כמה מותיקי בנימין נשאלו:
ספרו על רגע מכונן בתולדות ההתיישבות בבנימין...

מלחמת העצמאות הראשונה
יצחק ספיר | מכמש

הבחירה להתחיל מהתנ"ך, ולא רק מ-100 שנות ציונות או 30 (בעצם 40) שנות התיישבות מתחדשת בבנימין, היא בחירה מודעת ומשמעותית בעיניי לעצם קיומנו בחבל ארץ זה ובארץ בכלל.
ההתלבטות איזה אירוע תנ"כי היסטורי לבחור תחת הכותרת "האירוע המכונן בתולדות ארץ בנימין" מסובכת כמעט כמו לבחור את מי אתה אוהב יותר, את אבא או את אמא (וסטטיסטית זו אפילו בחירה קשה יותר).
זכותנו על הארץ הזו היא לא רק בנוכחות שלנו, בבתים שבנינו או בדם שהקזנו כאן, ועוד פחות בהגנה שאנו מספקים לירושלים או לגוש דן, אלא קודם כל בגלל ההבטחה האלוקית ובגלל אבותינו הרבים שגרו, נטעו, רעו, בנו, נלחמו ונקברו כאן.
אם תרצו - "זכות השיבה". זכות השיבה הזו הושיבה אותי אצל יצחק ספיר במכמש לדיון על האירוע התנ"כי המשמעותי שהתרחש בבנימין.
יכולנו לבחור אחד מעשרות: החל מאברהם אבינו, דרך חלום יעקב, קבר רחל והמחלוקת לגבי מיקומו, יהושע והגבעונים, שמואל ברמה (ארם) ובמצפה (תל אל נצפה), משכן שילה, ירמיהו בענתות, ועוד ועוד.
איציק בחר עבורי את מה שהוא מכנה "מלחמת העצמאות הראשונה של ישראל".
קצת רקע היסטורי וגיאוגרפי: על קו פרשת המים עברה הדרך המרכזית לנסיעה בתקופה העתיקה. זוהי דרך נוחה למעבר, והיא נוסעת מגבעת שאול (תל אל פול) - דרך הרמה (א-רם), ממשיכה לבית אל, ומשם צפונה, בדומה לתוואי "כביש 60 הישן". ירושלים המקראית נמצאת קצת מזרחה מהדרך הראשית.
במקביל אליה, אנו שומעים במספר מקומות במקרא על דרך אלטרנטיבית, שהייתה יותר קשה למעבר, דומה קצת לדרך אלון, ובה למשל עובר סנחריב בבואו לכבוש את ירושלים. היא עוברת מעפרה דרך מגרון, למכמש ולגבע - אדם (ישעיהו י', כ"ח-כ"ט). באזור גם נמצאו ממצאים ארכיאולוגים של דרך קדומה, שמחזקים את הזיהוי ההיסטורי עם השמות המוכרים לנו כיום.
בתקופה המדוברת - שילה חרבה וארון הברית נודד. לאחר מספר שנים של שקט מדיני וצבאי אנחנו חוזרים ופוגשים את נציב הפלישתים בגבע (שמואל א'-י"ג).
וכאן מתחיל הקרב.
שאול ויונתן אוספים חיילים למכמש, לבית אלול גבעת בנימין (תל אל-פול, כיום בשועפט). לאחר שיונתן מכה את נציב פלישתים בגבע (אדם), נאספו פלישתים כנגדם להשיב מלחמה. ישראל, שמנו בקושי 6000 חיילים, נפוצו לכל עבר מפני הצבא הפלישתי שלו "שלושים אלף רכב וששת אלפים פרשים ועם כחול אשר על שפת הים..." אשר עולה לחנות במכמש. גם הפער הטכנולוגי בין שני הצבאות היה ניכר, והיתרון הפלישתי הוא משמעותי: "וחרש לא יימצא בכל ארץ ישראל כי אמר פלישתים פן עשו העיברים חרב או חנית". החיילים הישראלים בורחים ומתחבאים – חלקם במערות באזור וחלקם עד הירדן.
שמואל, יונתן ושאול, נשארים עם 600 איש בגבע, מול הצבא החזק שיושב במכמש. רק ואדי גדול ותלול מפריד ביניהם, ופער מאד גדול בכוחות הלוחמים. כדי למנוע עזרה ישראלית מצפון - מחד, ואפשרות בריחה של הכוחות הישראלים מנגד – הפלישתים שולחים שלוש "יחידות עילית": אחת לכיוון צפון ("אל דרך עפרה"), אחת מערבה ("דרך בית חורון"), ואחת מזרחה לכיוון כפר אדומים ("על גי צבועים המדברה").
יונתן בן שאול מחליט שבנחיתות הקיימת רק נס, או מעשה מפתיע, יכול לעזור להם להביס את הפלישתים. וכך באישון לילה (כנראה) הוא עוזב את המחנה באדם, חוצה את הנחל "בין המעברות" אל עבר המוצב הפלישתי: "שן הסלע מהעבר מזה ושן הסלע מהעבר מזה... השן האחד מצוק מצפון מול מכמש והאחד מנגד מול גבע", וכך בתרגיל צבאי לא טיפוסי של גלישה וטיפוס על מצוק הררי (מראשוני המטפסים בחבל בנימין, עוד לפני קיר הטיפוס בעין פרת...) מגיעים יונתן ונעריו למחנה פלישתים על הבוקר, מפחידים אותם ומנחיתים את המכה הראשונה: "ותהי חרדה במחנה, בשדה ובכל העם... והנה ההמון נמוג וילך והלום".
אחרי התבוסה הפלישתים חוזרים למקומם, "ושאול לכד את המלוכה על ישראל", נלחם בעמים הרבים סביבו "ויצל את ישראל מיד שוסהו". המלך שאול מייצב את מלכותו כמדינה ריבונית עצמאית ללא אויבים בתוכה.
איציק מסיים ומספר לי כי בסוף מלחמת העולם הראשונה, במהלך הכיבוש הבריטי, נוצר מצב דומה שבו יחידה לא גדולה של הצבא הבריטי חנתה באזור אדם, ומנגד עמד הצבא התורכי. עם לילה, בעת הכנת התכניות הטקטיות לכיבוש ולהבסת הצבא ממול, נזכר אחד החיילים בסיפור המקראי, העלה אותו בפני הקצינים, והוחלט ללכת על מהלך דומה, שנחל הצלחה דומה. בבחינת "מה שהיה הוא שיהיה".

המצאות תוצרת בנימין
פנחס ולרשטיין | עפרה

"האמירה שהמאבק שלנו הוא בחיים היומיומיים – 'האפורים', היא אמירה של כל אחד ואחד כאן". פנחס ולשרטיין

כששואלים את פנחס ולרשטיין על האירוע המכונן בתולדות ההתיישבות בבנימין הוא נזהר מאד שלא לנקוב בשמות ובאירועים ספציפיים. בעיקר מחשש לפגוע או לשכוח מישהו מתוך שלושים שנות עשייה, וגם בשל הזמן הרב שחלף ואינסוף האירועים החשובים שהביאו לחבל ארץ זה את העוצמה והכוח שיש לו כעת.
רק כדי לספק את הסקרנות, נתחיל מהסוף: מה שמייחד את בנימין ומאפיין את שלושים שנות ההתיישבות כאן, לדעת פנחס, הם הראשוניות והרוח הבנימינית.
השיחה מתארכת ואני נהנית מהסיפורים ומהזכרונות שפנחס שולף מ"הספר שאני לעולם לא אכתוב" (אולי פעם נרכז את כל הסיפורים שהוא סיפר לנו ונוציא עבורו את הספר...).
פנחס מתחיל. כל המהלכים היו ראשוניים. הקמנו ישובים – כשבאותה תקופה לא היה דבר כזה ישובים קהילתיים. היה יותר קל להגיד מה אנחנו לא. אנחנו לא מושבים ולא קיבוצים. הדבר הכי דומה לישוב קהילתי שהיה אז היה "ימית", שבעצם היתה עיר אבל התנהגה כקהילה. היום זה נראה לכם (כך הוא אומר לי) מובן מאליו שיש ישובים, אבל היצירה הזו הראשונית שנוצרה כאן, נבנתה כאן והתפתחה כאן, הובילה למהלכים שבכל תחום אפשר לכתוב עליהם ספרים.
על בניית הקהילות והכלים השונים שהיוו את הבסיס לישובים – על זה מגיע לבנימין פרס ישראל. לא פחות.
הבנו שכדי להתגבר על מצוקות ולבנות חוסן של קהילה – צריך להכשיר את ההנהגה המקומית ולא להביא יועצים ואנשים מבחוץ בעיתות משבר. רבים מהכלים שאובחנו ונבנו אצלנו הם כיום בסיס בתפיסות עולם קהילתיות, כמו למשל צח"י – צוות חירום ישובי. גם כיתות הכוננות הם המצאה – וכיום כמעט לא ניתן להבין מערך אבטחה בישוב והתמודדות עם חדירות בלעדיו.
המוקד הצבאי שיושב בבניין המועצה, ושנים ארוכות שירתו בו חיילי מילואים – היה מין הכלאה בין סמב"ציה צבאית לבין מוקד אזרחי. לקח לנו זמן לבנות את אמון הצבא סביב הדיווחים שלנו, אבל ככל שהתמקצענו ניתן היה לסמוך עלינו ולהבין שיש כאן כוח משמעותי.
כל הדוגמאות הללו הם פרטים שבאים להראות שהאנשים בבנימין ידעו למה הם כאן, ולקחו אחריות על עצמם. האמירה שהמאבק שלנו הוא בחיים היומיומיים – "האפורים", היא אמירה של כל אחד ואחד כאן. זה לא רק ההנהגה.
בשנות האינתיפדה הראשונות, כשהכניסה לפסגות עוד עברה דרך רמאללה ועובדי המועצה המשיכו להגיע לעבודה, היו אנשים שנסעו כפופים בין המושבים (למעט הנהג, אל תדאגו...) ובלבד להגיע למועצה.
כשהחלו היריות בצירים, ובמקומות אחרים עובדים הוסעו ברכבים ממוגני ירי, אצלנו לא היה דבר כזה. ולא רק זה. אחרי אירוע חבלני או אזרחי – העובדת הסוציאלית (או עובד אחר נדרש) היתה לוקחת את ה"פרייבט" שלה ונוסעת לישוב הכי נידח ו"מסוכן" ובלבד לטפל באוכלוסיה שהיא אמונה עליה. זו תפיסה ערכית, זה לא מאזוכיזם, וגם לא "דרישה של הבוס". לעובדת שנסעה לשם זה היה מובן מאליו. תעצרו רגע – זה לא מובן מאליו. זוהי רוח בנימין. זו הרוח שבה הפרט הוא חלק מהקהילה, ובעתות משבר אנחנו לא נוטשים אותו.

תבנית נוף מולדתי
יפעת פלח | נוה צוף - דולב

"הילדות הזו לימדה אותי לתת"
כשאני שואלת את יפעת איך היא מאפיינת את 30 שנות ההתיישבות עבורה ועבור בני דורה – היא כמעט שולפת "זה עשה אותי עצמאית ואחראית הרבה יותר". בהמשך, כשאנחנו מרחיבות עוד, אפשר יהיה לאפיין את היצירה הבנימינית שגדלה כאן גם בעזרה לזולת וגם למרחב האישי – הפיזי, אבל בעיקר הנפשי, שמאפשר גידולה של יצירה מיוחדת, אנחנו.
יפעת, הבכורה לבית אהרונוף, הגיעה לנוה צוף יחד עם הוריה ואחיה כשהיא בת 5, בין המשפחות הראשונות שעלו להקים את הישוב. "ההרגשה היתה שאתה עוסק במשהו גדול. אתה גדל בתוך עשיה, בתוך יצירה של משהו חשוב. זו היתה תחושה שגם הילדים היו שותפים לה, זה לא רק ההורים שלך".
ההתחלה היתה מאד חלוצית – אמבטיות בגיגית, גן רב גילאי מאד, כיתה עם שני ילדים שכשילד אחד חולה בית הספר נסגר... מגורים בחדר משותף שחצוי בארון, שירותים ומקלחת ציבוריים, מטבח משותף ועוד.
הביוגרפיה של יפעת היא תמצית הביוגרפיות של רבים מ"ילדי בנימין" בני גילה. לאחר לימודים בבית הספר היסודי בנוה צוף, לימודים תיכוניים באולפנא המתהווה בעפרה, שירות לאומי, תואר ראשון באוניברסיטה, נישואים וחזרה לנווה צוף. לפני שבע שנים עברו לדולב, בעקבות העבודה של רובי, בן זוגה, מנהל האולפנא, שם הם מגדלים את ששת ילדיהם.
"טשרניחובסקי כבר כתב כי 'האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו' – הוא כנראה כתב את זה עלי", אומרת יפעת. "גדלתי בישוב, עם המרחבים של הישוב, עם הפרטיות שיש בישוב. פרטיות בצד עזרה לזולת – עזרה שיודעת לתת בלי להידחף, בלי לחטט, בלי להביך. את זה העמקתי בשנים האחרונות. הילדות הזו לימדה אותי לתת, אבל לא פחות לימדה אותי לקבל. וגם את זה צריך לדעת. אלו דברים שהולכים איתי עד היום.
"בלי הנוף, בלי המרחבים, בלי המרחב של ד' אמות שהן רק שלי – אני נובלת. שלושה ימים בתל אביב – ואני מתאשפזת בגהה.
האמת, אני לא יודעת איך מגדלים ילדים בעיר. התנאים כאן מאפשרים לגדל הרבה ילדים", היא מסיימת בחיוך.
אני מנסה לחלץ ממנה קצת רטינות על הספחים של הנתינה הזו, של המרחב האישי המצומצם, של זה שאת לא יכולה לטייל בישוב בלי שכולם בוחנים לך את הבטן או את הילד או את המכונית, לגעת במקומות, שלפחות על פי הסטיגמה, הם הבעיה שלנו (רכילות, חטטנות ועוד מרעין בישין, כל אחד בעיניים שלו...) ולא מצליחה. יפעת לא מספקת לי את הסחורה בתחום הזה. בהתחלה חשבתי שבגלל שזה גיליון חגיגי היא לא רוצה להעכיר את האווירה, אבל בסוף הבנתי שאחד מהשניים – או שיפעת פשוט לא חווה את זה, בגלל האופי שלה, בגלל השמחה והנתינה שהיא נמצאת בהם, או שאני קצת שבויה בסטיגמות שכשמכניסים אותן לפרופורציות שלהן הן מתגמדות מול כל היתר. או שניהם גם יחד.
אז כנראה שכמו שהשלם הוא קצת יותר מסך כל חלקיו בנפרד, גם החיים בבנימין (ואולי בהתיישבות בכלל) יוצרים אדם שהוא הרבה יותר מסך כל החוויות שלו – שהוא גם נותן וגם מקבל, שהוא גם לעצמו וגם לחברה, שגם צריך את הוילה שלו אבל גם חי בתחושת שליחות יומיומית.
עוד דרך מעניינת לראות את החיים כאן.

רק להר טרשים
מיכאל בן ארוש | עטרת

"ערש ההיסטוריה שלנו"
בדרך לעטרת אני אוספת טרמפיסטים (איך לא?), שעומדים כבר שעה בקור והאוטובוס יגיע רק עוד שעתיים. הטרמפים הם עורק החיים העיקרי של ישוב קטן ומרוחק כמו עטרת.
כבר בדרך לישוב אני שומעת מהטרמפיסטים שלי סיפורים וחוויות מהקמת הישוב, מהשנים הראשונות, מסעודות משותפות בשבת, טרמפים של ניסים ואמונה. סיפורים שלמים.
אני מגיעה לבית של יעל ומיכאל בן-ארוש, שהיו בין המשפחות שהקימו את הישוב, אליו הגיעו שלושה שבועות אחרי הנישואים. "הציעו לנו לגור בנוה צוף, שכבר היתה שנתיים על הקרקע. אני אמרתי שאני עולה רק לישוב בהקמה. להר. חבר מנוה צוף שהציע לנו להצטרף אליהם, בא לבקר מיד אחרי שעלינו לעטרת. 'כשאמרת שאתה רוצה לעלות רק להר טרשים חשבתי שאתה משוגע, עכשיו אני בטוח', כך הוא אמר לי", מספר מיכאל.
מיכאל מקבל אותי בביתו. איש חייכן, אופטימי, ציוני ברמ"ח אבריו ובצמד ידיו המיובל מעבודה קשה. היום הוא בעל עסק לבניה ושפוצים. בשנים הראשונות אחרי העליה לעטרת עבד בחברה לפיתוח והיה מראשוני העובדים של מחלקת הבינוי שלה. יחד הם הקימו מגרשי כדורסל בישובים, שיפצו ובנו מוסדות חינוך ברחבי המועצה ("המעון בדולב – זו עבודה שלנו. לקחנו מבנים שהיו שייכים למבנים הראשונים של המאחז, שיפצנו אותם והפכנו אותם לכיתות מעון. הכל בידיים שלנו, בלי קבלני משנה ובלי ערבים"), סללו כבישים והקימו תשתיות.
"מבחינתי המקום הזה הוא ערש ההיסטוריה שלנו. כשעבדתי בהקמת המעון בשילה ודרך החלון ראיתי את תל שילה ואת כביש 60, ראיתי לפניי את הדרך שבה פסע יוסף לדותן ואני פוסע יחד איתו".
אני מגיעה לסיבה שלשמה התכנסנו – "תגיד, מיכאל, מה האירוע המשמעותי בתולדות ההתיישבות בבנימין, בעיניך?" ואז הוא מפתיע אותי מאד. "עשינו טעות כשעשינו סלקציה", הוא אומר. "יש הרבה סוגים של סלקציה שנעשו במשך השנים. יש ישובים שסיננו מועמדים בגלל דרישות דתיות. יש ישובים שסיננו מועמדים שלא עבדו בישוב. ויש ישובים שסיננו תושבים דרך זה שסיננו דגמי בתים שלא היו נראים להם מספיק ובכך הקטינו את עתודות הדיור. תארי לעצמך שכל הישובים היו עלי", הוא אומר ומתכוון לכמות הדירות הגדולה שנבנתה בעלי על ידי המדינה בתקופת אריק שרון – בתים שכנראה לא צלחו את האנינות הארכיטקטונית של יישובים אחרים אבל אפשרו לעלי לגדול ולהיות מה שהיא היום. "היו יכולים להיות כאן חצי מליון איש! למה צריך חצי דונם של קוצים ליד כל בית?" הוא שואל, "אפילו קרוואנים בונים על חצי דונם. לא מספיק בית עם 50 מטר חצר וגינה? גם ככה 80% מהאנשים מזניחים את הגינות. לפחות היינו מרוויחים עוד מגרשים, עוד דירות ועוד תושבים".
בנימה מהורהרת אנחנו נפרדים. אני עוזבת את מיכאל שממשיך לבנות את בנימין ושואלת את עצמי בדרך החשוכה והמפותלת איך היתה נראית הדרך שלי חזרה הביתה "אם כל הישובים היו עלי"...

עורקי החיים
מיכאל סמו | נילי

"הנגישות למרכז חוללה מהפכה של ממש"
יש כאלה שהייתי צריכה לחלץ מתוך דבריהם את האירוע המשמעותי בבנימין, יש כאלה שהייתי צריכה לחזור ולשאול. את התשובה של מיכאל קיבלתי מיד. מבחינתו, סלילת כביש 446 היא אירוע מכונן ומשמעותי מאין כמוהו בהתיישבות בבנימין בכלל ובמערב בנימין בפרט. סלילת הכביש הביאה להתפתחות משמעותית של כל גוש מערב בנימין. הנגישות למרכז הארץ, והפחתת כמות הכפרים והמחסומים שיש לעבור בדרך, עשתה מהפכה של ממש. הדרך לישוב עד אז היתה מגבלה משמעותית בהתפתחות הישוב, ועם סלילתו כל האזור קיבל תפנית, נהיה מבוקש יותר וגדל מאד.
ויש לו למה להשוות.
משפחת סמו עלתה לנילי בשנה השניה לייסוד הישוב. באותה תקופה ילדי בית הספר היסודי של נילי למדו במחנה גבעון (ליד גבעת זאב של היום), וכל יום נסעו לבית הספר דרך כביש 443 הישן – דרך מפותלת שעברה בכפרים באזור. בכל יום התלווה אל הילדים מבוגר מהישוב. "היינו חלק מהתורנות עוד לפני שעלינו לגור בישוב. אלו היו חלק מהמשימות שחולקו בין כל התושבים. היתה אז רוח התנדבות ועשייה. ממש חלוציות. באנו ביחד למקום שרצינו לבנות, אהבנו את האווירה "הקיבוצית" שבאה לידי ביטוי בעיקר בצדדים החברתיים, והיה לכל אחד חשוב לתרום לקהילה. לקבוצה. היו הרבה ימי גיוס - לשמירה, להקמת תשתיות ביוב, לאבטחת כבישים ועוד.
הסיבות לעליה לנילי היו רבות ומגוונות, אבל לוו בהרבה אידיאולוגיה וציונות – אתה מסתכל על שדה התעופה ומבין בדיוק למה צריך לשבת כאן. אי אפשר להגיד על ההתיישבות כאן שהיא רק נהנתנית. היו אנשים שבאו גם כדי למצוא איכות חיים, אבל מי שחיפש רק איכות חיים יכל למצוא את זה במקומות אחרים עם הרבה פחות קשיים. הרבה ממשפחות המייסדים בנילי היו משפחות עם ילדים, מה שלא מאפיין הרבה ישובים בשלבי הקמה.
בשנים הראשונות הנסיעה לעבודה בתל אביב או בירושלים היתה מבצע של יום שלם, ונעשתה ב"פולים" (בפ' דגושה) של רכבים. "היינו יוצאים בחמש בבוקר ביחד כמה אנשים וחוזרים בלילה מאוחר בנסיעה ארוכה ומפותלת בכפרים רבים בסביבה".
"אחרי מספר שנים, רגע ההכרעה לגבי המשך המגורים בישוב היה בהחלטה האם להצטרף לבניה או לא. לא מעט מחברי הגרעין המייסד עזבו אז את הישוב. המשפחות שנשארו ובנו את ביתם בנילי הם בעייני 'הגרעין הבונה' של הישוב. רובם גרים כאן גם היום וחלק גדול מהבנים נשאר לגור בישוב".

לגשר על פערים
חגית אריאל | כפר אדומים

"ההלם העיקרי שלי היה לחוש את עומק הבורות שלי"
חגית, אשה נמרצת ורהוטה, כשהיא מתבקשת לשים אצבע על אירוע מכונן לדעתה בתולדות ההתיישבות בבנימין היא מדברת על הבורות ואיך אפשר למנוע אותה.
עם ההיסטוריה והחוויות האישיות של חגית, זה לא כל כך מפתיע. היא נולדה וגדלה בקיבוץ מעגן מיכאל, ומסלול חייה החל כמסלול של קיבוצניקית ערכית מן השורה. עד שפגשה את אורי (בצבא, אם שאלתם את עצמכם).
המעבר לאורח חיים דתי וההצטרפות לגוש אמונים היו מעבר חד מאד. "התחברתי לגוש אמונים כי הנושא ההתיישבותי בער בעצמותיי, וחלומי הגדול והטוב היה להקים יישוב בארץ ישראל. את הנושא הדתי עדיין לא הכרתי. המעבר היה חד, בעיקר בהיבט של פתאום להיות מחוץ לקונצנזוס", היא אומרת. "פתאום כל מה שאת עושה הוא לא בתחום הלגיטימי מבחינת החברים שלך. אבל ההלם העיקרי שלי היה לחוש את עומק הבורות שלי. פתאום התחלתי להרגיש כמה אני בורה".
בני הזוג אריאל גרו בתחילה במישור אדומים, עד המעבר לכפר אדומים. "ערב אחד אורי אמר: 'זהו, עוברים'. אז שאלתי אותו אם גם מכונת הכביסה עוברת איתנו. זו היתה האינדיקציה מבחינתי לרצינות המעבר", היא מוסיפה בחיוך. סוג של התמקמות. לא עוד נדודים.
"הרעיון להקים בכפר אדומים בית ספר משותף (לדתיים ולחילוניים, שפעיל ומתפתח גם כיום, וזוכה להרבה פרסים) הוא מבחינתי המלחמה בבורות הזאת שכל כך הפחידה אותי. הרגשתי שזה מה שהיה חסר לי. בעיניי, המטרה שעל פיה הילדים בבית הספר הזה יגדלו פחות בורים - היא מטרה משמעותית בצד מטרות אחרות רבות וטובות. גם העובדה שהקמנו את כפר אדומים כישוב מעורב היא חלק מהצורך לגשר על הפערים בתחומי הידע והתרבות".
יכול להיות שעד היום בפרויקטים רבים שמתנהלים בכפר אדומים ובגוש כולו ניתן לראות את הצורך הזה של מלחמה בבורות. גם אם זה נעשה באופן לא מודע ומוצהר.

המתיישבים הראשונים בבנימין בעת החדשה
"עורי תימן" – סיפור ההתיישבות החדשה מצפון לירושלים

וכך קמו היישובים בבנימין:

תש"ל: מבוא חורון
תשל"ה: עפרה
תשל"ז: מצפה יריחו
תשל"ח: בית אל, נוה צוף, בית חורון ושילה
תשל"ט: כפר אדומים
תש"מ: כוכב השחר, רימונים
תשמ"א: מתתיהו, נילי, מכמש, פסגות, עטרת וגבעון החדשה
תשמ"ד: דולב, מעלה לבונה, אדם, כוכב יעקב ועלי
תשמ"ה: נחליאל
תשמ"ז: חשמונאים  
תשמ"ח: נעלה  
תשמ"ט: טלמון 
תש"ן: אלון 
תשנ"א: נריה 
תשנ"ב: שבות רחל, נופי פרת
תשנ"ג: עופרים
תשנ"ז: עמונה, אחיה
תשנ"ח: כפר האורנים, מצפה דני
תשנ"ט: עדי עד, גבעת הראל, חרשה, מגרון, נוה ארז, מצפה כרמים, צופית,
תש"ס: מצפה חגית, תל ציון
תשס"א: אש קודש, זית רענן
תשס"ג: קידה