לרגל יום השנה לגירוש אחינו היקרים מבתיהם בגוש קטיף ובצפון השומרון, אני עומדת ללעוס יחד אתכם תובנות חשובות שכבר הבנתם, הגיגים שכבר הגו לפני. ובכל זאת - חשוב מידי פעם לנבוח על השיירה, אולי בכל זאת מישהו יקשיב ויעצור רגע.
אני רוצה לומר מילה על המילה. על הגירוש מול ההתנתקות. הפלשתינים מול הערבים. פתרון שתי המדינות מול המדינה הפלסשתינית שבדרך.
ילד אוהב שאומרים לו דברים ברורים. שחור ולבן. הוא צריך לדעת איפה לקטלג כל מונח - ברעים או בטובים.
- אמא, ההתנתקות זה כשגירשו את היהודים מגוש קטיף? שואל אותי הבן. אי אפשר לעשות עליו מניפולציות של טרמינולוגיה מתוחכמת,כי הוא תכף ומיד מתבלבל. הוא רואה את המציאות דרך העיניים שלנו. הוא רואה את העוול, את העיוות והאטימות,וזה מתקשר לו עם המונח גירוש ששמע. אבל מה זו התנתקות?
האמת, זה קצת ארוך להסביר, בינתיים שיישאר בצד שלנו, הטובים.
אנחנו נותנים לעצמנו קרדיט, שכמבוגרים אנחנו יודעים להתמודד עם מצבים מורכבים יותר משחור ולבן. אנחנו לא מתבלבלים בקלות גם אם נאמר מאחז, ישוב, התנחלות, אנחנו הרי בסופו של דבר מתכוונים לאותו הדבר ואין לזה השלכות מרחיקות לכת על תפיסת העולם שלנו.
אני לא בטוחה שזה נכון.התת מודע שלנו בולע לפעמים דברים שאנחנו לא מספיק מודעים אליהם.
הרבה פעמים חשבתי לעצמי על ההצלחה המטאורית של המדיה במתן לגיטימציה למהלך הלא מוסרי והשערורייתי של הגירוש. איך טמטמו ציבור גדול כל כך. ביניהם אנשים טובים ואינטליגנטים שהתפלאתי לראות אותם נלכדים ברשת של הוגי המהלך המפוקפק,שבמבחן התוצאה נכשל בכל קנה מידה.
יש אינספור דוגמאות למגמתיות תקשורתית שמתבטאת בטרמינולוגיה. אחת הדוגמאות החזקות ביותר היא העם הפלשתיני שנולד במוחם הקודח של קופירייטרים ואנשי שמאל שהצליחו לחלחל לתודעה של הערבים עצמם. הישות הפלשתינית. העם. כתבו עליו בעיתון והוא אפילו לא ידע שהוא כזה (למשל, בביוגרפיה של שרון, שכתב עוזי בנזימן ב-1985 לא מוזכרת המילה פלשתינאים בשום שלב או שורה בספר,למרות שזה סוקר כמעט 80 שנה של עימות מול האויב הערבי. אגב - הכינוי "האויב הערבי" מופיע בספר אינספור פעמים).
היום אנחנו במשא ומתן עם עצמנו,והעולם כמה בדיוק להפריש לישות הפלשתינית שהמצאנו, ושלא משתפת פעולה בכלל עם המשחק שלנו.
לצבא יש כשרון יצירתי מאד בהמצאת מילים. אני מרגישה במדינה זרה כשמדברים אתי בראשי תיבות וקודים. בתחילת ה'אינתיפאדה' השניה (מה זה???) חזר בעלי ממילואים, משועשע. הוא הראה לי תמונה שצילם. החיילים הסתובבו בבסיס עם חולצות שעליהן התנוסס הכיתוב: ביה"ס לענ"ע. מה זה? שאלתי. בית-ספר לעימות נמוך עצימות, הוא ענה.
מה לומדים שם? התקשיתי להבין את העברית?
אני לא בטוח, הוא התקשה להסביר לי, בפועל הם לומדים איך להילחם בלי להרוג.
יושבים במטכ"ל פליטי האקדמיה ללשון עברית ומבלבלים אותנו עם לוחמה בעצימות נמוכה. הם בעצם מתכוונים שנשתדל לא להתעמת בכלל עם האוכלוסייה האזרחית התמימה,אבל כדי לא לתסכל את החיילים שהתגייסו כדי להגן על מדינת ישראל הם מספרים להם שהם כן נלחמים, אבל בעצימות נמוכה. שזה אומר להילחם בידיים קשורות.
ואנחנו בינתיים מאמצים את הז'רגון הצבאי - נוסעים בצירים, נהנים מאבטחה על כל הטיותיה, מגלים הבנה לצבא שמשתדל לא לפגוע ב'מרקם החיים' ה'פלשתיני', נמנעים משטחי ABCופוגשים 'מקומיים' (ואנחנו מה?).
כדי להתגונן מפני לוחמה פסיכולוגית צריך לשמור על עירנות. העיקר שלא ניתן למילים האלה לשקוע לתוככי התת מודע, שם המערכה כבר הוכרעה. שנזכור תמיד להיזהר ולשמור על מודעות. שימו לב בפעם הבאה כשמנסים עליכם מניפולציה כדוגמת 'פתרון שתי המדינות לשני עמים' או 'היפרדות'. ותודה מיוחדת לצדיק שלי שלפעמים נראה לי ילדותי, קטנוני ועקשן,אבל מעיר את תשומת ליבי לכל מיני צפרדעים שכבר בלעתי בעוונותי.