובאמצעות בעלי חיים, טיפול פיזי תחושתי כמו שיווי משקל וקורדינציה, וגם טיפולים רגשיים שעוזרים לטפל בדימוי עצמי נמוך, ביטחון עצמי וסיוע להתגבר על פחדים ותסכולים. כל אלה מתבצעים במגרון בשילוב עם טכניקות של וידאו וקולנוע, העוזרים לילדים ולנערים בארגון, סדרי עדיפויות ופתרון בעיות רגשיות.
"החווה התאימה כי היא ממוקמת בטבע", מסביר צלקו, "הנוף פתוח. יש מרחב. אני מאמין שהנוף משפיע על הנפש, במיוחד אצל נערים שצריכים יותר מרחב וחופש. היופי כאן משפיע על האווירה הטובה ועושה יותר חשק ללמוד".
"תמיד היה לנו חלום להתעסק עם בני נוער", אומר איתי הראל, מייסד החווה. "מוריה ואני חלמנו ליצור פעילות לנוער והחלום שלנו הוא מרכז למידה אזורי, בו לכל נוער מסתובב או משוטט תהיה כתובת. כשהמטרה שלנו היא למנוע שוטטות ובטלה, ומטרה נוספת היא להקנות לו כלים לימודיים".

להיות אני עצמי
"התחלנו עם שישה תלמידים", משחזר יקיר דשן (25), מורה לתנ"ך בפרויקט. "כשהתחלנו ללמוד המצב היה די גרוע. החבר'ה לא הגיעו באופן סדיר. פעם הגיעו ופעם לא. בקושי למדו. כשראינו שהם לא מגיעים, הלכו אליהם הביתה להביא אותם".
"כשיקיר בא אלי הביתה זה לא הכעיס אותי", נזכר יחיאל, שמיניסט במניפה. "זה דווקא שימח. הרגשתי שהם באים מתוך אהבה ודאגה. זה לא שלא התחשק לי לבוא כי לא אהבתי את המקום, אלא פשוט הייתי הולך לישון מאוחר מאוד בלילה ומתעצל לקום בבוקר. אחרי ביקור הבית הזה התחלתי לבוא.
היום, אחרי שנה בפרויקט, הוא אומר: "בתיכון הרגשתי שמי שהתחנף למורים קיבל הערכה ואהבה. במגרון אני יכול להיות אני עצמי. כאן אוהבים ומקבלים אותי כמו שאני. יש לי ביטחון. אני יודע שלא יעיפו אותי. שיעזרו לי. פה אני אחראי לעצמי. אני לא חייב לבוא. אם אני רוצה אני בא. ואם לא אז לא. החיים שלי הם באחריותי המלאה. ההצלחות או הכישלונות. ומתוך ההבנה הזו אני בוחר לבוא בכל יום ללימודים בהרגשה של טוב, שמחה וכיף".
"היו משברים גדולים במהלך השנה", אומר אריאל צלקו, "היו תקופות שהנערים לא התמידו בהגעה. עשינו שיחה והסברנו שאם מורה מגיע ורק שלושה תלמידים נמצאים, כשאחד מהם ישן והשני מתנדנד על הערסל, זה לא ילך. החבר'ה גילו אחריות והתחילו להשתנות, להגיע וללמוד".

רק מילה טובה
"אני מאמין בעבודה פרטנית", חושף אריאל צלקו את משנתו החינוכית. "המוטו שלי הוא "חנוך לנער על פי דרכו", אני מרגיש הרבה פעמים כמו אומן שחמט שמשחק בהרבה לוחות וזירות במקביל, ומול כל שחקן אני נוקט במהלכים שמתאימים בדיוק למצב המיוחד על הלוח שלו. יש נערים שאני צריך להפסיד מולם, אחרים צריכים חיבוק. לכן יכול להיות מקרה שבו תלמיד מאחר ואשלח אותו הביתה, כי אני מרגיש שהוא צריך דווקא שיקפידו איתו על גבולות ומסגרת וזה מה שיעשה לו טוב, ולעומת זאת כשתלמיד אחר, עם צרכים שונים, מאחר, ארגיש שהוא צריך חום, ואקבל את פניו בחיבוק".
אחרי שהמקום התחיל לפעול השמועות התגלגלו, ומוסדות החינוך הפנו אל הפרויקט נערים נוספים. כיום לומדים בפרויקט מניפה מיגרון 14 נערים. הלימודים מתחילים בשעה תשע, ומסתיימים בארבע. יש שיעורים כלליים, אבל רוב הזמן העבודה פרטנית ועונה לצרכיו המיוחדים של הנער.
"השיטה שלנו היא בעיקר אחריות של הנער לעצמו", מסביר צלקו. "אם הוא לא ילמד או ייקח אחריות על חייו, מי שיפסיד זה רק הוא. בבית ספר רגיל אם אתה לא מגיע לכיתה בזמן, מעיפים או מענישים אותך. במניפה אם תלמיד אומר שהוא לא רוצה ללמוד אני אגיד: אל תלמד, זו אחריות שלך. אבל אל תפריע לאחרים. ואז אני אסביר לו את ההשלכות של הבחירות שלו על החיים שלו. בדרך כלל, כשנער מבין שהאחריות על חייו היא שלו, הוא לוקח אחריות.
"לפעמים, בדרך הזו לא רואים את הפירות בטווח הקצר, כי יכולה להיות תקופה שבה החופש שנתת לנער גורם לנסיגה, הנער לא מגיע, לא לומד, ולא מתפקד, עד שהוא קולט שכל המעשים האלה גורמים נזק לאדם אחד בלבד - לו עצמו. ברגע שהוא קולט את זה, הוא לוקח אחריות ומנסה להתקדם, ואנחנו משתדלים לתת לו את כל הכלים להצליח".

 - מה זו הצלחה מבחינתך?
"אני רוצה שהם יצליחו בחיים ובלימודים. גם אם נער לא יעשה בסוף בגרות מלאה, אבל הוא ידע לקחת אחריות על חייו, זו מבחינתי הצלחה. יש נערים בבתי ספר אחרים שיסיימו בגרות, אבל עושים זאת זה כדי לרצות את ההורים או המורים. בלי לקחת אחריות. מבחינתי, גם אם נער לא עשה בגרות מלאה אבל הבין שהוא אחראי לחייו והוא לוקח עליהם אחריות מלאה, זו הצלחה גדולה.
"כשאני שומע דיבורים מבתי ספר אחרים על תלמיד אלים", הוא מוסיף, "תלמיד שלא לומד, או לא מצליח, מיד אני שואל אם היו אצלו בבית. במניפה הדבר הראשון שעושים זה ביקור בית. כשאני מבקר בבית של תלמיד מתבהרים הרבה דברים. אני מבין את הרקע המשפחתי שהוא לא פעם הגורם להתנהגות של התלמיד. אם לילד למשל אין פינה בבית, איך אפשר לדרוש ממנו להכין שיעורים?
"באחד המקרים היה תלמיד שנטען שהוא מדבר בצורה מזלזלת. כשהגעתי אליו הביתה גיליתי שאבא שלו מדבר בדיוק באותה אינטונציה. התלמיד לא זלזל. זו פשוט צורת הדיבור הנהוגה אצלו בבית. ההבנה של הדברים האלה עוזרת להיות עדין עם התלמיד ולעזור לו להתפתח במקום להיכנס בו.
"במקרה אחר הגעתי לביקור בית והתחלתי להגיד דברים טובים ואמיתיים מהיכרות עם הילד. ההורים הסתכלו עלי ועל הילד בהלם. זו הייתה פעם ראשונה שהם שמעו דברים חיוביים אודותיו. ראיתי אותו מזדקף בכסא. זו הייתה פעם ראשונה שדיברו עליו בצורה חיובית וזה יצר מעגל קסמים של עוד ועוד דברים חיוביים וקידם אותו מאוד.
"המוזיקה שנוצרת סביב נערים שנשרו ממסגרות בדרך כלל שלילית. למה עשית ככה, ולמה אתה עושה אחרת. אוסף של טענות ותלונות מצד ההורים, המורים והחברה. לכן לפעמים כשאני פוגש הורים אני מבקש מהם שיגידו דברים חיובים על הילד. שיגידו מילה טובה. אנשים לא מבינים כמה חיזוקים חיובים ומחמאות עוזרים.
"נערים רבים דחויים גם מבחינה חברתית, וזה גורם לעצבות גדולה. הקבלה וההערכה אליהם עוזרת גם בתחום הזה. יש נערים שבעקבות ההערכה העצמית והאהבה, השתנו לא רק בעצמם אלא גם שינו את כל האווירה בבית".

 מקום בעולם
"פותחים שולחן" הוא הכינוי שניתן לארוחת הצהריים במניפה. מדובר בארוחה עם תכנים קולינריים ופסיכולוגיים כאחד. "בארוחת הצהרים נוצרת אווירה אינטימית ויש זמן איכות לדבר על נושאים אישיים כמו היחסים עם ההורים. לפעמים עולים גם נושאים רומנטיים, או דברים אחרים שמעניינים את החבר'ה, כמו רישיון הרכב או המשחקים של בית"ר".
שר שלום כהן, שמיניסט, משחזר בעת ארוחת הצהריים את עברו והגעתו לפרויקט: "אני לא יודע למה בדיוק העיפו אותי מהישיבה. לא ביקשתי שיחזירו אותי כי הרגשתי שמסגרת שלומדים בה מהבוקר עד הערב מדי לוחצת. עכשיו אני עושה בגרות וגם כסף. בבוקר אני לומד במניפה ובערב עובד כמלצר. זה נותן לי סיפוק. מצד אחד חבל לי על החוויה של הישיבה, על הפנימייה ועל האווירה, אבל כאן אני מרגיש שאני לוקח אחריות על החיים שלי. לישיבה הייתי הולך כי לא הייתה לי ברירה, לכאן אני מגיע כי כיף לי לבוא וללמוד.
רציתי לעשות רישיון נהיגה והיה חשוב לי לשלם עליו מהכסף שלי. במניפה מתאפשר לי ללמוד וגם לעבוד, הפרויקט נתן לי עצמאות גדולה".
בעבר חלם שר שלום להיות מהנדס. היום הוא כבר לא יודע. אולי יפנה אל התחום המוזיקלי. הוא מנגן על גיטרה, תופים ופסנתר.
"בתחילת השנה ביקשתי מהחבר'ה שיכתבו מה הם מצפים מעצמם", אומר צלקו, "ועכשיו, עם סיום השנה, מדהים לראות שרובם עמדו במשימות שהציבו לעצמם. אחד רצה לעשות רישיון ולקנות מכונית מכספו, אחר רצה לעשות ניתוח לייזר להסרת משקפיים. לא רק שהם עמדו במשימות, אלא הכול בעמל כפיהם וביוזמתם".
במניפה קיימים שיתופי פעולה חינוכיים ואחרים עם בית הספר "צור ישראל" הממוקם בפסגות, שגם הוא נותן מענה לנוער שנפלט ממסגרות. "הסיבה שלא מספיקה המסגרת של "צור ישראל" היא ששם הכל מלא, ולכן נוצר צורך במסגרת נוספת", מסביר צלקו. "המנהלים של צור ישראל מפנים אלינו נערים שמחוסר מקום לא נקלטים אצלם, ואנחנו מקיימים לא פעם התייעצויות. המטרה שלנו משותפת: לגרום לכך שלנוער יהיה טוב ולתת מענה לנוער שנפלט ממסגרות".
על הערסל ליד כיתת הלימוד של מניפה מתנדנד אריאל בארי (16), תלמיד במניפה.

 - אריאל, המקום הזה שינה לך משהו בחיים? הוא שינה אותך?
"למדתי בישיבה תיכונית, אבל לא הצלחתי להתחבר או להקשיב בשיעורים", מספר בארי, "במקום ללמוד נמנמתי כל השיעור. האידיאולוגיה בתיכון ההוא הייתה לא ללחוץ על התלמידים ולא להעיר, כך שלא אמרו לי כלום על כך שאני מנמנם. המוטו היה שהתלמיד אמור להגיע למסקנות לבד. בסוף באמת הגעתי למסקנה שאני מת משעמום ועזבתי. חיפשתי מסגרת שתתאים לי, והגעתי למניפה.
"פה יותר נחמד. הכול בסבבה. אני מרגיש מחויבות למסגרת, מקשיב ולומד, כי אני מרגיש שהמורים כאן והחברים הם כמו המשפחה שלי. אכפת להם ממני. יש תוכן לחיים שלי. אני לומד מרתון בתנ"ך ומתמלא עניין. גם מתאים לי שבית הספר שלנו ממוקם בחווה עם חיות וסוסים. זה משרה שלוה ורוגע.
"ההורים שלי תמיד נתנו לי חופש להיות מה שאני רוצה להיות, הם לא לחצו עלי, גם כשלא למדתי, אבל עכשיו הם אפילו יותר מרוצים כי הם רואים שאני שמח, מתפתח ומתקדם. אני חושב שבעתיד ארצה לעסוק במכונאות רכב, מכוניות מעניינות אותי, לחטט להן בקרביים. אני גם קצת מנגן. אפילו מלחין, אבל בקטנה".
אריאל צלקו: "המטרה שלי היא שיהיה לנערים טוב ושכל אחד מהם ימצא את מקומו בעולם. אני מנסה לעודד כל אחד מהם להתעקש ולהיות עצמו, למצוא את היתרונות שלו, ללטש ולחדד אותם.
"אנחנו הולכים למקומות רבים שבהם יש שגשוג והצלחה כדי להעלות את המודעות לעניין הזה ולהראות שהוא אפשרי. כך למשל ביקרנו ביקב המצליח של יעקב ברג בפסגות, שכבר זכה בלא מעט פרסים.
ראובן מיימון, תלמיד נוסף במניפה, מספר: "אחרי שנשרתי מהתיכון שבו למדתי, ניסיתי להתקבל לכל מיני בתי ספר, אבל באף אחד מהם לא נמצא לי מקום. רציתי לעשות בגרויות ובמקביל לעבוד בפיצרייה או סטיקייה. אני לא מסוגל לשבת בכיתה רגילה, כי אני יושב בשיעור ולא מבין כלום ממה שמלמדים.
פה עוזרים לי. עוזר לי גם שזה מקום שקט. אין מכוניות. רעש, בלגאן, או עשן. השקט עוזר לי להתרכז וללמוד. מאז שאני כאן השתניתי מאוד. אני יושב בכיתה. לומד. מצליח. אני לא יודע איפה הייתי היום אם המקום הזה לא היה קיים".
חלק מהפעילות בפרויקט היא רכיבה טיפולית בחווה, או פעילות וידאו. "כשהנערים מגיעים לפה הם בפוזה של "אני בסדר והכל בסדר", אומר איתי הראל, מייסד החווה, "אבל כשמתחילים לדבר איתם מגלים שזה לא בדיוק המצב. אני שואל נער: יש לך חברים? הוא אומר בטח. יש לי חברים ואני מאוד עסוק. הוא חוזר מהעיר בארבע לפנות בוקר ואני שואל אותו: מה עשית? הוא אומר שהיה מאוד עסוק. אבל בדיקה מעמיקה חושפת שהוא לא עשה בעצם כלום. ושאין לו חברים. אנחנו משתדלים לתת להם כלים. בקולנוע למשל דרושה הרבה עבודת צוות. אחריות. לבחור מתוך הרבה חומר שצילמת קטע מסויים. זה עוזר לנער לעשות את זה גם בחיים. לבחור. להחליט.
"מעניינת גם העבודה איתם מול בעלי החיים. פתאום הנער שמציג את עצמו כ"מלך העולם" מתגלה כפחדן כשהוא צריך לעלות על סוס, ודווקא ה"חנון" עוזר לו. הם צריכים לנהוג בסבלנות אחד כלפי השני, וזה מלמד המון. כל נער מקבל סוס עם אופי אחר. הבית שלנו פתוח, המתחם, החווה, ויש אווירה של התקדמות ועשייה. מעניין למשל גם לראות נער הכי "עארס", הכי מפחיד, פתאום יושב ומלטף ארנבת, או עוזר לילד להתגבר על פחד מכלב. הרעיון הוא שהנער יעזור לאחרים. כשהנערים מתחילים לתרום ולעזור לאחרים זה מהפך. מנצרכים הם הופכים לתורמים לחברה".
"לפעמים, כדי להחזיר את הפוקוס, צריך לעשות הפסקה כדי להתרענן", אומר יקיר דשן, המורה לתנ"ך, "ולכן באמצע השיעורים אנחנו עושים ספורט. בתחילת השנה החבר'ה עישנו המון. שלוש או ארבע פעמים ביום מתכנסים סביב נרגילה. החלטנו שהמצב חייב להשתפר. אמרתי להם: הריאות שלכם יהפכו להיות שחורות כעורב, חיפשתי רעיון שיביא אותם בעצמם למסקנה ורצון להפסיק את העישון הצפוף. ואז עלה הרעיון של המד"סים, שגם עוזר להתאוורר מהלימוד ומהישיבה הרצופה על הכסא, וגם גרם לכל אחד להבין אם הוא בכושר או לא. את הריצה הראשונה רוב החבר'ה סיימו רצוצים, כואבים ומתנשפים. מכיוון שהם בעצמם רצו להיות בכושר הם התחילו לעשן פחות".
"האווירה הטובה יוצרת חשק ללמוד", מוסיף אריאל צלקו. "לפני כל בגרות אני מגיע למקום שהם עושים בו את הבגרות ומחלק צ'ופרים. ייסדנו גם את "פרס פנחסוב" על שם אחד התלמידים שהגיע להישגים מצוינים בזמן קצר. תלמיד שמצליח להגיע להישגי פנחסוב זוכה בהוקרה".
"כשההורים שלי שמעו שאני הולך ללמוד במניפה הרעיון בכלל לא מצא חן בעיניהם" משחזר פנחסוב את קורותיו. "הם פחדו משינויים. כששמעו שמדובר בבית ספר שבו לא מחייבים אותך לבוא, נעשו מודאגים אפילו יותר. לא התווכחתי איתם. בדרך כלל כשמתנגדים לי, אני מקשיב בשקט ואז עושה מה שאני רוצה. ידעתי שאני רוצה ללמוד ושאצליח לעמוד במטרות שאקבע לעצמי".

 - ואחרי שהצלחת? סיפרת להורים על ההצלחה?
"לא. אני לא מראה להם את הציונים שלי כי אני לא לומד בשבילם. אני לומד בשביל עצמי. לא כדי לרצות את ההורים שלי".
צלקו: בגלל שהרבה חבר'ה לא משתפים את ההורים בהצלחות, בהתחלה ביקשתי שיביאו חתימות הורים על הציונים, כדי שההורים יראו ויתרשמו מהציונים הטובים. אבל הנערים לא הסכימו. אז כשאני פוגש הורים אני מספר להם בעצמי על ההצלחות של ילדיהם".

בלי שקרים וזיופים
"אני מתעקש שהמורים ידברו בצורה מכובדת לתלמידים, ובגובה העיניים", מסביר צלקו את תנאי הקבלה למורים בפרויקט. "שיתייחסו אליהם כבני אדם. מורה הוא לא מפקד בטירונות. כשאתה מכבד נער והוא מרגיש מכובד, הערך העצמי שלו עולה בעיני עצמו והוא הופך לאדם טוב יותר, שמח ומלא. מורה שרוצה ללמד כאן צריך לבוא מתוך ענווה ולהבין שמדובר בנערים שעברו תחת ידם של מורים רבים שלא הצליחו לגעת בהם. והתפקיד שלו זה להצליח להיכנס לליבם. לאהוב אותם. מורה צריך לדבר בצורה ישרה ופשוטה.
"הנערים שבאים לכאן נפלטו מהמון מסגרות. הם הכירו כל מיני תבניות התנהגות וכל מיני אנשים, וזה יצר אצלם פתיחות ויכולת קבלה של האחר. נוצרה כאן קבוצה קטנה ומאוד מגובשת, מקבלת ותומכת. וזה מאפשר גם הצלחה בלימודים. אני רואה נערים שהאור חזר להם לעיניים".
"המורים כאן הם לא בדיוק מורים", מוסיף יחיאל, שמיניסט, "הם יותר חברים ממורים. המורה הוא חבר שעוזר לך לעבור את הבגרות. אין כאן משמעת או יחסים קשים בין מורה לתלמיד. אבל כן יש כאן משמעת מסוג אחר. משמעת עצמית".
"בבית ספר רגיל מורה בא כדי להעביר את החומר וללכת הביתה", אומר שר שלום כהן, שמיניסט, "ולא תמיד הוא מצליח לגעת בארבעים התלמידים שיושבים מולו. פה המורה רוצה שאני אצליח גם בחיים. לא רק בבגרות".
"עניין אחר חשוב מאוד אצלנו הוא האמון", אומר צלקו. "אין שקרים או זיופים בין מורים לתלמידים. גם אם תלמיד מבריז מבית הספר ואני מתקשר אליו הוא יגיד לי באמת איפה הוא נמצא, גם אם הוא נסע לבלות בטבריה במקום לבוא ללימודים. יש אמון ופתיחות. האמון מחזק את היחסים הטובים והאהבה ובסופו של דבר גם מגביר את החשק והרצון ללמוד".
ובינתיים הם בהחלט מרוצים. אחוזי ההצלחה בבגרויות עד כה גבוהים מאוד.
"אני מרגיש שהמקום הזה הוא כמו המשפחה שלי", מסכם יחיאל, "אני יכול להתקשר אל צלקו מתי שאני רוצה. אפילו באחת בלילה. אנחנו מדברים חופשי גם על עניינים אישים וכיף לי שאני יודע שאכפת ממני. שאוהבים ודואגים לי".
יהיה לכם עצוב לעזוב?
שר שלום כהן: "מצד אחד אני עצוב מאוד כי זה לא סתם בית ספר. אני מרגיש שהמקום הוא כמו המשפחה שלי. מצד שני אני יוצא לחיים חדשים. אני תמיד אחשוב על המקום הזה כמו על חלק ממני, וכמובן שאחזור לבקר".

לא מרובעים
"כשקיים ביישוב מקום לנוער שנושר, זה משנה את אווירת היישוב", אומר אבי טקסלר, מזכיר מגרון. "ברגע שיש עשייה החוצה ונתינה חברתית, זה מקרין על כל תושבי היישוב, אם הם מודעים לכך וגם אם לא. אם המקום הזה יתפתח, זה יהיה אפילו משמעותי יותר מבחינת היישוב, כי יהיו עוד אנשים שייקחו חלק וזה יכול גם לייצר מקומות תעסוקה יישוביים. אני חושב שקיומו של הפרוייקט מבורך והוא תורם ומוסיף ליישוב מגרון.
"בעבר הייתה קצת התעלמות ועצימת עיניים מול הצרכים של נוער שנושר ממסגרות", ממשיך טקסלר. "הנטייה הייתה להגיד: זה לא בבית ספרינו. אצלנו זה לא קורה. בשנים האחרונות אני מרגיש התפתחות גדולה בעניין הזה. אנשים מוכנים להישיר מבט מול התופעה וגם לתת לה מענה. לא פעם הנערים הנושרים הם דווקא אנשים מיוחדים עם יכולות גבוהות, אמנותיות או אחרות, ודווקא בגלל המחשבה החופשית שלהם ואי המרובעות הם נושרים מהמסגרת".