במזרח בנימין, החל מכיתה ט', אמורים כל התלמידים ללמוד במסגרות פנימייתיות - בישיבה תיכונית או באולפנה.
מוסדות אלה עושים עבודה חינוכית ממדרגה ראשונה. אנו עדים להשקעה הגדולה ולמסירות של הרמי"ם, המורים והמורות, ואין ספק שיש למוסדות אלה תרומה חיובית לחינוך של הדור הבא.
מוסדות אלה הם פנימייתיים. יש בכך ברכה, שכן בני הנוער מתרגלים לאחריות, נהנים מריבוי פעילויות לא פורמאליות - התורמות לחינוך לפעמים יותר משיעורים רגילים, ומאווירת קדושה בשבתות בצוותא. כל אלה הן בהחלט נקודות חיוביות, המעצבות את נפש הנערים והנערות.
אולם ברור לי שאין מסגרות אלה מתאימות לכל אחד. רבים ההורים המצטערים על כך שהשפעתם על ילדיהם הולכת ופוחתת, שהתא המשפחתי נפגע, ובעיקר כשמדובר בנער או בנערה שהריחוק מן הבית בגיל כל כך צעיר אינו תמיד חיובי עבורם. יש ילדים הסובלים מחיים בפנימייה. הריחוק הזה מהבית, כשהגוף בהתפתחות, הוא קושי נוסף - בין לנערים ובין לנערות, ודי לחכימא ברמיזא. עבור בנות, אם אנו מאמינים בערכים של צניעות, של "כל כבודה של בת מלך פנימה", החיים בפנימייה יכולים לפתח אסרטיביות. ואף שהיהדות הדתית לא חרתה על דיגלה פמיניזם קיצוני, חינוך במסגרות אלה עלול ליצור דמות חדשה של אישה בלי שאף אחד החליט על כך.
אני גר במזרח בנימין, ואין בו פתרון ללימוד אקסטרני. המעוניין בחינוך כזה צריך לנסוע לירושלים, נסיעות רחוקות מאוד. לכן אני קורה לאחראים על החינוך לחשוב על אחת משתי ההצעות הבאות: לפתוח את המוסדות הקיימים עבור לתלמידים שיחזרו הביתה כל יום, ושהפנימייה תהיה אופציה ולא חובה, או לחילופין, להקים מסגרות חדשות שיתנו את המענה להורים הרוצים שילדיהם ימשיכו לחיות אתם חיי משפחה מלאים.
כשם שפרצופיהם של בני אדם שונים זה מזה, כך צורכיהם של הנערים והנערות שונים בין אחד לחברו, וחובה עלינו לתת מענה לכולם.
