ערגה

ליטל אלקלעי | נריה

כפות רגליה היחפות מבצבצות מתוך תלולית החול, האצבעות נעות במעגלי-עצבנות, כאילו יש להן חיים משל עצמן. שמלת כותנה לבנה משתבללת סביב רגליה על פי מקצב הרוח. סיימתי לומר את שיש לי והיא עדיין שקטה. קשה לי להישיר מבט אליה, אז קיבעתי מבטי בים, אולי ממנו תבוא הישועה. הזמן עובר איטי ומדויק. כל שניה מפנה לעצמה את חלל הזמן הראוי לה, לא מוותרת על אף אלפית. ממצה את שהוקצה לה עוד מימי הבריאה. כשאני אוזר אומץ להביט בצדודיתה אני קולט את המאמץ שבפניה לכלוא. דמעה אחת סרבנית כבר גלשה לה, חורצת קו רטיבות טרי ומלוח על הרקה והלחי. בביתה, אני יודע, המאמץ ייסדק והיא תבכה עצמה לדעת. לתוך כרית, או תחת זרם מים שישטפו ממנה את החול.

כמה פרידות, אני חושב, קרו כאן מאז שהופרדו מים ממים. מליחות הים תעיד.

א-לוהים, איך הסתבכתי.

כשראיתי אותה לראשונה, יושבת ליד שולחן בית הקפה עם המפה המשובצת אדום, הרגשתי את לבי מתרחב. הפשטות, התמימות, העניגות. וכשדיברנו – לראשונה מזה זמן רב הרגשתי את השלווה ואת השקט, זה שבא אחרי הסערה ומנחית ביד רכה את העלים המסתוללים, סוגר בחריקה קלה את התריסים הנעים על צירם בחוסר מנוחה. בראשי נשמעו רק קולות פכפוך של נחל וציוץ קיצי של ציפורים, מבעדם שמעתי אותה מספרת. על המשפחה, הלימודים, העבודה. הכל נמזג בראשי לתמהיל של נועם. המילים לא היו חשובות.

הייתי זקוק לזה, לשקט שלה. אם היה שואל אותי מאן דהוא על תווי פניה או מתאר גופה, במה היא עוסקת ומה לומדת – ספק אם הייתי מסוגל להשיב במדויק. היתה לי תמונה כללית בראש -  שלה ושל חייה, אך הכל צויר ביד רכה ומשרבטת, מין אקספרסיוניזם של עולמה. יצאתי אז, לפני חודשיים, מבית הקפה ההוא, על ענן של נינוחות. זוכר את עצמי נזרק על הספה דקות אחרי שנפרדנו ובוהה בתקרה, קצת המום. היה בה משהו שכמהתי אליו מזה זמן. וגם שמה הוא שהילך עלי נועם ומתיקות וכמיהה לעצמי ולמה שחיפשתי בכל כך הרבה פגישות שהסתיימו במפחי נפש ובהשתוקקות לדבר האמיתי שיבוא כבר, נו, שיבוא! ערגה...כן, שם עם כמיהה.

באותו לילה התקשיתי להירדם. בשלוש לפנות בוקר הצלחתי לגרור עצמי מספת הסלון, אחרי ציפיה שמשהו כבר יקרה. אולי שאתפכח, שארד מהענן שנשא אותי על גבו, רך ונעים, מוציא אותי ממיקוד ומריכוז. כאילו השתתפתי במופע היפנוטי והמהפנט שכח לבטל את מה שהחיל עלי... קיוויתי שעד הבוקר יעבור לי. שאצליח לחשוב שוב בהגיון, לסכם לעצמי את הערב הזה ולחשוב על הצעד הבא. היה לי די ברור שנמשיך להיפגש, אך זה תלוי ברצונה כמובן. קיוויתי שהיא מרגישה כמוני, שמצאה לה נמל מבטחים, או לפחות הבטחה לנמל...

הבוקר לא היטיב עימי. אולי מעט. עדיין חש בחוסר המיקוד הזה ששקעתי לתוכו אתמול. לא מניח לי לחשוב עם עצמי מה הלאה, מה אני באמת רוצה. מביט בשעון, תוהה על האיטיות שעטה על עצמו דווקא היום, הוא שתמיד מורה לי כי אני מאחר, כי יש עוד מלאכה מרובה וזמני מועט. לא רוצה להצטייר כנלהב מידי, אני עלול להרתיע. לא רוצה גם להמתין הרבה, שמא תספיק לשכנע עצמה שאני אינני מוצא בה עניין ואז תבנה סביבה חומה של מגן, כזו שלא תאפשר לי כבר לעולם לחדור לשטחה, עם זקיפים בשער ושומרים צופים ממעל ומבטיחים שהאויב, כלומר אני, יישאר מחוץ לתחום הסכנה. הייתי בסרט הזה כל כך הרבה פעמים... העיתוי, הו, העיתוי כל כך חשוב... מתי לטלפן אליה לצורך גישוש – האם ממשיכים לאן שהוא או שדרכינו נפרדות? לא מוקדם מדי ולא מאוחר מדי, לא להרתיע ולא לייאש... אבל איפה הגבול? לא-לוהים הפתרונים. קו דק דק כל כך ועדין, כמו מלמלה שקופה. ואצל כל אחת זה אחרת, ולך תדע מי זו העומדת לפניך, מה מהירות או איטיות תשפיע על עתיד הקשר הנרקם או הנפרם. כל כך הרבה סייעתא דישמיא צריך בשביל כל פרט. כל כך הרבה מורכבות ועדינות, תמהיל מדויק ומינון נכון מכל דבר. רק מלחשוב על זה אני חוטף פיק ברכיים ומשתתק.

אז חיכיתי. התאפקתי. ב-10:00 הרגשתי שאיני יכול עוד. ביד רועדת חיפשתי את שמה בנייד. אחרי "עבודה-אבא" ו"עבודה-אמא" וגם "עודד" ו"עירית" (הגיע הזמן למחוק אותה, הלא כן?!) מצאתי אותה, את "ערגה". חיכיתי למענה אבל הושבתי ריקם: "המנוי אינו זמין כעת...". בוודאי היא בלימודים (אוף, מה היא אמרה שהיא לומדת?) או בעבודה (לא זוכר באיזה ימים היא שם) או שאולי ציינה שתהיה עסוקה היום? ללא ספק אני חייב להיות מרוכז יותר בפגישתנו הבאה. אם תהיה אחת כזו... נו, בוודאי שתהיה! לחשוב חיובי! מתנגנים בראשי דברי עידוד נוסח ברסלב. גם ב-14:00 אין מענה. גם ב-16:00 לא. רק ב-19:00 צלחתי את התנגדות הסלולארי שלה, סוף סוף לשמוע את קולה, מעט אלקטרוני ומעורפל, קול של אפרכסת. "איך שכחת? אמרתי לך אתמול שהבוקר אני בסידורים עם אחותי ולא אהיה זמינה. היא מתחתנת בקרוב...".

כן, כן... איך יכולתי לשכוח?! אני מתנצל קמעה, אך למעשה לא זכרתי שהדבר נאמר אמש אפילו כשנזפה בי בחיבה על שכחנותי, הן אתמול הייתי כשיכור מרגע שפגשו עיניי בדמותה הממתינה לי ליד המפה ההיא, המשובצת אדום, ועד... עד עתה בעצם. ושיכור דינו שיכחה מערפלת. אני חייב להתרכז! אז מה את אומרת? רוצה להיפגש מחר? (היום כבר אבוד...) לא יכולה? אז מחרתיים? בסוף קבענו למוצאי שבת. אם יהיה לי רכב אאסוף אותה, אם לא – ניפגש בטיילת. אז נתראה... יששששש!!! היא רוצה להיפגש אתי שוב! אבל עד מוצאי שבת... זמן רב עלי לצלוח. אולי הערפל יתפזר לו מתוך ראשי, ומוטב מוקדם ממאוחר.

את הימים הבאים ביליתי בניסיונות נחיתה על קרקע יציבה וניסיונות נואשים עוד יותר לקרוא עצמי לסדר. לא מצליח! לא מסוגל! הכל נראה לעיניי ונשמע לאוזניי כמו מבעד למסך מרכך. לא מצליח להתרכז בלימודים ולא במשימות שלקחתי על עצמי בעבודה. אנשים מדברים אלי ואני מהנהן, מנסה לענות ולהגיב, להבין מה מתבקש ממני, אבל הניתוק גדול. אני חי בבועה שעוטפת אותי ונעימה לי כמו שמיכת פוך רכה, ומסרבת להתפוצץ, לפחות לכמה שעות ביממה שלא תבודד אותי כך, שתאפשר לי לתפקד. אבל לא. נגזר עלי הריחוף הזה, הניתוק. בראשי רק מתנגן קולה... ערגה! מוזיקה ערבה לאוזניי, והתוכן לא חשוב. לא זוכר כמעט דבר ממה שאמרה, ממה שסיפרה על עצמה, קולה הילך עלי קסמים כשירת הסירנות וחשתי כאילו ספינתי עוד רגע מוטחת לעבר הסלעים, אם לא אקפוץ ממנה קודם אל הים הסוער...

המנהל שלי קרא לי לשיחה. ניסה באופן חברי לברר מה עובר עלי בימים האחרונים ומדוע לוח המשימות שלי נותר ריק בלי אף סימון של סיום מטלה. הוא שואל בקריצת עין האם מדובר בבחורה ואני עונה מונוטונית שכן. אפילו קולי שלי נשמע לי כמו מבעד לערפל לבן ורך, קולו של מישהו אחר. הוא טופח על שכמי ומזכיר לי שחשוב שאשמור על ריכוז ולא אתן לזה להפריע לי כי "יש חיים אחרי האהבה", כך הוא אומר. נו, באמת! הוא בטוח? כי אני מרגיש בגן עדן, ובגן עדן כידוע נמצאים המתים... את שאר היום אני מבלה בבהייה בחלון מבלי לראות דרכו מאום, מחכה כבר לרגע שאוכל לצאת מכאן, להגיע לדירתי ולהתפרקד על הספה ו...לבהות. אפילו לאכול אינני מקפיד כל כך בימים האחרונים, רק חולם בהקיץ, מנסה לשחזר את מראה ודמותה ונענה בערפל קוסם ומטשטש כל סממן שהשתמר בזיכרון, רק ניגון קולה שעוטף אותי במלל לא ברור, סוחף אותי לתוך נגינתו הסימפונית הבלתי נגמרת...

וטוב שהגיעה השבת. מקווה שאחרי שאפגוש בה שוב אוכל לחזור לשבוע חדש ולתפקד כמו קודם, שהבועה תתפוצץ או לפחות תתמסמס מעט. גם ההורים שמו לב שמשהו עובר עלי. הם שאלו וקצת גמגמתי. שמעתי אותם מתדיינים על זה ש"יש לו מבט מנותק" ו"משהו עובר על הילד"... ילד?! טוב, הכל יחסי. אחותי הקטנה ליטפה את כרסה המתעגלת, מירפקה את בעלה שישב לצידה על יד השולחן וצחקקה: "נראה לי שמישהו כאן מאוהב!". עשה רושם שכולם מסביב הנהנו בהסכמה ומישהו אפילו השמיע צהלולים כאילו הודעתי בדיוק הרגע על ארוסיי. שיהיה. אני לא באמת בטוח שכך היה כי כל זה לא ממש נגע לי, גם בשבת המשכתי להיות אפוף באותו ערפל מבודד שחדר גם למוחי ומנע מבעד לאונות לתקשר ביניהן. רוב השבת הייתי כחולמים... נוצות של מוך ממלאות כל חלל בראשי, אין מקום למחשבות.

פגשתי אותה בטיילת, שעתיים אחרי צאת השבת. אני חושב שלבשה משהו שחור, שמלה או חצאית. לא בטוח. מתקשה לשחזר. זוכר ששמעתי את ה"שבוע טוב" שלה ומכאן רק זרם מילים מפכה בראשי. ניסיתי להתרכז ומידי פעם קלטתי פרטים ואפילו שאלתי שאלות במקומות הנכונים. אני חושב. לא ממש בטוח. מה יש בה שהופך אותי לכזה?!

גם על עצמי סיפרתי. לא בטוח מה בדיוק, על העבודה, הלימודים, המשפחה, הפרטים לא חשובים. רק לשמוע את קולה המשכר... זה מה שכמהתי. אז הירבתי לשתוק ונתתי לה להוביל, גם את רגליי וגם את נבכי ראשי. נפרדנו בהבטחה להיפגש שוב במשך השבוע.

ושוב אני על הספה הדהויה בסלון דירתי. בוהה. מנסה להפריד מילים שהופרחו לאויר וחדרו לאוזני, קרירות ונעימות למשמע, אך הן מתעקשות להתדבק זו בזו ולא מאפשרות לי להבין מי היא מי, ומה הן מנסות לומר לי בעצם. מה היא ניסתה לומר לי. ערגה.

אני מרגיש שאני מכיר אותה גם ללא מילים. ההוויה שלה חילחלה לתוך ליבי ופרצה בו דרכים חדשות, מחיצות הלב השתברו בלהט הדם השוצף, עליות וחדרים הפכו לחלל אחד גדול ופועם בקצב מילותיה, בקצב המילים המסרבות להיפרד.

שבוע חדש מתחיל ומצבי נשאר זהה. לוח המשימות שלי בעבודה נשאר כשהיה, בלי אף סימון עליו, הוכחה שאני עושה איזה מאמץ אפילו קטן לשמור על התנהלות רגילה. שוב המנהל שלי קורא לי, הפעם לשיחה מודאגת. המנהל הכללי מאד לא מרוצה ממה שקורה בימים האחרונים. אפס עבודה שאני נותן לא תקדם אותי לשום מקום. הוא מודאג כי חרב הפיטורים מתהפכת במחלקות החברה והוא דואג שגם אלינו זה יגיע. את הדברים האלה אני שומע, מבין, אך מסרב להתרגש. מביט על עצמי מבחוץ ולא מאמין שאני נותר אדיש נוכח האיום המרומז לכך שאאבד את מקום עבודתי אם הדברים ימשיכו בכיוון הזה. זה אני? באמת? אני שואל את עצמי ולא מאמין... אני העובד המסור המוערך שדואג לתת תפוקה ראויה בתמורה להעסקתי. איפה אמות המוסר שלי?! ככל הנראה אבדו באותו בית קפה, נפלו למרגלות השולחן המשובץ אדום ואין מוצא. ראשי מלא בנגינת קולה של ערגה, ליבי מלא פעימות נרגשות, ואין מקום באף אחד מהם – לא בראשי ולא בליבי, לאיזה שהוא דבר נוסף מלבדם.

ערגה ואני מרבים להיפגש. בכל רגע פנוי לה במהלך ההכנות לחתונה של אחותה הקטנה, הכנות שצברו תאוצה מיום ליום, אנחנו נפגשים. היא משוחררת בחברתי, צוחקת, תנועותיה רגועות ונעימות, וקולה ממשיך לזרום בין חדרי מוחי, רצוא ושוב, ולהפעים.

את מכתב הפיטורים קיבלתי ביום שבו הושיטה לי מעטפה עם הזמנה לחתונה של אחותה, כחודש לאחר היכרותנו. את מכתב הפיטורים קיבלתי בשיויון נפש ואפילו בציפיה לא ברורה ובכמיהה לא מוסברת, כאילו עול כבד הוסר מעל כתפיי. אולי עול תחושת המעילה בתפקיד. כשהושטה לי המעטפה עם ההזמנה מתוך ידה הענוגה של ערגה -  חשתי את הקרקע נשמטת עוד מעט, מתרחקת מסוליות נעליי ואני גובה בעוד כמה סנטימטרים, רגליי אינן נטועות באדמה אך ראשי מגיע לשמים. החתונה בעוד קצת פחות משבועיים והיא תשמח שאבוא, כך תוכל להציג אותי לראשונה בפני בני משפחתה. אין ספק שהיא רואה בי עניין רציני. השמחה גאתה בליבי, אין זאת כי אנו רואים עין בעין את הכוונות בקשר הזה, המתהדק מיום ליום, והכיוון הוא נכון וטוב עבורנו. על מכתב הפיטורים לא סיפרתי לה דבר וחצי דבר, אין זה הזמן והמקום.

את הימים עד החתונה מילאתי בדמיונות ובמחשבות כיצד אצטייר בעיני הוריה ומשפחתה של ערגה. שמתי לב שהמכנסיים נופלים לי ממותני לאחרונה והחלטתי שהגיע הזמן לחזור ולאכול כראוי כי אני מתחיל לסכן כך את בריאותי. וכך מצאתי את עצמי, מובטל על הספה המהוהה בסלון, מעט חולם בהקיץ, מעט אוכל ואף מכריח את עצמי, בחור שאבד תאבונו,  לאכול מעבר לרצון הבסיסי לשרוד, פה ושם יוצא לסיבוב בחוץ, לפנות ערב, לנשום אויר. וישן הרבה בימים. בלילות – ער. בוהה. ספק חולם בהקיץ ספק נוטה להירדם. כפנסיונר הייתי ולקשיש דמיתי.

ערב החתונה הוצאתי מארון הבגדים זוג מכנסי שבת וחולצה לבנה ואף טרחתי לגהץ ולתלות אותם על קולב על דלת הארון מבחוץ, שישתמרו לי מגוהצים וראויים ללבישה. וכי מה היה לי לעשות כל היום? רק בוהה וחולם וממתין שהשעות יחלפו ואוכל לראות אותה שוב ולשמוע את נועם קולה זורם בערפל ראשי.

ופתאום – צלצול טלפון קוטע את חוט המחשבה, זו שאין לה התחלה ואין לה סוף. או יותר נכון – התחלתה נבטה לפני כמה שבועות כציץ רך ומבטיח שיהפוך לעץ עב גזע ויציב, וסופה – מי ישורנה? חוט מחשבה באמצע אריגתו. על הצג מבחין שהמתקשרת היא עירית. כן, אותה עירית שליבי מיאן משום מה למחוק מזיכרון הסלולארי, אף על פי שמזיכרון הלב נמחקה כבר לפני חודשים רבים. אותה עירית שקיבלה את התואר "האקסית המיתולוגית", תואר שלשמו לא למדה גם יום אחד במוסד אקדמי, כל שהצטרכה היה לבטל עימי את הקשר הארוך שבו היינו. קשר ארוך טווח שנראה בזמנו כמבטיח (אם כי גם אז חשתי כי חסר בו דבר מה, מבלי יכולת להצביע מהו. אולי כמיהה?) וסופו שהתנפץ אל מזח חיי כחלון ויטרינה דקיקה – לאלפי חתיכות קטנות שלעולם כבר לא תוכלנה לחבור זו לזו למשטח אחד ואחיד, שקוף וצלול. גם אם יודבקו אלפי החלקים מלאכת מחשבת, הסדקים ייראו, קורי עכביש בלתי ניתנים לליטוש ומחיקה.

אני עונה באופן כמעט לא רצוני לשיחה. קולה של עירית נשמע מהוסס, מצטערת על השעה ותודה שענית לי (כנראה עדיין זוכרת שלי היא לא ענתה כשחיפשתי ללבן עניינים אחרי הפרידה ההיא...). היא חייבת לפגוש אותי. אנחנו חייבים לדבר. זה מאד חשוב לה. אני נענה לה, לא ברור מדוע בכלל כי שנינו יודעים שלא באמת מגיע לה שאעניק לה אף דקה שחוקה מזמני. היא מבקשת לראות אותי למחרת אחר הצהרים, ואני מודיע לה שזמני מעט דחוק ואוכל לראותה בשעה מוקדמת יחסית כי אני מוזמן לחתונה. אני רוצה להגיד לה של מי החתונה ולספר לה על השינוי שבחיי, אך אינני מצליח להתבטא והמשפט נותר תלוי באוויר, מיותם. יש בי מין צורך כזה להוכיח לה שהמשכתי הלאה ואני מסוגל להצליח גם מבלי שחייה יהיו שזורים בחיי. ואולי... יש בי גם צורך להוכיח את זה לעצמי. עירית היא פצע שהגליד זה מכבר, אך הותיר תחתיו צלקת אדמומית וכעורה שלעולם לא תיעלם. היא חותם בנפשי, חותם הכישלון, זה שלעולם לא יימחה ותמיד, גם אם אהיה מאושר עד אין קץ, אחזור לרגעים האלה של העלבון והדחייה ושנאה שבאה אחר כך ושטפה את הכל...

הבוקר מגיע, הצהרים עובר. אני נכנס למקלחת, שוטף מעל גופי את הימים האחרונים. הבוקר הבחנתי לפתע שמאז ששמעתי את קולה של עירית, את ה"הלו" המבויש מעט והמהוסס, התפזר לו הערפל שאפף אותי וחדר לראשי בשבועות האחרונים. הקסם כאילו פג. המהפנט חזר כי נזכר שהותיר אותי תחת השפעתו והוא שב לבטל את המילכוד שכלא אותי בו. אני לובש את הבגדים המגוהצים, ומסיים להתארגן. מביט בעצמי במראה ותוהה לכבוד מי אני מסתרק ומי חשוב לי שתראה אותי במיטבי – עירית, זו ש"זרקה" אותי, פשוטו כמשמעו כמעט, ואני רוצה שתראה לפניה את דמותי החיונית והמאושרת לכאורה, שנזק לא קרה לה ושחותם העלבון ההוא כבר נמחה מעל פניה? או ערגה – זו שרוצה שאכיר היום את משפחתה, שלחתונת אחותה אני מוזמן, שלחייה נכנסתי לא מזמן? קשה לי להחליט.

אני צועד בדרך לפגישה עם עירית, ראשי מלא במחשבות – אלה שלא יכלו להיכנס לתוכו מאז אפף אותו הערפל העב... מי זו ערגה בעצם? אני קולט את דמותה המצודדת של עירית ממתינה לי. היא מחייכת לקראתי, יש לי הרגשה שאני יודע מה היא רוצה ממני. כלום! מין צורך כזה לסגור פינות ולנעול דלתות שמסרבות להינעל, הרי זה נגמר ככה ונותר תלוי באוויר ממאן להתפוגג בינינו. עירית קצת מלהגת – שואלת לשלומי ומספרת לשלומה. לא ברור מה רצונה מהמפגש הזה ועוד יותר לא ברור – מדוע נעניתי לה בכלל, הרי אין לי כבר רגשות כלפיה. עירית קבורה עמוק בעברי, ורק מספר הטלפון נשאר בזיכרון, משום מה לא יכולתי, או שמא – לא השכלתי למחוק גם אותו מחיי. ואולי לא רציתי? מודה שגם זה יתכן. הוא שאמרתי – עירית היא פצע כעור בחיי, ואני נמשך לכיעור הזה המעורר בי כל הזמן את הצער. לא שמחיקה היתה מונעת מבעדה להתקשר... אני קוטע אותה מעט בגסות ושואל לרצונה. היא מקשקשת עוד קצת ואומרת ש...כלום בעצם. היא כבר צריכה ללכת. אני שואל מדוע היא נהנית לשחק כך ברגשותיי. היא מביטה בי בחמלה, לבוש כחתן היוצא מחופתו בבדידות ללא כלתו, וידו אוחזת בטבעת שלא תיענד, שלוחה באוויר בכמיהה לא ממומשת. דבריה של עירית מתלעלעים בפיה, ולבסוף היא פולטת שיש לה מישהו. הם למעשה מאורסים. היא רק רצתה לראות אותי שוב, ככה בשביל עצמה. להיות שלמה עם המהלך שלה ולהשאיר אותי מאחור. אני רואה שהיא לא רצתה באמת לומר לי את הדברים, כך להשליך אותם בפניי, להתיז אותם מפיה באכזריות, אבל אני שאלתי אז היא ענתה במירב הכנות שהצליחה לגייס. בור שכריתי לעצמי. היא ממהרת להיפרד ממני, שוב, בשנית, מפנה לי את גבה. אני נותר חצי המום שם, נשען על קיר, באמצע הרחוב, של חנות לממכר מוצרים יד שניה. מהוהים. כמוני.

מתחיל לפסוע לאט, לאן שרגליי מוליכות אותי, וראשי (הו, סוף סוף!) מלא במחשבות. על מה? על הכל! על ערגה שבעצם אינני מכיר. על עירית ששוב הגיחה לחיי כרוח סערה והלחימה הכל לכאוס מוחלט. על השבועות האחרונים והערפול שהילך עלי קסמים, שגרם לי להפסיד את מקום עבודתי, שהוביל אותי לניתוק מהעולם ולחיים בחוסר שיווי משקל מטורף. הכל מסתדר לי בשורות בכניסה למוח, מחכה לתורו לחדור אליו ולמצוא את התא האפור עבורו, על מנת לעבד את כל הנתונים. שלום, חזרתי מההפסקה שבה הייתי בשבועות האחרונים, היכנסו בבקשה מחשבות יקרות, אחת אחת, לא לדחוף בבקשה. יש מקום לכולן! את כולכן אבדוק ועם כולכן אנהל דו שיח ומגע מפרה. אני מקווה. לא אזניח אתכן שוב בהכנעה לערפל מטשטש.

מצאתי את עצמי, שוב, על הספה בסלון. שוכב על הגב אך הפעם לא בוהה. חושב. חושב לעומק. קוביות האור הדועך מבחוץ בטרם שקיעה ומסתנן מבעד לחרכי התריס המאובק, מרשתות לי את הקיר שמנגד, מזכירות לי משבצות אחרות באדום, היכן שאבד ההיגיון.

אני מבין שעירית לא בשבילי. היא גם מאורסת כבר לאחר, מבחינתה אני העבר האומלל שהשאירה מאחור בלי מצפון ובלי להפנות את ראשה. אבל היא הסעירה עלי את עולמי, בזה אין ספק. ואולי טוב שכך... אני מבין לפתע שהשבועות האחרונים היו סצנה סוריאליסטית ארוכה וממושכת מבחינתי. הגיבורה שלה, ערגה, היתה רק זרם של קול מהפנט. אני מנסה לפרק אותה לגורמים – מי היא. מה היא בשבילי. אין לי תשובות. הקול הזה שלה הכניס את חיי למערבולת שלא הבנתי עד כמה היא מזיקה לי. נותרתי בלי עבודה. התנתקתי מהכל. הפכתי לזר ומוזר... איפה ה"אני" שלי?!

לחתונה לא הלכתי. גם לא התקשרתי להתנצל. ערגה ניסתה ליצור קשר מספר פעמים, ראיתי את המספר שלה על הצג אך לא עניתי. החלטתי שהיא הרסנית בשבילי.

אחרי שבוע וחצי התקשרתי אליה כי הרגשתי שצריך לסיים את זה בטוב. קולה היה קר וצונן. איה הקול המהפנט? תהיתי לי... היא הסכימה להיפגש, קבענו ליד הים, על הטיילת.

עמדתי שם, מליחות ורוח נושבים בפניי, יוצרים תלמים בשערי. היום חזרתי לעבודה, הסכימו לקבל אותי שם בחזרה לניסיון. החלטתי שדבר לא יגרום לי שוב להתנתק כך, הגעתי לפגישה עמה מוכן ומתגונן כדי לא לאפשר לקולה שוב להרים אותי מהקרקע ולעטוף בערפילים.

היא יפה, ללא ספק. רק עתה הצלחתי לראותה בשר ודם. שמלת כותנה לבנה. חולצת נעליים ואנחנו הולכים בשתיקה על החוף, כפות הרגליים שוקעות בחול הרך והחמים מיום קיץ נמוג. היא מצפה להסברים, ללא ספק. לא בטוח שאוכל לנפק אותם בעבורה.

אני כאן בשביל להיפרד.

יושבים זה לצד זו ומביטים בים. המבט בינינו קשה והים נוח לטביעה.

אני פורש בפניה את שעבר עלי מאז נפגשנו לראשונה. אני מגלה את ליבי מבלי להביט בעיניה או לקרוא את שפת גופה, פשוט משרשר את קורותיי, מרגע שנפלו עיניי על דמותה, עת הזדמזם לי קולה בראשי ועירפל את חושי. התוודיתי שלא האזנתי לה, רק לקולה ונגינתו כשירת סירנה באוזניו  של מלח. איך איבדתי מקום עבודה ושכבתי יומם ולילה ער ובוהה על ספה ממורטת, ממתין לפגישתנו הבאה ולהאזין לקולה האופף, הממכר. גם על עירית סיפרתי, עירית שבקולה שברה את מקסם הבלהות ששהיתי בו שבועות. עירית שנפגשה עימי כדי להיפרד לעולם.

אמרתי לה שאני נפרד ממנה. נפרד מקולה. נפרד ממה שהילכה עלי בדמותה המרגיעה. המרגיעה מידי. החולמנית.

מבט אחד לעברה. קולט את הדמעה הסוררת ורואה את האיפוק. יודע שהיא עוד תבכה. יודע שאני אכזרי. אבל איני יכול אחרת. היא רעה לי. הנזק עדיין הפיך ואם לא אתנתק – אני אבוד. זו לא היא, זה אני שכך מושפע מדמותה, מקולה. האשמה בי ללא ספק.

רגליה שנעו במעגלים שאין להם סוף פסקו פתאום, האצבעות התנערו מהחול הדק ולפתע נעמדה. פלטה בפניי, או הטיחה בעצם, אשמה קולקטיבית: "אתה לא הראשון שאומר לי את זה", ושתקה. השפלתי מבט לרגליי כי לא היה לי דבר מה להוסיף לה. כנראה שיש בקולה משהו משכר שכזה והיו כבר לפניי כאלה שהערגה לנועם הזה גרמה להם לאבד את עצמם לידה. תהיתי אם היא גורמת לזה במודע או שאיננה שולטת בכוח הזה, הטמון בה.

הרמתי את מבטי, אולי המבט ינחם. מובך מדי לשאול את שסיקרן אותי באמת. מודעת או לא מודעת? שולטת או נשלטת?

היא כבר לא היתה שם.

הותירה אחריה בחול את זוג נעליה ועקבות נעלמים באורה של שקיעה אדומה.

ואם חשבתם שבזה תם העניין שלי בה – טעיתם. מאז אני עורג לעיתים למשמע קולה. שוב.  שיתמסך לתוכי כמרפא בעצמותיי, כנהמה למקצב הלב. המחיצות שבו כבר שוקמו וגופי חזר לתפקד במקביל לתודעתי. אך יש רגעים שאני כמה להאזין שוב לקולה, קולה של סירנה משכרת. משקרת? קול שהיטיב עימי במובנים מסוימים ובאחרים – שיתק.

קול שגרם לי לאובדן הדעת.

קול שפרץ בי הכל והגעיש.

קולה של ערגה.