04:55 לפנות בוקר: בני הפעוט עוד לא הפנים שעברנו לשעון חורף, מנסה ללא הועיל לעשות קפיצת באנג'י מהלול המסורג, המשתבשת עקב תקלה טכנית (רגלו שהסתבכה בסורגים באמצע הנחיתה) ובוחר בפיתרון מהיר ויעיל (צווחות אכזריות מטלטלות וצורמניות המעירות את כל חורפי הבית).
05:20: אני יוצאת לזרוק שקית זבל ריחנית במיוחד, לאחר שאני מנתקת אותה מציפורניו החודרניות של הפעוט המאיים לקרוע אותה ולפזר את תכולתה באמצע הסלון, למרות שהוסבר לו בנימוס שאין דרכן של שקיות זבל מחניקות להיפער בחוסר צניעות שכזו במרכז הבית (שנשטף לילה קודם).
05:21: אופס, כמעט שכחתי לזרוק משהו על ראשי (דתייה, כיסוי ראש, זוכרים?). מצד שני, מי נמצא עכשיו בחוץ שיוכל לתפוס אותי על חם מגלה את שיערותיי הפרועות לעיני כל? לא נלך על הימורים, יישוב תורני בכל זאת... לאחר חיפוש קדחתני ברחבי הסלון אני מניחה על ראשי בהיסח הדעת את כובע הצמר הראשון שאני רואה.
אני עוד מספיקה לקלוט שאני חובשת את כובעה של בתי בת השש, עם הדפס של הלו-קיטי.
הלו-קיטי, אני מיקי, זאת אומרת מיכל, סליחה שאני מעוותת את צורתך כובע יקר, זה רק לכמה שניות...
05:22: אני מדשדשת החוצה עם שקית הזבל המטפטפת ומתקדמת לכיוון פח הזבל הרחובי, כשלפתע ללא כל התראה וללא הודעה מנומסת מראש אני מרגישה פלאשים!
מה זה? ברק משמיים? רעם ביום בהיר?
הצילו! איש זר עומד מולי ומצלם אותי - פלאש-פלאש.
אני והלו-קיטי נותנות ריצת אמוק הביתה.
האם חלמתי כל זאת? יש מצב, אני ערה מ-04:56! אני משרבבת את ראשי החוצה בסקרנות מחוץ לחלון ושוב - פלאש!
מה זה?
06:40: אני פוסעת אל עבר השכנה להשאיל ארבע פרוסות לחם קפואות (ציינתי כבר שאין לנו מכולת בישוב?) לאחר שסימסה לי שגם היא, כמוני, ערה ממזמן.
אני אוחזת בפרוסות הקפואות ומדשדשת במהירות חזרה לביתי - פלאש! אני מתכופפת להרים אחת מהפרוסות מהרצפה לאחר שנפלה מידיי מעוצמת הבהלה שפקדה אותי בעקבות הצילום הבלתי צפוי - עוד פלאש!
האם הפכתי לסלב?
האם אתם צלמי פאפארצי?
06:45: כל בני הבית ערים מזה שעה, אני הספקתי לשכוח מכל צילומי הבוק המפתיעים שעשו לי לרגל קולקציית ה"מתנחלת - המראה טבעי (והמבעית)", הילדים הספיקו כבר להתלבש, לאכול, לריב, להרביץ ולקלל איש את רעהו בקללות נמרצות ולא חינוכיות בעליל.
06:46: אמא שלהם (אני) משחררת מספר צרחות על כולם ומקנחת בשאגת "נמאס לי כבר מכל המריבות שלכם!!! שיגעתם אותי לגמרי הבוקר!!!" כשלפתע מנער אותי בני קלות בזרועי ומודיע לי בשקט:
"אמא, יש שוטרים בחוץ".
יופי! עכשיו בטח באו לעצור אותי! עם כאלה שאגות חסרות רסן אני לא אתפלא אם אחד השכנים קרא לעובד הסוציאלי והלה לא ביזבז אף רגע מיותר, והודיע על כך מיידית למשטרה.
הם יטפלו בי האשמות שווא על אלימות מילולית כלפי הילדים, הוצאתם מחזקתי, ושאר האשמות מבזות.
'זה לא קורה לי כל בוקר, שוטרים יקרים, רק היום! מאז שצולמתי הבוקר לשער המגזין "ווג" עם כובע-צמר-הלו-קיטי לראשי, נלחצתי קצת!'. אני חייבת לעטות על עצמי ארשת פנים נינוחה בתוספת חיוך מתקתק ולהסביר להם שאני מתנחלת שומרת חוק ונעימת הליכות. הצווחות המפחידות שנשמעו מרחבי הבית מקורם ב... קלטת! כן, קלטת של איזה סרט אימה שבדיוק צפינו בו כולנו להנאתנו...
עוד לא יצאתי מפתח ביתי להסביר פניי לשוטר המצוי וכבר סונוורתי ברביעית באותו בוקר מאור המצלמות. זהו, עלו עליי סופית, הכותרת הראשית בשער הראשי של העיתונים תהיה "האם המצווחת".
באותו רגע התחיל מטר טלפונים. מה, כל-כך מהר דלף הסיפור החם שלי לחדשות?
"הלו? כן? מה שמעת?", שכנתי מנדבת לי את מיטב הסקופים החמים. "אז זה לא קשור אליי? בטוח לא אמרו בחדשות: "תושבת שבות רחל נתפסה על חם מאיימת על ילדיה: "אם לא תפסיקו לריב אתם לא נוסעים לסבתא!"? 
יש! אני זכאית! חפה מפשע! הצדק יצא לרחובות! וכל הצלמים, הפאפארצי, הם עוד שם? אני חייבת להוכיח את חפותי לעיני כל!
"ילדים צדיקים ונבונים שלי! חכו לאמא שלכם שכל-כך אוהבת אתכם פשושים יקרים, אני אלווה את כולכם להסעות, לגן ולמעון היום, צפיחיות בדבש שלי", אני עוברת ילד-ילד לראות שכולם ייצאו בתמונות שלבטח יצלמו אותנו, נקיים ללא רבב, מצוחצחים למשעי.
או אז אני פונה לארגן את עצמי.
אם כבר צלמים, פאפארצי ואור הזרקורים הגיעו עד הלום, מצב שכזה מחייב היערכות מחודשת, או במילים אחרות, אני חייבת להחליף בגדים ולהראות לעולם שיש דבר כזה מתנחלות במראה הגון ומכובד. הרי זה מעט השירות שאנו מחוייבות לתת למען יישובנו.
דקה אחרי, כולנו יוצאים מצוחצחים, מחוייכים מפה לאוזן אל העולם הגדול. אה, סליחה, אל הרחוב הראשי של הישוב. אני, מבושמת כיאות, חבושה בכיסוי הראש מהחתונה של גיסתי, לבושה במיטב כסותי, מאופרת בקפידה (מייק אפ, קונסילר, סומק, מסקרה, אודם, תוחם, אייליינר, שכחתי משהו?), מלווה את חמשת ילדיי הפוטוגניים למסגרות החינוך תוך שאני נפרדת מכל אחד ואחד מהם בנשיקה וחיבוק חם, נזהרת שיצלמו רק את הצדודית השמאלית, זו היותר רזה שלי. מנופפת להם וממטירה נשיקות באוויר. נו? כבר צילמתם? פלאשים, אייכם? רגע, מה קורה פה?
כולם הלכו???
זה לא פייר! עד שהשקעתי! זו פשוט חוצפה מצדם, להשלות אותי ואת משפחתי בצורה כזו! לגרום לילדיי שכמהו לנצנוץ הפלאש של המצלמה למפח נפש שכזה! ואני באשכרה התאפרתי ב-07:30 בבוקר! אני מדברת לעצמי, ממלמלת  בכעס, רוקעת ברגלי ומסכמת את כל סערת רגשותיי אל תוך פרצוף זועף, עגמומי ובלתי מחמיא.
פלאש!