ארבע וחצי שנים לעקירתנו מגוש קטיף, ושוב נדמה שהאדמה רועדת תחת רגלינו. כניעתו של נתניהו ללחץ האמריקני, והוצאת צווי ההקפאה, החלישו מאד את התודעה של זכותנו על ארץ אבותינו, ורבים חשים שאלה הם רק צעדי נפילה ראשונים במדרון חלקלק.
מטבע הדברים, נחלקות הדעות כיצד לבחור את דרכי ההתמודדות עם האיום המחודש. בדברים הבאים לא באתי לנקוט עמדה ברמה המעשית, אלא לשאול שאלות ברמה היותר עקרונית, לאור לקחי העבר. לשם כך, אני מבקש לקרוא לאיזשהו סוג של חשבון נפש ציבורי, על דרכנו, על הנחות היסוד שלנו, ועל הלקחים שעלינו להפיק כציבור ממה שאירע לנו. על הדיון, כך אני סבור, להתמקד בהנחות היסוד האידיאולוגיות והאסטרטגיות של מפעל ההתיישבות ביש"ע.
 מאז הקמתו, היה על מפעל ההתיישבות להתמודד עם סימני שאלה כבדים שהונחו על עצם יכולתו להצליח ולשרוד לאורך זמן מול כל הלחצים המופעלים כנגדו – מצד הקהילייה הבינלאומית, מצד ערביי יש"ע ומצד השמאל הישראלי. עם זאת, ניתן לזהות חמש הנחות יסוד שעמדו בבסיסה של תחושת הביטחון שלנו שבסופו של דבר – עם נחישות, סבלנות ונכונות להקרבה – מפעלנו יתקיים לאורך זמן. ואלו הן חמש ההנחות, שדי היה בכל אחת מהן כדי להבטיח שההתיישבות לא תיחרב, חלילה:

א. ההיגיון לא יתן לזה לקרות.
ב. הערבים לא יתנו לזה לקרות.
ג. העם לא יתן לזה לקרות.
ד. אנחנו לא ניתן לזה לקרות.
ה. הקב"ה לא יתן לזה לקרות.

ההנחה הראשונה התבססה על ההיגיון ועל השכל הישר. נסיגה מיש"ע היא איוולת ביטחונית כל כך ברורה, כך שלא ייתכן שממשלה כלשהי תעשה את זה בפועל. העיתונאים יכתבו, הפוליטיקאים ילהגו, אבל בסופו של דבר השכל הישר ינצח. ייתכן מאד שהיגיון זה הוא שריסן במידה רבה את יצחק רבין, שלא להיסחף עוד יותר בהסכמי 'אוסלו', ולשמור מכל משמר על 'עורקי החיים' של ההתיישבות.
 באה המציאות וטפחה על פנינו. ככל שמתברר יותר ויותר עד כמה אווילית הייתה עקירת היישובים בחבל עזה ובצפון השומרון, ככל שמתברר יותר עד כמה פגומים מיסודם היו כל תהליכי החשיבה, התכנון וקבלת ההחלטות בהקשר זה, מבינים אנו יותר ויותר עד כמה לא ניתן לסמוך על ההיגיון הבריא והשכל הישר שימנעו ממדינת ישראל להוביל מהלכים הרי אסון.

ההנחה השניה התבססה על הסרבנות הערבית. התיאבון של הערבים הוא כל כך גדול, כך שאין סיכוי להגיע אתם להסכם הכרוך בעקירת יישובים. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היתה בוועידת קמפ-דיוויד בתמוז תש"ס, בה סירב ערפאת להצעותיו מרחיקות הלכת של אהוד ברק.
 אולם גם הנחה זו התבררה פעמיים כבלתי מספקת. פעם אחת – בהסכמי 'אוסלו', שבהם – מתוך הסכמה שלא להסכים על הכול – הגיעו להסכם ביניים. ופעם שנייה – כאשר שרון החליט על צעד חד צדדי מבלי להמתין לתשובה חיובית מהערבים.

ההנחה השלישית התבססה על דעת הקהל. רוב העם קשור לארץ ישראל. רוב העם אוהד את מפעל ההתיישבות. ובאם תעלה ממשלת שמאל ותבקש לעקור את ההתיישבות, היא תחשוש מתגובתו של העם שיתנגד לכך בכל תוקף. הנחה זו עמדה במבחן המציאות בהסכמי אוסלו, כאשר אחד הדברים שריסנו את ממשלת רבין היה הלגיטימציה הציבורית השברירית שהיתה לממשלה באותה תקופה, הן ביחס ליש"ע והן ביחס לרמת הגולן.
 גם הנחה זו לא עמדה במבחן המציאות. דעת הקהל זזה שמאלה בעקביות רבה במשך שני עשורים. וגם מי שנשאר תומך במפעל ההתיישבות, נותר חסר הנעה לפעולה של ממש. חלק מזה נבע מתהליכים תרבותיים שיצרו שינוי אידיאולוגי, חלק מזה נבע מתהליכים חברתיים בהם נדחקנו לשולי החברה, וחלק מזה נבע מתהליכים פוליטיים, בהם מצאנו את עצמנו מודרים כמעט לגמרי מכל מוקדי ההשפעה וההבעה של דעת הקהל – במשפט ובאקדמיה, באומנות ובתקשורת. התוצאה היתה מוחשית מאד. את המאבק על גוש קטיף ניהלנו לבד. כמעט אך ורק מתנחלים ודתיים. שאר הציבור – תמך במהלכי הממשלה, נותר אדיש, או תמך בנו בשקט בלי לצאת לרחובות ומבלי להבעיר את המדינה.

ההנחה הרביעית היתה שאנחנו לא ניתן לזה לקרות. יש לנו השפעה אדירה על המערכת הפוליטית. יש לנו כוח להיאבק בשטח. יש בכוחנו למנוע את המהלך ההרסני.
 והנה, התברר ש"מאזן האימה" שניסינו לבנות במשך עשרות שנים, בו הוצגו תרחישי בלהות מה נעשה כדי למנוע את העקירה – לא היה אלא נמר של נייר. אנחנו – משיקולים אידיאולוגיים, משיקולים מעשיים או מתוך טעויות טקטיות – נתנו לזה לקרות. גם האומנות הבלתי רגילה של מנהיגנו בהובלת מהלכים פוליטיים, אף שלעתים נדמה היה שכמעט מצליחה – לא עמדה לנו. נתנו לזה לקרות.

ההנחה החמישית היתה שקב"ה לא יתן לזה לקרות. הרי אנו מממשים את חזון שיבת ציון של נביאי ישראל. הרי אנו נמצאים במהלך של גאולה, שמפעל ההתיישבות הוא חוד החנית שלו. הרי הנביאים הבטיחו שלא ניעקר עוד מעל אדמתנו. אמנם היו על כך מספר קושיות, החל מחורבנו של גוש עציון בתש"ח ועד חורבן חבל ימית בתשמ"ב, אבל אלו נתפסו כ'תאונות היסטוריות' קטנות, שאין בכוחן לפקפק באמונה הוודאית שביחס למפעל ההתיישבות שלנו המציאות תהיה אחרת. מכאן נבעה האמירה הפנימית "היו לא תהיה". אינני מתכוון להבטחות מפורשות, אלא לתחושה הציבורית הכללית שהולידה אותן ואת האמון בהן.
 והנה ראינו בעינינו, שהקב"ה איפשר לזה לקרות. איננו יודעים מדוע. איננו יודעים אם לראות בחורבנו של גוש קטיף עוד 'תאונה היסטורית קטנה', שבאה כתגובה לחטא או לחיסרון כלשהו שנמצא בנו או הוכחה לכך שאין לאמונה זו בהצלחת מפעלנו על מה שתסמוך.

כדי להמשיך במפעל ההתיישבות, נדרשים אנו לבנות מחדש את הנחות היסוד שלנו לאחר שקרסו בזו אחר זו. האם ניתן – בתנאים כאלה ואחרים – לבסס מחדש לפחות חלק מן ההנחות? האם נכון לומר שאם נחליט שבפעם הבאה ננהל את המאבק באופן הרבה יותר כוחני נשנה את התוצאה? האם נכון לומר שפעילות הסברה בקנה מידה חסר תקדים תיצור תמיכה ציבורית שאף ממשלה לא תוכל לעמוד מולה? האם ניתן להבין את ההנהגה הא-להית ולהסביר מדוע חבל עזה חרב ואילו לשאר יישובי יו"ש תעמוד ההבטחה הנבואית? האם ניתן לסמוך על כשלונה של ההתנתקות ולבנות על כך שלא יהיו ניסיונות נוספים לביצוע צעדים חד צדדיים? האם ניתן לבנות על הפקת הלקחים מן האיוולת של הגירוש?
 ואולי, עלינו להשלים עם קריסתן של כל הנחות היסוד הקודמות, ולבסס את פעילותנו למען עמנו ולמען ערי א-להינו על הנחות יסוד אחרות? ואולי עלינו להשלים עם כך שאין לנו עוד הנחות יסוד מוצקות, ועלינו להמשיך לחיות ולפעול מתוך עמדה של אי ודאות בהצלחתו של מפעל ההתיישבות, אך מתוך הבנה שעצם העיסוק בו בונה משהו גבוה יותר ומשמעותי יותר, שאיננו תלוי במידת ההצלחה שלו לשרוד בשטח לאורך זמן?