אמילי עמרוסי (30) תושבת טלמון, אם לשני בנים, סופרת ועיתונאית, בוגרת מחזור ט' באולפנת עפרה, בחרה בשניים ממנהלי האולפנה שבה בגרה, ונזכרת בעוד שורה ארוכה של מורים שהותירו בה חותם לחיים.

"אולפנת עפרה. מוסד מופלא שהיה ועודנו בית"
הרב אבי גיסר ואביה ששר. האצילו במסדרונות האולפנה משיעור קומתם.

המשימה לבחור דמות מופת חינוכית בבנימין הציפה לנגד עיניי מורים ומחנכים רבים מהאולפנא בעופרה, מוסד מופלא שהיה ועודנו בית, שורה בקורות החיים להתפאר בה. מי שהפכו אותו לכזה כשהאצילו במסדרונותיו משיעור קומתם, היו בעיקר הרב אבי גיסר ואביה ששר, מנהלי האולפנא המשמעותיים עבורי.
"הם היו שם לא כדי ללמד מכסת "חומר", להעביר אלינו צנצנת ידע קרירה ומשומרת – אלא כמחנכים אמיתיים. קשובים. נלהבים. מלאי הומור ועם זאת חרדים במלאכתם. מעדיפים תמיד הצלחה ערכית על פני ציון גבוה.
לאולפנא הגעתי אחרי שמונה שנות לימוד בבתי ספר יסודיים בעיר ירושלים, שהיו מושא תמידי לשנאה: הם היו מחניקים ואפורים, כהים בגוף וברגש, חלונותיהם שבכה מסורגת היטב. בחדרי השירותים שרר דרך קבע ריח מבחיל ומבהיל, המסדרונות היו צרים ואלימים-תמיד, המורות מרוחקות ועייפות. ופתאום: עפרה. פרחים בכל פינה ודשא מוריק. דלתות לילכיות בהירות מובילות אל כיתות מוארות. במסדרונות רחבי-הידיים תלמידות שוחקות מהלכות יחפות.
היו אלה ימי חסד. המחנכים והמחנכות מזגו אל תוכנו משיפעתם כמו ענף עמוס פירות הנוטה אל הילד, היינו רק צריכות להושיט יד ולקטוף מלוא החופן. שם התאפשרה לנו צמיחה בריאה בגיל שבו לעיתים משתבשת הצמיחה. שם התאפשרה לנו יצירה ממבועי הנפש. שם יכולנו לפרוק את העוצמה המתפרצת של גיל הנעורים אל חוף מבטחים.
הציונים הגבוהים בתעודה – שנכחו ברקע רק כבדרך-אגב - לא שגשגו בגלל פס ייצור תובעני, קפדני וחריף-אזהרות, אלא בגלל שלימדונו לאהוב ללמוד. ישבנו על הדשא עם תנ"כים פתוחים. חקרנו עולמות בספרייה. סוליות נעלינו טופפו בשבילי הארץ, וכך גם המבט הפנימי. הרב יהודה ביטי מעולם לא בדק אם נכנסנו לשיעור או לא, וכולנו שתינו בצמא את דבריו. טפת הלפרין אף פעם לא התעניינה אם כתבנו במחברות או ציירנו בהן, ובכולנו הוטבע חותם התנ"ך. אביגיל נבו לא מדדה בסרגל את חצאיותינו, וכולנו לבשנו הוד וכסות בת-מלך.
איש לא מנע מאיתנו את הדלת הפתוחה - וכך נפקחו חדוות הגילוי העצמי; רגש האחריות והמשמעת הפנימית; האבחנה מה חשוב, מה לא; הרצון העז ללמוד, לעשות ולקיים.
הרב אבי גיסר ואביה ששר הצמיחו דור של נשים מנהיגות (לעתים עשו זאת באופן ישיר ולעתים בתיווכם של שאר העוסקים בפלא החינוך). נשים יפות, בטוחות בעצמן ובמקורן, זקופות קומה ואוהבות אדם, מושכות את קרני האור שזרקה בהן האולפנא לכל מקום אליו יגיעו ובכל מקום אליו ייקראו. הן נמצאות היום בכל זירה שבה עם ישראל נזקק להן: בעיירות הפיתוח ובהתיישבות בהר; באקדמיה ובתקשורת; בשירות הציבורי ובלימוד התורה; בתחומי היצירה השונים ובגידול ילדים. כל אחת מהן היא פרסומת מהלכת למה מוסד חינוכי אחד יכול להוציא. כל אחת מהן מבהירה, בעצם חייה, כיצד אמון בתלמיד והשקעה בחינוך נותנים פירות יפים.

בועז קשי (36), תושב פסגות מילדותו, אב לשישה, המנהל עם הרב חנניה צור את ביה"ס "צור ישראל" - מסגרת לימודים ייחודית לבגרות, ומנהל את היחידה לקידום נוער בבית אל, בחר בנאווה ואן לובין, הקב"סית הותיקה של המועצה הפורשת בימים אלה לפנסיה.

נאוה ואן לובין. דמות מכוונת ואכפתית

בבנימין יש שפע של אנשי חינוך טובים ומיוחדים, ברוך ה'. אך נאווה ואן לובין מיוחדת בעיניי דווקא בגלל שכקצינת ביקור סדיר היא לכאורה עומדת מהצד השני של המתרס ביחס לנערים. רבים מהם היו קוראים לה בטעות "קצינת מבחן" כי זה מה שהם ציפו ממנה להיות. בפועל, מדהים היה לראות איך לכל אחד ואחד מהחבר'ה שהכרתי היא גילתה מסירות ואכפתיות, ועשתה למענו כל כך הרבה, ביעילות ובחריצות. כמי שעף משישה בתי ספר תיכוניים, נשאר כיתה, ויצא ללא בגרות, אני יודע להעריך את זה. אני לא זכיתי שתהיה לי דמות אמיתית ומכוונת כמוה.
את המהלך של הקמת צור ישראל לפני תשע שנים הניעה נאווה. הצעד הזה בא כמענה לשבעה בני נוער שנשרו מבתי ספר ושטופלו על ידה. היא רתמה אותנו להקמת קבוצת למידה והשיגה שעות תקן. בהמשך ליוותה אותנו לכל אורך הדרך וסייעה בכל מה שנדרש - החל מהשגת ספרי לימוד ופתרון בעיות טכניות, דרך סיוע להורים ולתלמידים שהתקשו לממן את הלימודים, וכלה בייצוג נחוש מול משרד החינוך ומינהל חברה ונוער. עברנו גם לא מעט עליות ומורדות, והיא תמיד הייתה חוד החנית שלנו.
אני חושב שהדבר הבולט ביותר אצלה כאשת חינוך הוא שטובת הנער עומדת לנגד עיניה מעל לכל, ושעם האמת הזאת היא הולכת עד הסוף. למען המטרה הזאת כל האמצעים כשרים בעיניה, והיא תעשה כל דבר, כולל להפוך שולחנות אם צריך. העיקר להשיג את טובתו של הנער.
אני מקווה שיהיו יורשים לדרכה הייחודית כל כך, ומאחל לה הרבה הצלחה ואושר עם כניסתה לפנסיה.

הרב אלי סדן הקים את המכינה הקדם-צבאית הראשונה והוא דמות מופת בעיניי באופנים רבים. האופן הראשון הוא היכולת שלו להציב חזון ארוך-טווח ולממש אותו, ולהאמין על כל צעד ושעל, בעליות ובמורדות, שזו הדרך, ולכל אורכה להוביל, להתאמץ, לשאוף, ולדחוף לכך שהחזון הזה יתממש. היכולת להתחיל מגרעין קטן ואיכותי וממנו להתפתח, להשיג יעד ועוד יעד, לכבוש גבעה ועוד גבעה, ולחתור בהתמדה ובעקביות אל המטרה.
החזון החינוכי עצמו בא לידי ביטוי לא רק בשטח הצבאי אלא בַּכָּוונה לחזק את עם ישראל גם בתחום האזרחי, בתחום החינוך, במשפט, בכלכלה ובמערכות המינהל. איתנו הוא דיבר בעיקר על צבא, ועם השנים הוא הרחיב את היריעה לכל האופנים בהם ניתן לעשות את העם ואת המדינה לטובים יותר.
מה שהתחיל כמכינה דתית של הכנה לצבא, התפתח בעשרים שנה ללמעלה משלושים מכינות בכל הארץ, דתיות, חילוניות ומעורבות, שכולן נושאות את רוח ההתנדבות והחזון של קידום החברה הישראלית והפיכתה לחברה ערכית, מוסרית וטובה יותר.

"אולפנת דולב" מיועדת לבנות מכל רחבי הארץ, אשר חוו בחייהן האישיים מצבים לא פשוטים, והן בעלות צרכים רגשיים מיוחדים. האולפנא הוקמה על ידי אנשי דולב לפני כ-22 שנים, ופועלת מאז בזכותם; ואילן הוא מנוע הטורבו, שהגיע לתפקידו לפני 11 שנים, ויחד עם כל צוות האולפנא יזם תהליכים משמעותיים באולפנא ומחוצה לה.
באולפנא פותחה יכולת לייצר לכל תלמידה תוכנית התערבות אישית בשילוב סביבה טיפולית תומכת ומכילה המעניקה אהבה, חום, אמון וגבולות. הרעיון המרכזי הוא להעניק לכל בת את ההזדמנות האמיתית לפתח את היכולות והכישורים הטמונים בה, לרכוש את "ארגז הכלים" האישי שבעזרתו תסיים את האולפנא ותצא לחיים עצמאיים.
בצד האולפנה הוקם "בית בוגרות" - מסגרת של שנה-שנתיים לבוגרות האולפנא שיצאו לשירות לאומי, המהווה מסגרת מעבר וגישור בין שלב היותן תלמידות לבין הגעתן לעצמאות מלאה בקהילה.
בשנים האחרונות שונתה לחלוטין צורת מגורי התלמידות באולפנא, שהפכה ממגורי פנימייה רגילה למגורים במשפחתונים: 8 עד 12 בנות חיות כמשפחה ביחידת מגורים ייעודית, יחד עם רכזת המשפחתון ומשפחתה - זוג נשוי עם ילדיו. יצירת יחידת תמיכה כזו דרשה השקעה כספית וארגונית גדולה, והיא מוכיחה את עצמה בסדרי גודל אדירים.
הקשר הייחודי בין תלמידות האולפנא למשפחות בדולב המלוות אותן, הביא את משרד החינוך להעניק לאולפנא ולישוב את פרס החינוך. אולפנת דולב נבחרה גם כבית ספר ניסויי בתחומה. החל מהשנה, משרד החינוך אף אישר לפתוח באולפנא חטיבת ביניים. גם משרד הרווחה העניק לצוות הטיפולי באולפנא את פרס ההצטיינות השנתי לצוות הטיפולי בפנימיות.
העשייה אינה נעצרת בתחומי האולפנא ויש"ע. במהלך השנתיים האחרונות נפתחו שלוחות של האולפנא באשדוד ובאשקלון. מדובר במסגרות לטיפול והערכה שקולטות נוער וילדים שנפלטו ממסגרות לימוד רגילות, 90% מהם חילוניים ורבים מהם עולים חדשים. את אחוזי ההצלחה באשדוד ניתן למדוד כבר היום, והם גבוהים מאוד. במסגרות עוברים כמה מאות בני נוער בשנה, הן נתמכות על ידי העירייה ומשרד הרווחה, והצלחתן נותנת מימד נוסף לביטוי "יש"ע זה כאן".
בצד כישרון וקסם אישי רב, לאילן ביטון היכולת לראות כמה צעדים קדימה, להוביל אל חזון גדול. להתמודד ולהכיל חינוכית וטיפולית בנות בעלות מורכבות רגשית, ומעל לכל לגייס ולבנות צוותים מקצועיים ואיכותיים שתוך כדי הפריה וסיעור מוחות הדדיים מצעידים את האולפנא קדימה.

"התלמידים נושאים אליו עיניים - הרב שלומי פלהיימר"
הרב שלומי פלהיימר הוא דמות שאני מעריך מאוד. מאז שנכנס לתפקידו כראש ישיבת 'בני בנימין' הוא עשה בה מהפך. הוא העלה את הרמה הרוחנית, התורנית והכללית, אבל בעיקר שינה לגמרי את האווירה. התלמידים מתייחסים אליו בכבוד גדול ובהערכה, אוהבים אותו, וממש נושאים אליו עיניים. כמי שהיה מ"פ סיירת גולני הוא משדר כריזמה ומנהיגות, והוא מצליח לסחוף אחריו את התלמידים בכוח האישיות שלו. הוא מלמד, מדריך טיולים, וחוץ מידע, קיבלנו ממנו גם הרבה אידיאולוגיה.
מה שמיוחד אצלו זה שעם המנהיגות והעמידה בראש המערכת, הוא מחובר לתלמידים ברמה הכי אישית. הוא מכיר היטב כל אחד גם אם זה לא נראה לעין. הוא יודע בדיוק מה עובר על כל אחד, איך הוא מרגיש, אם אכל ואם ישן. הוא אוהב את התלמידים, תמיד מחייך, ומדבר עם התלמידים בגובה העיניים.
בתחילה נרשמתי לישיבה אחרת שנסגרה ברגע האחרון. הגעתי לבני בנימין במקרה, ואני לא מצטער על זה.

נאוה פרץ - מנהלת בית הספר הממלכתי באדם

נאווה פרץ. שינתה את האווירה מן הקצה אל הקצה
נאווה פרץ, המנהלת את בית הספר היסודי הממלכתי באדם זו השנה השנייה, נכנסה לבית ספר שרווה אלימות, ושהורים הסתובבו במסדרונותיו בכל שעות היום כשהם מתערבים פיזית בנעשה בכיתות ובעבודת המורים, בדאגה לאינטרסים הקיומיים של ילדיהם. רבים שלחו את ילדיהם לבתי ספר אחרים וקיומו של בית הספר היישובי עמד בסכנה.
נאווה הגיעה לכאן מנופי פרת, ושינתה את האווירה בבית הספר מן הקצה אל הקצה. היא עשתה זאת ללא עימות חזיתי עם ההורים, אלא מכוח סמכותיותה ואישיותה. ההורים, מתברר, ציפו בדיוק לזה, וייחלו למישהו שייקח אחריות וייתן להם את ההרגשה שיש בעל בית.
היא התגלתה מיד גם כאשת ארגון מעולה, המתמצאת היטב באדמניסטרציה החינוכית. יחד עם הועד השיגה תקציבים מהמועצה לשדרוג תחומים רבים. ממשרד החינוך היא השיגה שעות תקן ושעות טיפוח, ותלמידים קיבלו מענה לצרכים שלהם. היא טיפחה את החלק הדרמטי, הקימה מקהלה ויזמה הצגות שהיוו חלק מן הטקסים והאירועים היישוביים. ביה"ס בהנהגתה אף החל לפעול במסלול תל"י של משרד החינוך (תגבור לימודי יהדות), כמתבקש מאופיו המסורתי של היישוב.
נאווה היא מאירת פנים ושאפתנית מאוד, ועל מה שעשתה לבית הספר בתוך שנה אחת אני חושב שהיא ראויה לפרס חינוך מועצתי.

גן שהוא מוקד עשיה קהילתית.
נורית עקיבא מענתות עובדת כגננת ברימונים במשך שנים רבות. לא מעט שנים הפעילה גן רב גילאי, אפילו עד 38 ילדים, תוך שהיא מכירה היטב את הצרכים של כל גיל וגיל, ונותנת לילדים מרחב ניכר לביטוי עצמי. היא עובדת בְּצוות עם אותה סייעת כבר שנים ונחשבת ברימונים למוסד. היא קשובה מאוד לצרכי הילדים, ונלחמת כדי שילדים בעלי צרכים מיוחדים יקבלו את כל הסיוע שמגיע להם, אכפת לה מאוד מהילדים, והיא עוקבת אחריהם גם בתחילת דרכם בבית הספר, ומלווה אותם אם הם נתקלים בקשיים.
היא משקיעה באסתטיקה של הגן בצורה יוצאת דופן, וגם מנצלת לשם כך חפצים ישנים ומחדשת אותם. בחלק מהשנים פיתחה בגן חצר פעילות ייחודית, עם פינת חי, בריכת דגים, אמפיתיאטרון ומתקנים מבולי עץ. לטובת הפרויקט רתמה את ההורים, וכך בנוסף לקידום החצר עצמה יצרה גם מוקד של עשייה קהילתית משותפת.
היום, כתוצאה משינויים בהרכב האוכלוסייה ברימונים, הגן החילוני הפך לקטן מבין השניים הפועלים שם, ואני שמחה על ההזדמנות להאיר את הפעילות הברוכה שעושה בו נורית תקופה ארוכה.

אסף איינהורן. הצעירים פוסעים בעקבות דמותו המנהיגה.

אסף איינהורן, תושב נעלה, היה פעיל בסניף מכבי צעיר בנילי. הוא שימש בכמה תפקידים, כמדריך, כפעיל בצוות הטכני, ובסופו של דבר הפך להיות רכז צעיר, ובפועל – יד ימיני כרכזת התנועה בנילי. התפקיד שלו לא היה מוגדר, ופשוט קרם עור וגידים מכוח האישיות שלו והמעורבות שגילה.
המדריכים ייחסו לו חשיבות רבה, והאזינו בקשב למוצא פיו. הוא היה דמות מובילה ומנהיגה בסניף, והיה לו הרבה מה לומר. הוא נתן להם דוגמה אישית חזקה בכל התחומים. בלבישת מדי התנועה, בגישה לחניכים ובאופן הדיבור אליהם, והיה לו גם חלק גדול בגיבוש המדריכים בינם לבין עצמם.
גולת הכותרת של הפעילות במכבי צעיר היא מה שהוא עושה כיום, כשכל החברים שלו התגייסו לצבא. אסף יצא לשנה של התנדבות בקהילה בבאר שבע, שם הוא מדריך נוער בכיתות ח'. בתום שנת השירות, מתנדבים הבוגרים ליחידות מובחרות, ובעלי פרופיל נמוך – לחיל החינוך.
בעקבותיו, מתחילים המדריכים הצעירים לחשוב גם הם על שנת התנדבות לפני הצבא, וגם היום עדיין הוא משמש להם דוגמא. הוא אמנם כבר לא נמצא בסניף, אך מורגש בו עדיין בכל פינה.