"זהו, הסתיימה תקופה, אני מקווה שנשמור על קשר גם לאחר מכן", אמר שי. "בוודאי", השיב מוטי, "אני בטוח שנמצא דרכים להמשיך את הידידות, היה נעים לנו לגור בדירתך בחמש השנים האחרונות, ואני שמח שזכינו במשכיר חביב כמוך".
"תגיד לי, מוטי, מה עם המזוזות ששמתם פה, אתם לא לוקחים אותם אתכם?", שאל שי, "אתה יודע, אני אסתדר בלי...".
"האמת היא, שי, שאני מנוע מלהוריד אותן", ענה מוטי. "למה?" שאל שי.
בשורות אלה נעסוק בשאלתו של שי, ונברר האם ניתן לגבות את שווין של המזוזות מהמשכיר, והאם ניתן לפתור את הנושא מלכתחילה בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה".
בגמרא במסכת בבא מציעא (קב ע"א) נאמרה הברייתא הבאה: "המשכיר בית לחבירו - על השוכר לעשות לו מזוזה, וכשהוא יוצא - לא יטלנה בידו ויוצא. ומנכרי - נוטלה בידו ויוצא. ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא, וקבר אשתו ושני בניו". בברייתא נקבע שקביעת המזוזה היא מחובות השוכר, ושהוא אינו יכול לקחת אותה כשהוא יוצא מהדירה, אלא אם כן מדובר בבית של גויים. הברייתא מסיימת במעשה מרתיע על מי שלקח את המזוזות ואיבד את משפחתו כעונש על כך.
הראשונים מתחבטים מהו טעם האיסור. בעלי התוספות כבר שואלים במה שונה מזוזה משאר חפצי המצווה, שניתן להעבירם ממקום למקום, כמו ציצית מבגד לבגד וכדומה. לשאלה זו יש שתי תשובות בראשונים. שיטה אחת היא שיטת הגאונים (רב האי גאון, שאילתות), שהגמרא מדברת על מקרה שמוריד המזוזות אינו מתכוון להניח אותם בבית אחר, ועל כן יש איסור להוריד אותם. שיטה אחרת עולה מהתוספות במקום: "לפי שהמזיקין באין בבית שאין בו מזוזה וכשנוטלה כאילו מזיק אותן שידורו בבית". הריטב"א מציג את הדברים בסגנון שונה: "דכיון דחלה קדושת שכינה בבית זה אין לו לסלקה משם". לפי שיטה זו גם אם השוכר רוצה לקחת את המזוזות למקום אחר, אסור לו לעשות זאת מכיוון שהוא גורם לכניסת מזיקין לבית ולהרחקת השכינה מהמקום. הבית יוסף והדרכי משה לא הזכירו כלל את שיטת הגאונים (יו"ד רצא) ומשמע מדבריהם שלהלכה יש לחוש לשיטת התוספות, ולהשאיר את המזוזה גם אם היה בכוונתו של הנוטל לקובעה בביתו החדש. צריך להזכיר טעם נוסף שחידש ה"ראשון לציון" (רבי חיים בן עטר, ה"אור החיים") להשארת המזוזה והוא משום שיש חשש שהבא בתור לא יתקין מזוזה, וזה דומה ל"לפני עיור לא תתן מכשול", טעם זה נוגע במיוחד במקרה שהבא בתור אינו שומר מצוות.
האם משאיר המזוזה יכול לתבוע את שוויה מהמשכיר? ר"י מלוניל כותב שיכול (ועיין בריטב"א הישנים שחידש לפי שיטה זו, שאם אינו מקבל את כספו יכול לקחת את המזוזה), אך שיטה זו לא הובאה בפוסקים. הרמ"א מזכיר את דברי רבינו מנוח, שרק אם הראשון מקפיד על דמיה של המזוזה "צריך לשלם לו" (אגב, הנוסח המקורי של רבינו מנוח: "טוב לשלמה לו"). נמצא שהיכולת לחייב תשלומים על המזוזה מוגבלת ובעייתית.
אמנם מי שיחתום על חוזה שכירות שהוכן על ידי מכון משפטי ארץ, יגלה שם את הסעיף הבא: "בתום תקופת השכירות המשכירים מתחייבים לשלם לשוכרים את שווי המזוזות, אלא אם כן הם יחליפו את המזוזות של השוכרים במזוזות משלהם".
בכך נפתרת בעיית התשלום, שכן היא הופכת להיות חלק מהחוזה ומחיובי המשכיר לשוכר.
בימים אלו נערך מסע פרסום נרחב לנושא של "דין תורה". הנושא בו עסקנו מהווה דוגמא קטנה למכלול גדול של נושאים שמי שמנותק מידיעת ההלכה למעשה עלול להיתקל בהם ולהיכשל בלא יודעין. מכון משפטי ארץ מציע דרך האתר שלו מגוון חוזים של מכר דירה, שכירות, רכבים, פועלים ועוד, שהחותם עליהם מובטח לו שלא ייתקל בבעיות של "אסמכתא", "ריבית" ושאר מושגים הלכתיים. זאת מלבד האפשרות להגיע לבוררות על פי דין תורה במקרה של סכסוך (ח"ו) וכן לקבל מענה הלכתי בשאלות הנוגעות לחושן משפט.